השלב הזה של העונה ב-NBA, בו ארבע מקבוצות הליגה נשארו בחיים, הוא שלב מעניין. אמנם כולנו קצת משתעממים מהפלייאוף הזה ומחכים כבר לגמר הבלתי נמנע בין גולדן סטייט לקליבלנד, אבל עוד יהיה לנו זמן רב לנבור ולחפור בסדרה הזו שקורמת עור וגידים בפעם השלישית ברציפות. מה שמעניין בשלב הזה של הפלייאוף הוא שחודש לפני קו הסיום, אפשר לעשות איזשהו מיני-סיכום של השינויים שעוברים על הליגה ולהבין מה עובד ומה לא עובד, איזה מגמות קבוצות אחרות שלא הגיעו לשלבים הללו ינסו להעתיק והאם יש איזושהי תובנה כוללת שאפשר לחלץ מן העונה הזו.
נתחיל מהנתונים. מבין 20 השחקנים שקולעים הכי הרבה נקודות בממוצע בפלייאוף הנוכחי, 10 הם רכזים. אף אחד מהשחקנים ברשימה הזו הוא לא ביג-מן מסורתי. מבין 20 השחקנים שנוגעים בכדור הכי הרבה בפלייאוף הזה, 13 הם רכזים. מארק גאסול ואל הורפורד הם הביג-מנים היחסית-מסורתיים היחידים ברשימה הזו. מבין 20 השחקנים עם ה-Usage הכי גבוה בפלייאוף הזה (עם לפחות 4 משחקים ו-20 דקות בממוצע), 10 הם רכזים. הדבר הכי קרוב לביג-מן ברשימה הזו זה פול מילסאפ.
לכאורה, אפשר לומר שזה תור הזהב של הרכזים. אפשר להגיד שמעולם לא היה כזה מצבור של כישרון בעמדה אחת. בכל לילה אפשר להתעורר למבול שלשות של סטף קרי, או לטריפל דאבל של ראסל ווסטברוק, או לערב מפואר של ג'יימס הארדן, או למתפרצת להטוטנית של ג'ון וול, או לרבע רביעי מעורר השראה של איייזאה תומאס, או למהלך וירטואוזי של דמיאן לילארד או לבידוד מרהיב של קיירי ארווינג או סתם לעוד ערב מצוין של שחקנים כמו מייק קונלי, קייל לאורי, כריס פול ואחרים. אפשר בהחלט להגיד שזהו עידן הפוינט גאד.
עוד בנושא:
לאונרד נפצע, גולדן סטייט ניצחה את הספרס במשחק 1 בגמר המערב
ג'ינובילי: "לא הגבנו להיעדרות של קוואי", סטיב קר דרבן את גולדן סטייט
"בלאט התראיין ב-2016 למשרת המאמן הראשי של יוסטון וברוקלין"
אלא שאולי זה לא שיש יותר כישרון בעמדה הזו, אלא זה פשוט המשחק שהתפתח ומאפשר לגארדים לבוא יותר לידי ביטוי? אולי הכדורסל שינה את עורו כך שכיום לרכז יש יותר חופש יצירה מאי-פעם, חופש שלא היה לרכזים בתקופות אחרות?
שוב, בואו נחזור לנתונים. כשמסתכלים על הנתונים מגלים שזה לא רק רכזים שמובילים את הליגה בקטגוריות שמצביעות על שליטה במשחק, אלא אלו השחקנים היוצרים. לברון ג'יימס, יאניס אנטטוקומפו, דמאר דרוזן, סי ג'יי מקולום, פול ג'ורג'. השחקנים שמייצרים מהלכים הם אלו השחקנים שמשלימים את הרשימות הללו, אבל שחקנים כמו למרקוס אולדריג', רודי גובר ומרצ'ין גורטאט לא נמצאים ברשימות הללו.
