1. פעם, לפני שנים לא רבות, נפוצה אגדת עם בשפה העברית ולפיה "היורוליג חייבת את מכבי תל אביב בפיינל פור, אחרת יהיו קרחות ביציעים". באותם ימים פרסה האגדה כנפיים וצברה לה מאמינים: שנה אחר שנה סחפו הצהובים את אוהדיהם ליפות שבערי אירופה. הם כבשו את סלוניקי ופריז, את בולוניה ומוסקבה, את פראג ומדריד, את ברצלונה ומילאנו. ואז התברר שלא כצעקתה.
בעבר הלא רחוק ראתה עצמה מכבי כחלק בלתי נפרד מהפיינל פור. גם הפיינל פור ראה עצמו חלק בלתי נפרד ממכבי. שש העפלות בשבע שנותיו הראשונות של המילניום היו לפיני גרשון, דיוויד בלאט ועוזריהם; עד שההיררכיה פינתה את מקומה לאנרכיה, וכעת יש ביורוליג סדר עולמי חדש. מכבי תל אביב, צריך להודות, הפכה לאחת מעוברות האורח שבמקרה, אחת לכמה שנים, מצליחות להשתחל לצמרת הגבוהה. כמו שהיו מלאגה או סיינה, פרטיזן או קובאן, בולוניה או טרוויזו. היציעים, אגב, תמיד היו מלאים. גם בלי הצבא הצהוב שיתפוס כל פינה.
אי אפשר לבחון מגמות על פני שנה, וגם לא על פי שנתיים. נכון, מכבי התרסקה העונה ובזו שקדמה לה; קורה. אפילו צסק"א מוסקבה נפלה פעם בשלב הראשון, וגם לריאל מדריד ואולימפיאקוס זה קרה בעבר. אבל כשבוחנים את דירוג ההופעות בפיינל פור על פני סדרות של חמש שנים, מתבהרת התמונה. ובעצם, מנקודת מבט ישראלית, מחווירה התמונה.
עוד בנושא:
דירוג 10 השחקנים הכי טובים שלא נמצאים ב-NBA
פיינל פור היורוליג: צסק"א מול אולימפיאקוס, פנרבחצ'ה הביתית מחכה לריאל
אז מה קרה בחמש השנים האחרונות? צסק"א לא שמטה אפילו פעם אחת את מקומה בין ארבע הגדולות, אבל לזה כבר אפשר להתרגל. בזמן שהקבוצות המתמידות ביותר הגיעו לשש הופעות ב-15 שנים, הצבא האדום היה שם 14 פעמים. אבל היו גם שינויים משמעותיים בצמרת.
ריאל, עוד אימפריה שנפלה, הצליחה לקום. אחרי הופעה אחת בעשר השנים הקודמות, היא טסה לארבע העפלות בחמש השנים האחרונות; פנרבחצ'ה, שמעולם לא הגיעה לקרבת הגביע, מכרטסת היום הופעה שלישית ברציפות. והיו גם שתי אימפריות שנעלמו לחלוטין, או כמעט לחלוטין, מהמפה.
האחת היא מכבי. כן, היא הוכתרה לאלופת אירופה רק לפני שלוש שנים. עד היום היא משלמת מחיר יקר על הגביע ששיכנע אנשים טועים בצדקת דרכם. אבל מלבד הקמפיין המדהים ב-2014, בחמש השנים האחרונות לא הצליחה הקבוצה מתל אביב אפילו להתקרב לפיינל פור; פעמיים הובסה בסוויפ ברבע הגמר, פעמיים הודחה כבר בשלב הבתים.
השנייה היא פנאתינייקוס. בעשור שבין 2000 ל-2009 זכו היוונים והישראלים בשמונה גביעים יחד, והיה רק פיינל פור אחד בלי שלפחות אחד משני המועדונים הללו השתתף בו. ובחמש השנים האחרונות? נאדה. פאו לא דרכה אפילו פעם אחת על שדרת הכוכבים בסופ"ש האחרון של העונה. הקריסה שלה קיבלה מאפיינים רכים יותר משל מכבי: היא מעולם לא הודחה בשלב הראשון, וגם בטופ 16 ז"ל לא נפלה. היא תמיד הגיעה לרבע הגמר - ושם נתקעה.
