לא לעזור לחוליגאנים לנצח

סוג השפה בה השתמשו אוהדי הפועל תל אביב בדרבי, הן בשירה "שמעון מזרחי תתאבד" ובעיקר בשימוש באלמנטים מהשואה, הוא מחפיר. הרמה הערכית של מי שעשו זאת מדאיגה. הבעיה הזו היא אמנם בעיה כללית, אבל יש לה גם אחראים ספציפיים: בעיקר האבא והאמא של כל מי שמשמיע צעקות כאלה, קללות בזויות או מניף שלטים כאלו.

אבל לנושא אחד לא כל כך כדאי לרשויות הספורט בישראל להיכנס: ענישה על תוכנה של אלימות מילולית המושמעת במשחקים. כדאי גם להימנע מסוג הפתרון שהציע דייויד פדרמן, לפיו מכבי תרד מהמגרש בכל מקום בו יושמעו ביטויים כאלו, איום אותו השמיעו גם ארסן ונגר וז'ראר הוייה לנוכח קריאות גזעניות נגד שחקניהם השחורים.

הסיבה הראשונה לכך שכדאי להימנע מסוג כזה של ענישה, היא חוקתית. מדובר בענישה על ביטוי, שהיא דבר מאוד מאוד נדיר ובעייתי במדינה דמוקרטית. אנשים שמסיתים ברמה הרבה יותר קשה לאלימות, או פוגעים ברגשות של ציבורים גדולים, לא מועמדים לדין אלא לעתים נדירות. חבל שעקרון כזה יישבר דווקא על ידי ועדת משמעת של איגוד שתפקידו להסדיר את הפעילות במשחק כדור. היא תהפוך את הצועקים מחוליגאנים לקרבנות של סתימת פיות.

בכלל, מגרש ספורט הוא מקום בו קורים הרבה דברים שנתפשים בעיני החוק כשונים ממה שמתרחש מחוצה לו. אמו של שופט לא יכולה לתבוע אוהדים על עלבונות. כמוה גם כדורגלן ערבי שנחשף לקריאות 'מחבל'. שחקן שחוטף אגרוף לא עומד לדין בגלל תקיפה. החברה מתירה קצת את הרסן במגרש הספורט. הטענה כי מדובר בשסתום חיובי שמונע תופעות חמורות יותר בחיים אמיתיים, היא נושא לדיון נפרד.

הסיבה השנייה לרדת מהעניינים הללו, ואפילו לוותר על מפגשי ההבנה בין ראשי הקבוצות, היא מתן כוח בלתי ראוי לצועקים. לצועק יש חופש ביטוי, אבל אין שום סיבה לתת לו את היכולת להוריד קבוצה מהמגרש או לגרום לענישה של צד שלישי. לצועקים אכפת מקנס כספי נגד הנהלת קבוצתם בערך כמו שאכפת להם מרגשות מנהל הקבוצה היריבה.

אם מכבי תל אביב תרד מהמגרש בגלל דברי נאצה נגד שמעון מזרחי, התוצאה תהיה הוגנת בערך כמו הפסקת מסיק זיתים בגלל שמישהו מתנכל למסיקים. זה יהיה ניצחון לחוליגאנים.