עם זאת, אם נלך אחורה בזמן, נגלה שהגולייתים של הליגה כן עיטרו את הרשימות הללו בשנים קודמות. לאורך ההיסטוריה הקטגוריה של ה-Usage (אחוז הפוזשנים שמסתיימים בזריקה, אסיסט או איבוד של שחקן מסוים) הייתה מוטה לכיוון השחקנים היוצרים, אבל תמיד היו שם גם ביג-מנים. משנת 2000 עד לפני שנתיים תמיד היו 2-3 ביג-מנים בטופ 15 של הקטגוריה הזו. בתחילת המילניום אלו היו שאקיל אוניל, כריס וובר וטים דאנקן. לאחר מכן אמארה סטודמאייר, קווין גארנט ודירק נוביצקי. בשנים האחרונות אלו היו למרקוס אולדריג' ודוויט הווארד. תמיד היו כמה ביג-מנים שגם בפלייאוף היו ממשיכים לקבל את הכדור באופן קבוע ומנהלים את המשחק ממקום שונה לגמרי מעמדת הרכז. בפלייאוף 2003 שלושה מתוך חמשת השחקנים עם ה-Usage הכי גבוה (קארל מלון, שאק וסי-ווב) היו ביג-מנים מסורתיים.
בפלייאוף 2017 התופעה הזו נעלמה. כאמור, אין אף ביג-מן דומיננטי בקבוצות שנשארו בחיים וגם אלו שכן מראים סימני חיים (כמו אולדריג', גובר, הורפורד, גורטאט) מקבלים תפקיד משני בהצגה. מעבר לכך, כשמסתכלים על קבוצות עם ביג-מנים דומיננטיים בליגה, כמו ניו אורלינס (עם דמרקוס קאזינס ואנתוני דיוויס) או דטרויט (עם אנדרה דראמונד) או מינסוטה (עם קארל אנתוני טאונס) מגלים שהן לא ממש הצליחו העונה, בלשון המעטה. האם אלה הגארדים היוצרים שכל כך טובים או שמא אלו הביג-מנים שכל כך רעים? למה זה קורה?
כדי להבין את שורשי התופעה הזו צריך לחזור לאחור, לסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 ולשינויי החוקה שהליגה עשתה. באותן שנים, אחרי הפרישה השנייה של מייקל ג'ורדן, הליגה אימצה את ההגנה האזורית ושינתה את חוקי ההגנה האישית ובכך פתחה את הצוהר לשינוי שאנחנו עדים לו כיום.
עד אותה תקופה, הליגה נשלטה על ידי סנטרים. למעשה, חוץ מהבולס של מייקל ג'ורדן, כמעט לכל אלופה או קבוצה שעשתה קצת רעש בדפי ההיסטוריה היה סנטר דומיננטי. בין אם זה ביל ראסל, ווילט צ'מברליין, נייט ת'רמונד, קארים עבדול ג'באר, פטריק יואינג, דייויד רובינסון, האקים אולג'וואן, שאקיל אוניל, אלונזו מורנינג או טים דאנקן. התפיסה באותן שנים הייתה שכל עוד השגת את הענק שלך, כל שאר החתיכות בפאזל יסתדרו סביבו. זו הרציונלזציה מאחורי הבחירה של פורטלנד בסם בואי על פני מייקל ג'ורדן בדראפט 1984.
אחת הסיבות שהליגה נשלטה על ידי סנטרים באותה תקופה היא העובדה שלא הייתה הגנה אזורית. "בעצם העובדה שאתה יכול לעשות אזורית על הצד החזק בהגנה לפני שהכדור נכנס פנימה, כך אתה בעצם מוציא את המיץ מכל מהלך פוסט-אפ", אמר סטיב קר בפודקאסט של ביל סימונס בפברואר השנה. "הרבה אסטרטגיות שאנחנו רואים בהגנה בשנים האחרונות הן אבולוציה טבעית מהשינויים בחוקים", טען דריל מורי. השינויים הללו בחוקי ההגנה למעשה סירסו את הסנטר. הם היו שינוי האקלים שהביא להכחדת הדינוזאורים, אבל מנגד, הם גם הביאו לפריחה ושגשוג של זן אחר, הגארד היוצר.
