חברי היקר, אוהד הפועל תל אביב: מצטער, אבל אני רוצה שתרדו ליגה

מצטער ידידי היקר, אני רוצה שתרדו ליגה. אני יודע שזה יסב לך צער, יודע שזה יכאב לך, מבין עד כמה זה חשוב לך, ובכל זאת, רוצה שתרדו ליגה. זה מוזר, כי בכל תחום אחר בחיים לא הייתי רוצה שיאונה לך רע, לעולם לא אאחל לך סבל. להפך, רק טוב. רק בשמחות. אבל הפעם אני מתקשה למצוא בי רחמים. אומנם יש בי מעט אמפתיה, אבל לא עד כדי כך. אני רואה את הדאגה על פניך, את המתח הגדול, את הניסיונות שלך כביכול להשלים עם הירידה ולוותר מראש כדי להקטין את הכאב. אני מבין שירידה מבחינתך היא אבל, אסון, שיברון לב. אבל אין ברירה. מצטער. הפעם יום אסונך הוא יום ששוני.

בתל אביב הקטנטנה אדומים וצהובים מעורבבים בתוך סיר קטן, שזורים זה בזה, חיינו חופפים. זה הכדורגל הארור הזה שמפריד בינינו, הוא תמיד הפריד. חברים טובים, כבר לא מעט שנים, פוסעים זה לצד זה חיים שלמים, עוברים את אותם שלבים, מתפתחים ביחד, הופכים מילדים פרחחים להורים מבוגרים, חולקים את אותה דרך חיים, מאמינים באותם עקרונות, מחזיקים באותן השקפות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות, אבל תמיד יש את הכדורגל הזה, שיוצר מתח. עם השנים למדנו לדבר על זה כמה שפחות, כי שנינו מתרתחים מהר. בכל שיחת כדורגל הדם עולה לראש. אנחנו פשוט מתקשים להבין איך השני כל כך עיוור, איך הוא לא מבין שהקבוצה שלו כזו ארורה, איך יכול להיות שהוא בן אדם כל כך חביב אבל עדיין מכביסט/אדום מסריח.

עם השנים למדנו להתנהל נכון. למדנו מהניסיון, ממקרי עבר עגומים. לפני דרבים, למשל, אנחנו שומרים מרחק. לא צריך לדבר על זה, זה קורה אוטומטית. כל אחד לפינתו, עד שיעבור זעם. אחרי דרבי פואד-זהבי לא דיברנו על כדורגל חודשיים. ידענו שאם רק נפתח את זה, גם הטונים וגם לחץ הדם יעלו לרמות לא בריאות. גם באמת שאין מה להגיד. כבר אי אפשר לשנות אותך. את היותך אוהד הפועל אני רואה כמום מולד, כזה שהשלמתי איתו. "אין מה לעשות", אני אומר, "ככה הוא יצא מבטן אמו". משפחה לא בוחרים, קבוצה לא בוחרים, גם עם חברי ילדות נתקעים לכל החיים.

עוד בנושא:

קטטה בין אוהדים לשחקנים באימון הפועל תל אביב
מינוס 9, פרק 10: "אני מאשים…!": עם פרלמנט אוהדי הפועל תל אביב

אני פשוט לא מצליח להבין מה קורה לך כשזה נוגע להפועל. איך אתה נהיה כזה פנאט עיוור. איך יכול להיות שאתה באמת חלק מהאדומים האלה. איך יכול להיות שאתה לא רואה את מה שאני רואה. איך, למשל, גם אתה אחרי אירועי שבת האחרונה מצליח להיסחף אחרי האהבה שלך ולא להיגעל מטוטו תמוז ואוראל דגני, אלא פתאום להאשים את המשטרה. "היס"מניקים האלה חיות", אתה אומר, "תמיד הזהרתי מהאלימות שלהם", ואני כבר לא מתווכח, כבר לא עונה, בימים אלה אני הולך לידך על ביצים כדי לא לפגוע בך, לא להקניט יותר מדי, אני רואה כמה כואב לך המצב.

והתקנון, פתאום אתה נצמד לתקנון. ראיתי שחרה לך שהקבוצה שלך לא שילמה לשחקנים, שהיא הלינה שכר, שהתנהלה בצורה שערורייתית, אבל אז פתאום מורידים כמה נקודות, מתחילים הכל מחדש, מביאים מאמן ושחקנים חדשים, מתחזקים, משאירים את הכוכבים, והכל בחסות התקנון, וזה בסדר, כי אלה החוקים. "טכנוקרטים", כינית בעבר בכינוי גנאי את המכביסטים, "פושעים בחסות החוק", ופתאום החוקים המעוותים מסתדרים לטובתכם, ומה אפשר לעשות? מה עושים עם חבר שכמותך? לפעמים סותמים את האף.

ומה היה קורה אם אוהדי אשקלון היו מתנהגים למאמן שלכם כמו שאתם התנהגתם ליובל נעים? "חיות אדם". ומה בעצם ההבדל בין יובל נעים למנחם "המקלל" קורצקי? "זה בהמה, לזה יש לב גדול". ומה היה קורה אילו מפקד בצה"ל היה מדבר על מכבי תל אביב בכדורסל (או חלילה, על בית"ר ירושלים!) כמו שמפקד חיל הים דיבר על הפועל? "פשיסטים מנוולים, הקבוצה של המדינה". בגלל זה אנחנו כבר לא מדברים על כדורגל, כי אין מה להגיד, אין טעם להתווכח, אלה דיבורי סרק, כולנו עיוורים.

מעולם לא נהניתי משמחה לאיד, אני רואה בזה נחמת אומללים. מעולם לא נהניתי להקניט אוהד כואב (מחוץ לאצטדיון), אני רואה בזה חוסר כבוד, חוסר רגישות, שבירת קודים שבין אוהד לאוהד. גם הפעם, אם המיוחל יקרה, לא אקניט אותך, לא אתרברב, לא אעליב. אולי אניח יד לך מנחמת על הכתף, סביר להניח שתהדוף אותה. אציע לך את תנחומיי, ואתה תנחר בבוז. אל תאמין לביל שנקלי, זה כולה כדורגל. אכאב את כאבך, אשתתף באבלך, אבל סלח לי, אעמוד בזה.