אז מכבי תל אביב ופנאתינייקוס אאוט, ריאל מדריד ופנרבחצ'ה אין. האמת, לא מפתיע. פאו עדיין אחוזת טראומה ממה שקרה לה בתום הפיינל פור האחרון שלה ב-2012: ז'ליקו אוברדוביץ' עזב, הקבוצה הופקדה בידיו הפזיזות של דימיטריס ינאקופולוס, בדרך איבדה את גדול שחקניה דימיטריס דיאמנטידיס והיא עדיין מחפשת את דרכה חזרה לצמרת. ולא, הדרך הזו לא עוברת באוטובוס מאיסטנבול לאתונה. זה אך סמלי שאת מקומם של פנאתינייקוס ואוברדוביץ' בצמרת תפסו דווקא פנרבחצ'ה ואותו אוברדוביץ'.
רבות דובר על הקריסה של מכבי בכל החזיתות ועל הסיבות לה. והנה, אולי, הלקח העיקרי שהיא צריכה ללמוד מאלו שהיו בתחתית כמוה ומצאו את נתיב המילוט. למצוא איש אחד מתאים, מוכשר וכריזמטי, ולהתייצב מאחוריו. להפוך אותו לסמל, לפנים של המועדון, לשליט האמיתי במערכת. בלי סימני שאלה, בלי כוכביות, בלי סולמיות ובעיקר בלי חבלים.
אולימפיאקוס הגיעה בשנים האחרונות לשלושה פיינל פורים וזכתה בשני גביעים למרות שתקציבה נמוך משמעותית מאלה של צסק"א, ריאל, פנרבחצ'ה וגם מכבי תל אביב. אחרי שנים רצופות בכוכבים נוצצים ובכישלונות כואבים, היא המציאה את עצמה מחדש והחלה להסתמך על שחקנים מקומיים, אפורים ולוחמניים, מגובים בזרים משלימים ויעילים - ומעליהם בולט ואסיליס ספאנוליס אחד (ועוד איזה יורגוס פרינטזיס).
והנה, שוב: איש אחד מתאים, מוכשר וכריזמטי שהתייצבו מאחוריו. הפכו אותו לסמל, לפנים של המועדון, לשליט האמיתי במערכת. בלי סימני שאלה, בלי כוכביות, בלי סולמיות ובעיקר בלי חבלים. זה יכול להיות מאמן, זה יכול להיות שחקן, זה יכול להיות הכל. פנרבחצ'ה עשתה זאת עם אוברדוביץ', אולימפיאקוס עם ספאנוליס, לצסק"א יש את הנשיא הדומיננטי ביבשת, אנדריי ואטוטין. מכבי עשתה זאת בעבר עם גרשון ויכלה לעשות זאת עם בלאט. וזה, יותר מכל, מה שחסר לה.
2. זה עומד להיות פיינל פור שלא תהיה בו שום הפתעה. אין בו אלופה שתיתפס כסנסציה. צסק"א היא האלופה המכהנת, פנרבחצ'ה היא סגניתה והיא גם המארחת, ריאל דורגה ראשונה בטבלה. אולימפיאקוס אולי נחשבת לקבוצה החלשה מבין הארבע, אבל די, נו. להגיד שהיא האנדרדוג ולגלות בסוף שהיא האלופה זה כל כך 2012 ו-2013. היא כבר פגשה את צסק"א באולם שבו ייערכו המשחקים, הסינאן ארדם דום, ולקחה את הגביע הודות לגויאבת המאה של פרינטזיס.
במובן מסוים נראה שהמשימה הקשה ביותר עומדת דווקא בפני האלופה המכהנת ממוסקבה, ולא רק בגלל ש"צריך למצוא דרך לעצור את פאקינג ספאנוליס", כפי שהגדיל להגדיר זאת אתמול ארון ג'קסון.
מאז התפרקות השושלת של יוגופלסטיקה ספליט, אי אז ב-1991, ניסו כל האלופות לחקות אותה ולשמור על הגביע לפחות לשנתיים. 20 מהן נכשלו בכך. רק שתיים הצליחו: מכבי תל אביב ב-2004 ו-2005 ואולימפיאקוס, כאמור, ב-2012 ו-2013. האם צסק"א למדה מהן מה צריך לעשות כדי לפצח את קוד ה"בק טו בק"? האם היא בשלה לשחזר את ההישג?