השינויים הללו, ביניהם האיסור על Hand-Checking (כאשר השחקן המגן שם את ידו על התוקף כדי להאט אותו), שחררו לחופשי את הגארדים. בשנים הראשונות השינוי הזה לא הורגש יותר מדי כי עדיין היו ביג-מנים דומיננטיים מהעידן הישן כמו שאק ודאנקן ויאו מינג שהתנחלו בצבע, אבל היום, כמעט 20 שנה אחרי השינויים הללו, הביג-מנים שנכנסו במקומם ל-NBA כבר לא לומדים את אותן יכולות שלימדו בעבר, כי הן כבר פחות רלוונטיות. כיום הדבר שג'נרל מנג'רים ב-NBA מתלהבים ממנו הכי הרבה זה לאו דווקא ביג-מן עם יכולות מפוארות עם הגב לסל, אלא כזה שיודע להפגיז מבחוץ. בהקבלה לעולם התעשייתי, הביג-מן שמשחק עם הגב לסל הוא העובד במפעל שמאבד את עבודתו לטובת המכונה, והביג-מנים שרוצים לא להיות מובטלים צריכים למצוא את מקומם מאחורי קו השלוש.
יש משהו קצת עצוב בדעיכה של משחק הפוסט-אפ. "אנחנו מפסידים חלק מהספורט", אמר ג'ייסון קיד לפני שנתיים בכתבה של זאק לואו על השינוי שעבר הפוסט-אפ עם השנים. הפוסט-אפ לא באמת נעלם, אנחנו עדיין רואים שחקנים מנסים לנצל יתרון גובה, אבל זה קורה בעיקר כאשר יש מיס-מאצ'ים. ככלל, למעט אולי הספרס, קשה לראות קבוצה בליגה שזו האסטרטגיה שלה. הפוסט-אפ כמהלך ברירת מחדל נעלם מן העולם, וכתוצאה מכך הגבוהים ב-NBA משתנים.
ג'אליל אוקפור היה יכול להיות חצי-אל בניינטיז כשהוא היה יכול לחפור את דרכו בפוסט ואף אחד לא היה מפריע לו לקבל כדור בצבע. כיום הוא פרסונה נון-גרטה בקרב רוב קבוצות הליגה והסיקסרס פחות או יותר התחננו לקבוצות שיקחו אותו בטרייד ללא הואיל. מנגד, שחקנים כמו קריסטאפס פורזינגיס הרבה יותר פופולריים, בגלל היכולת לקלוע שלשות.
עם זאת, גם ביג-מן שיודע לקלוע מבחוץ צריך לדעת להפעיל. גם פורזינגיס וקארל אנתוני טאונס ומיילס טרנר (ניקולה יוקיץ' הוא דוגמה פחות טוב לכך, אפשר לדון בזה בתגובות למי שרוצה), עם כל הכישורים המרהיבים שלהם, חייבים שמישהו יתן להם את הכדור במקום שהם יכולים להשפיע, כי הם בעצמם לא כל כך טובים בליצור מהלכי כדורסל לשחקנים אחרים. וזהו בעצם הגביע הקדוש בעידן ההגנה האזורית - היכולת ליצור מצבי קליעה לשחקנים אחרים. מכיוון שההגנה יכולה להתרכז בשחקן אחד, יש צורך שהשחקן הזה יהיה מסוגל לנצל את תשומת הלב הזו שמפגינים כלפיו, ובדרך כלל השחקן הזה הוא גארד.
זו הסיבה ששחקנים כמו לברון ג'יימס, ג'יימס הארדן, סטף קרי וראסל ווסטברוק כל כך מסוכנים, כי יש להם את היכולת לחסל אותך בעצמם, אבל גם למצוא את השחקן הפנוי במקרה וההגנה מתכווצת לכיוונם. עבור הביג-מנים של הליגה המצב הוא שונה. הם נוגעים פחות בכדור באזור הצבע כי ההגנה מביאה עליהם עזרה עוד לפני שהכדור מגיע אליהם, ולכן יש יותר ביקוש לביג-מנים שקולעים מבחוץ, כדי שיפנו את הנדל"ן היקר בצבע לגארדים היוצרים שיעשו את הקסם שלהם.
