טיפ של אלופים

    ניצחון הרוח: הדברים שמסתתרים מעבר למספרים בפלייאוף ה-NBA

    ההתעלות של לברון ג'יימס ואייזאה תומאס מזכירה שיש פרמטר מרכזי שלא מופיע בסטטיסטיקה: רוח הלחימה. טיפ של אלופים, המדור השבועי של אלוף במיל' נעם תיבון, מנתח את הסדרות המרכזיות בחצאי הגמר ונפרד מפול פירס

    נעם תיבון
    מצאת החמה עד צאת הנשמה. ג'ורדן, הלוחם האולטימטיבי (צילום: AP)

    בשנים האחרונות יש מגמה ברורה בעיתונות הספורט לשים דגש יותר ויותר גדול על נתונים וסטטיסטיקות. אני אמביוולנטי בעניין הזה. מצד אחד, אני צרכן כבד של כתבות כאלה. מצד שני, אני מאמין שבדיוק כמו שכל מומחי הסטטיסטיקה והסקרים פספסו את תוצאות הבחירות האחרונות בארצות הברית, כך גם בספורט, יש דברים שמסתתרים מעבר לנתונים ולמספרים, דברים שלא מופיעים באחוזים, אלא ברגעים של התעלות רוח.

    כשמדובר על פלייאוף ה-NBA הגורם המכריע בעיני הוא רוח הלחימה. אפשר לדבר בלי סוף על התאמות בהגנה, בחירת זריקות חכמה בהתקפה, הנעת כדור מסודרת ודברים אחרים שבלעדיהם אי אפשר לנצח, אבל כל קבוצה שמכבדת את עצמה ומגיעה לשלב הזה של חצי גמר אזורי בפלייאוף, צריכה להביא איתה את היכולות הללו. הפלייאוף הוא השלב שבו מתחדד ההבדל בין הגברים לילדים, בראש ובראשונה בגלל הרכיב הנוסף - הנכונות ללכת עד הסוף ולהילחם עד כלות הנשמה.

    השחקן שבעיניי ייצג יותר מכל אחד אחר את החשיבות של רוח הלחימה הוא כמובן מייקל הגדול מכולם, שאיך שהיה מתחיל הפלייאוף, היה מתייצב לקרב. המלחמה של מייקל באה לידי ביטוי בדברים הכי קטנים, כמו הפגנת הקלילות שבקליעה שלו - כדי לשבור מורלית את הרוח של היריב - לצד ההגנה הצמודה והנדבקת שלו, תמיד עם יד בפנים, שנועדה להתיש את היריב. מעל לכל, הייתה האווירה שהוא יצר סביבו בקבוצה, שהניצחון אינו עניין של בחירה, אלא האפשרות האחת והיחידה, שחייבת להתממש בכל מחיר. אין "שנה הבאה" - עכשיו מנצחים, נקודה.

    טוב לדעת (מקודם)

    מיוחד לתקופה: חבילות שחייבים להכיר לטלפון מהיר, איכותי ואמין

    לכתבה המלאה
    דרוך כמו בעונה שעברה? לברון (צילום: AP)

    כמובן, בשנות התשעים הליגה גם הייתה יותר שפויה, והיו מאפשרים לשחקנים לתת מכות מתחת לסל ולדבר טראש-טוק בחופשיות, שני דברים שהיו חלק מחשוב מאווירת המלחמה הטוטאלית של סדרות הפלייאוף הגדולות של הניינטיז. היום לצערי השופטים שורקים על כל מרפק. המכות שראינו במשחקים האחרונים בין בוסטון לוושינגטון גרמו לי לנוסטלגיה נעימה בהקשר הזה: ככה צריך להיראות פליייאוף!

    בשנה שעברה, מי שהתעלה בגזרת רוח הלחימה היה כמובן לברון ג'יימס. מי שמתעלם מההשפעה שהייתה לשחצנות ולזלזול של שחקני גולדן סטייט במהפך ההיסטורי של קליבלנד בסדרת הגמר של 2016, ימשיך כל חייו לחפש הסברים מתמטיים לתופעות שמקורן בתחומי הרוח. עדיין מוקדם לומר אם לברון מגיע לפלייאוף השנה עם אותה תחושה שהוא פשוט חייב לנצח ויהי מה, אבל דבר אחד בטוח, קליבלנד משייטת על טייס אוטומטי עד כה, ולברון הוא האחראי העיקרי לכך.

    אני אוהב לראות איך לברון עם השנים מתאים את עצמו לגיל ולשינויים של הגוף שלו. הוא תמיד היה חזק כמו משאית וזריז כמו קטר, אבל אפשר לראות העונה איך הוא שיפר את הקליעה לשלוש, מוסר יותר אסיסטים ורואה את המגרש באופן יותר שלם. ועדיין, כשהוא הולך לסל בעוצמה, אין אף אחד בליגה שמסוגל לעצור אותו. ניסיתי השבוע לחשוב איך אפשר לשמור עליו בפלייאוף הנוכחי, ועדיין אין לי תשובות - אולי לכל מביני העניין פה בטוקבקים יהיו רעיונות בהקשר הזה. חסמת את הצבע ונתת לו מרחב? חטפת שלשה. שמת עליו שמירה כפולה? הוא שיפר מאד את יכולת המסירה. נצמדת אליו כמו קרציה? תוך שניות הוא כבר בסל, או על הקו.