דימיטריס איטודיס (בדומה לגרשון בתל אביב, ובשונה מדושאן איבקוביץ' בפיראוס) נשאר בתפקידו כמאמן הרוסים, ושמר גם על השיטה שלו. עד כמה? תסתכלו על המספרים ותבינו: הצמד דה קולוסיץ', ננדו דה קולו ומילוש תאודוסיץ', תרם בעונה שעברה 35.5 נקודות, 5.3 ריבאונדים ו-10.7 אסיסטים למשחק; העונה עומדים השניים על 35.6 נקודות, 5.0 ריבאונדים ו-11.0 אסיסטים. מדהים. כמעט אחד לאחד. ממש ריקוד המכונה.
כיאה לקבוצה העשירה באירופה, צסק"א שמרה מכל משמר על הסגל שהוביל אותה לגביע. עד כמה שמרה? המספרים מספרים: השחקנים שהיו אחראים ל-94% מהנקודות ומהריבאונדים שלה לאורך העונה שעברה, ל-96% מהאסיסטים ומהמדד ול-93% מהדקות - נשארו גם העונה.
ההיסטוריה מוכיחה שההמשכיות הזו קריטית. בדרך לזכייה השנייה ברציפות ביורוליג, מכבי שמרה על השחקנים שהיו אחראים ל-94% מהנקודות שקלעה בגביע הראשון. כשאולימפיאקוס עשתה זאת, היא שמרה על 87% מהנקודות וזכתה שוב.
ומה קרה למי שלא שמר על ההמשכיות הזו? לשם השוואה, מכבי תל אביב הצליחה לשמור רק על השחקנים שקלעו 47% מהנקודות שלה אחרי הגביע האחרון ב-2014. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
3. למנצחת בין ריאל לפנרבחצ'ה עשוי להיות יתרון משמעותי בגמר בגלל היתרון שיש להן מתחת לסל. אל מול הקווים הקדמיים הבינוניים של צסק"א ואולימפיאקוס, יבלטו גוסטבו איון ואנתוני רנדולף, או אפיי יודו ויאן וסלי (למרות העונה החלשה שלו, ולמרות ה-1 מ-14 מהעונשין בפיינל פור הקודם).
אבל הפיינל פור הזה, ובעצם העונה הזו, היא מגרש המשחקים של הגארדים. הרבה זמן לא היה ראש חץ כל כך מרשים של גארדים מסוגה עילית: תאודוסיץ' ודה קולו מצסק"א, ספאנוליס מאולימפיאקוס, סרחיו יוי ולוקה דונצ'יץ' מריאל, בוגדן בוגדנוביץ' מפנרבחצ'ה.
ומה משותף לשישה שחקני העל הללו? רק שניים מתוכם הם שחקנים מקומיים, אבל כולם אירופאים. הם גדלו על פי הפילוסופיה של היבשת הישנה, הם חלמו על זכייה במפעל הזה והלוואי שהם כאן כדי להישאר (אשרי המאמין).
זה לא מקרי, כמובן: מלבד מכבי תל אביב ב-2014, שזכתה ביורוליג עם טייריס רייס וריקי היקמן בקו האחורי שלה, 14 האלופות האחרות תמיד התחמשו בכוכב על אירופאי בעמדת הרכז (מדיאמנטידיס וספאנוליס, עבור בריקי רוביו, דה קולוסיץ' והסרחיוז, ועד תיאו פפאלוקאס ושרונאס יאסיקביצ'יוס).
אז הנה עוד לקח עבור מכבי: די לאמריקניזציה. שאראס היה הגארד האירופי המפלצתי האחרון שנחת ביד אליהו, ומאז המריא לבלי שוב חלפו כבר 12 שנים. מאז אנתוני פארקר ב-2006 לא נבחר ביורוליג MVP עונתי מתוצרת ארה"ב. הוא וטרייג'ן לנגדון וג'יי.אר הולדן וכוכבים אחרים היו טובים, נבונים, ראויים ונפלאים. אבל קבוצה אירופית, בוודאי כזו עם מאמן אירופי, זקוקה גם לבעל בית אירופאי.