בסופו של דבר, יכול להיות שהעידן הנוכחי של הרכזים והגארדים היוצרים הוא מוכשר יותר מזה שהיה בעבר, אבל גם מאוד יכול להיות שפשוט מפעילים אותו טוב יותר ובצורה יעילה יותר כי המשחק פשוט שונה ממה שהוא היה לפני 15-20 שנה. בכלל לא בטוח שאנתוני דייויס, דמרקוס קאזינס ודוויט הווארד (בשיאו) פחות מוכשרים מהאקים אולג'וואן ופטריק יואינג ודייוויד רובינסון, פשוט אין כיום דרך יעילה להפעיל ביג מנים ולנצל את יתרון הגובה שלהם כי המשחק פשוט שונה ממה שהוא היה לפני 15-20 שנה.
אולי בעתיד חבורה של מתמטיקאים חכמים במרתפים של דריל מורי ימצאו את נוסחת הקסם שתאפשר גם לגארדים היוצרים וגם לביג-מנים לחיות בדו-קיום משגשג, אבל כרגע נראה שהאחד בא על חשבון השני, והגארדים היוצרים נמצאים עם ידם על העליונה. בכל פעם שג'ואל אמביד זורק שלשה זה עוד ניצחון לגארד היוצר, וזה רק גורם לי לחשוב מה היה קורה אם שאקיל אוניל היה מגיע היום לליגה. האם הוא היה הופך למפלצת שהוא היה? או שאולי היו מנסים לפתח לו קליעה כדי שיפנה את הצבע לחדירות של פני הארדווי?
"ההיקף של הפרקט במשחקים בשנות ה-80 היה מין עיגול קטן כזה שלא התרחב מעבר לקצה הבקבוק", ציין סטיב קר באותו פודקאסט עם סימונס. "היום אתה מסתכל על המשחק והשחקנים נמצאים 2-3 מטר מעבר לקו השלוש. אז המשחק היה מבוסס על פוסט-אפ, עם תנועה מתמדת וחיתוכים וחסימות. היום הוא מבוסס על פיק-אנד-רול גבוה עם חמישה קלעי שלוש שמרווחים את הפרקט". קר מתאר מגרש משחקים קלאסי עבור הגארד היוצר, ויהיה מעניין לראות את התנגשות התזה שלו עם הספרס בגמר המערב.
כאמור, הספרס הם אחת הקבוצות הבודדות בליגה שמתבססת על פוסט-אפ כמהלך ראשי ומשחקת עם שני גבוהים מסורתיים כמעט כל המשחק, והם לבטח הקבוצה היחידה שמצליחה לנצח בגדול בפלייאוף עם הסגנון הזה. כמעט 10% מהפוזשנים של הספרס בפלייאוף היו פוסט-אפים. מבין הקבוצות שעברו את הסיבוב הראשון, הקבוצה הבאה בתור ברשימה לא עוברת את ה-7%. במשחק הראשון מול גולדן סטייט, שמייצגת את המגמה ההפוכה, נראה היה שליתרון גובה עוד יש יכולת להוביל אותך רחוק ב-NBA. אבל בסופו של דבר, הכדורסל הופך יותר ויותר ממשחק של אינצ'ים למשחק של כישרון.
"השורה התחתונה היא כזו - ככל שאתה קרוב יותר לסל, האיום שלך גדול יותר", אמר ג'ייסון קיד. תיאורטית זה נכון, אולם כעת זה הזמן לבחון את התיאוריה הזו בגמר המערב, בין הקבוצה הכי מאיימת קרוב לסל לבין הקבוצה הכי מאיימת רחוק ממנו. דו-קרב הזה יהיה מעין נייר לקמוס לאן הליגה הולכת, לכיוון של גולדן סטייט והשחקנים היוצרים, או אולי, איכשהו, הספרס יצליחו להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את יתרון הגובה שלהם לסנסציה מופרעת. עם המגמות שאנחנו רואים מתחילת המילניום וכמות הכשרון שיש לגולדן סטייט, אני הולך עם האופציה הראשונה.