    שני המשחקים הראשונים מול טורונטו לא היוו אתגר עבורו ועבור קליבלנד. אני מקווה שאני טועה, כי יש לי סימפטיה לחבר'ה המוכשרים מקנדה, אבל אופתע אם הסדרה הזו תימשך מעבר למשחק חמישי, במקרה הטוב.

    כמה לב. תומאס (צילום: AP)

    אם כבר דיברנו על רוח ועל לחימה, אז אי אפשר לא לדבר על אייזאה תומאס. אני שייך לדור שגדל על אייזאה תומאס מה"באד בויז" של דטרויט, הקבוצה שחינכה והשפיטה את מייקל ג'ורדן בסוף שנות השמונים, בדרך הכי קשה שאפשר. אבל האמת, אחרי התצוגה שלו במשחק 2 מול וושינגטון השבוע, יכול להיות שאייזאה תומאס הצעיר, הולך להיכנס לספרי ההיסטוריה בצורה לא פחות בולטת מהכוכב הקודם שחלק את השם שלו.

    התצוגה של תומאס בגארדן, עם 53 נקודות ודומיננטיות מוחלטת בהארכה, הייתה מופת של רוח לחימה. מי שחושב שסתם במקרה ההתפוצצות האדירה הזו שלו הגיעה בערב שבו אחותו שנהרגה לפני כשבועיים, הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 23, פשוט אין לו תקנה. אפשר היה לראות שתומאס עלה למגרש בהתרגשות, ושיחק עם שתי ידיים, שתי רגליים, אבל יותר מהכל, עם לב ענק.

    אמנם אני אוהד סלטיקס אז יש לי אינטרס מובהק לראות את הירוקים מנצחים בסדרה הזו, אבל האמת שאני קצת שמח בשביל וושינגטון על הניצחון שלהם לפנות בוקר. אני כל כך נהנה לצפות בסדרה הזו, שמלאה בשחקנים מוכשרים, שמבחינתי התסריט האידיאלי הוא שתגיע למשחק שביעי. איזה מאצ'-אפים נפלאים: אייזאה מול ג'ון וול, אייברי בראדלי מול בראדלי ביל, גורטאט הגוליית מול הורפורד העוקצני, וכמובן שחקני הספסל משתי הקבוצות, שכל פעם מישהו אחר מהם תופס יום חם ומרים את הקבוצה שלו לניצחון.

    ומה יקרה במשחק שבע, אם נזכה ונגיע? מצד אחד, אני עדיין חושש ממה שכתבתי לפני שבועיים, שהחבר'ה של בוסטון צעירים מדי ולא יצליחו לעמוד בלחץ. מצד שני, משחק שביעי בגארדן בבוסטון, עם כל האירים השיכורים והמטורפים שצועקים קללות כבר ברכבת התחתית בדרך למשחק, זה משהו שאף קבוצה לא רוצה להגיע אליו.

    איך קרב הגאנרים הזה יסתיים? קוואי מול הארדן (צילום: AP)

    מלחמות יש לא רק במזרח בפלייאוף הזה. בדרבי הגדול של טקסס, אנחנו נהנים השנה מקרב אקדוחנים קצבי ואיכותי בין ג'ימס הארדן לקוואי לאונרד. המשחק הראשון בסדרה גרם לי לחשוב שסן אנטוניו באמת גמרו את הסוס, אבל במשחק השני קוואי הרים את הקבוצה לניצחון מרשים ביותר. הבעיה שסן אנטוניו ממשיכה להסתמך יותר מדי על היכולת האישית האדירה שלו, בזמן שאצל שאר כוכבי הקבוצה לא רואים יותר רצח בעיניים. הפציעה של פארקר היא כאב לב אמיתי, כי מדובר בספורטאי ענק שאני אוהב כבר שנים, ולצערי היא רק תגרום לסן אנטוניו לתת עוד יותר את הכדור לקוואי ולזוז הצידה.

    ליוסטון יש צוות מסייע יותר טוב סביב אבו-זקן. כיף לראות את מטחי השלשות של אנדרסון ואריק גורדון. אני עדיין חושב שיוסטון קבוצה שלמה יותר, אבל מצד שני, השילוב בין ההתעלות האישית של קוואי לבין ניסיון הקרבות הבלתי-נתפס של פופוביץ', מבטיח שזה לא יהיה קל. לגבי הסדרה השנייה במערב - באמת שאין לי הרבה מה לומר. המכונה של גולדן סטייט עובדת, יוטה בינתיים לא מציבה אתגר של ממש. רק שיהיו בריאים, ויהיו מוכנים למפגש הצפוי עם לברון.

    מילה אחרונה לסיום, השבוע פרש מהמשחק אחד הלוחמים הגדולים ביותר, "האמת", פול פירס. כולם זוכרים לו את האליפות האדירה ב-2008, אבל אני זוכר לו גם את הפלייאוף של 2002, אז הוא סחב לגמרי לבדו את בוסטון לגמר המזרח עם תצוגות כדורסל נפלאות, אחת אחרי השנייה. יכול להיות שהנאמנות שלו לבוסטון לאורך השנים עלתה לו בעוד אליפות או שתיים, אבל היא זיכתה אותו באהבה אין-סופית מצד העיר והקהל. אין הרבה שחקנים בליגה שהיה להם את הקרח בעורקים של פול פירס ברגעי ההכרעה. אני מסיים את הטור עם מילה אחת שמגיע לו לקבל, מכל הלב: תודה.

    גם אנחנו מצדיעים לך. פול פירס (צילום: AP)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully