פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הגביע הקדוש: הזכייה המרגשת של ויטסה בתואר ראשון בתולדותיה

        ויטסה המתינה 125 שנה לגביע הראשון, אבל הגשימה את הפנטזיה בזכות מאמן עם רוח של פיינורד, קפטן גאורגי שהכריח את כולם לאכול את הכובע וסקורר ששב הביתה אחרי שהוגדר כפלופ באנגליה. גם שרן ייני מאושר: "גאה בחברים"

        שחקן ויטסה ארנהם, שרן ייני, לפני שחקן ווסט ברומיץ', טיילר רוברטס (רויטרס)
        גם לו יש חלק במסע הזה. ייני במדי ויטסה (צילום: רויטרס)

        המסע של ויטסה לעבר הזכייה ההיסטורית בגביע ההולנדי החל כאשר שרן ייני היה עדיין חלק אינטגרלי מהסגל. הקשר הישראלי שיחק 90 דקות ב-1:4 על ואלבייק בסיבוב השני באוקטובר. ההודעה על חזרתו של ייני למכבי תל אביב, ב-26 בינואר, יצאה שעות ספורות לפני המשחק הביתי הגדול מול פיינורד ברבע הגמר, ולכן הוא כבר לא היה שותף לניצחון המזהיר 0:2 על מובילת הליגה שדוהרת ללא מעצורים לאליפות ראשונה מאז 1999. מבחינת אוהדי ויטסה, היה זה הישג מכונן. מאז, הם לא הפסיקו לחלום על התואר הראשון בתולדות המועדון.

        וזה הרי לא דבר של מה בכך. ויטסה נוסדה במאי 1892, ותחגוג בעוד שבועיים יום הולדת 125. רק ספרטה רוטרדאם ותיקה יותר ממנה. אייאקס, פיינורד ואיינדהובן הוקמו שנים רבות אחריה. מסורת מפוארת יש לקבוצה מארנהם, עיר ציורית ותוססת בדרום מזרח המדינה, אבל תואר מעולם לא היה לה. עם הזמן, הפך הנושא לבדיחה כואבת. ויטסה הוגדרה כלוזרית, ואפילו אוהדיה פיתחו הומור מר משלהם. נטען, למשל, כי באצטדיון החדיש שהוקם לקראת אירוח יורו 2000 יש לא מעט אטרקציות מיוחדות, כולל גג נפתח, אבל לא נשאר מקום לארון גביעים – פשוט כי אין בו כל צורך.

        המאמן ההולנדי ג'ון ואן דן ברום (GettyImages)
        לפתע הוא היה היריב. ואן דן ברום (צילום: GettyImages)

        ההחמצה הגורלית מ-1990 לא נשכחה

        על אליפות כבר מזמן לא חושבים בארנהם, על אף שלא רק שלוש הגדולות, אלא גם מועדונים צנועים יותר כמו אלקמאר וטוונטה, שמו את ידם על הצלחת. הגביע תמיד נתפס כאופציה היחידה לחגוג תואר, אבל גם במפעל הזה המזל מעולם לא האיר לוויטסה פנים. עזבו את ההנפה – בכל ההיסטוריה שלה היא העפילה שלוש פעמים בלבד לגמר. ההזדמנות האחרונה היתה ב-1990, וזה התנפץ לרסיסים באופן האכזרי ביותר. איינדהובן האימתנית הובילה 0:1 בגמר כאשר ויטסה קיבלה פנדל בזמן פציעות. ג'ון ואן דן ברום ניגש לנקודה הלבנה, ונפל עם ראשו בין הידיים כאשר האנס ואן ברויקלן עצר את הבעיטה החלשה שלו. כל העיר בכתה יחד איתו.

        ואן דן ברום הוא אגדה בארנהם. היה רק שחקן אחד שזוהה עם הקבוצה יותר ממנו, "מיסטר ויטסה" תיאו בוס, והוא הלך לא מכבר לעולמו מסרטן בגיל 47. ובכל מקרה, בוס היה בלם, ואן דן ברום היה אמן. הכישורים שלו במרכז המגרש הגדירו את הקבוצה האטרקטיבית הזו במשך שנים, והביאו אותו לבסוף לאייאקס, אבל הוא נכשל באמסטרדם ושב הביתה. ההערצה כלפיו לא יודעת גבול גם היום, והנה לכם צחוק הגורל – הוא היה האיש שניסה ביום ראשון למנוע מוויטסה את התואר ההיסטורי בגמר, כמאמן היריבה אלקמאר. 27 שנה אחרי ההחמצה שהצלקות ממנה טרם הגלידו, הוא רצה להיות הווינר על חשבון האקסית האהובה. "אני תמיד מאחל לוויטסה הצלחה, אבל לא הפעם", הצהיר ואן דן ברום.

        פטר בוס מאמן אייאקס (AP)
        הניח את היסודות. פטר בוס (צילום: Gettyimages)

        "גם לפטר בוס יש חלק"

        מולו התייצב הנק פרייזר, השונה ממנו ב-180 מעלות. ויסטה הרבה יותר קרובה מבחינה פילוסופית לרוח היצירה החופשית של אייאקס מאשר ללחימה חסרת הפשרות של פיינורד. לכן התחברו ביציעי ארנהם רגשית לכדורגל ההתקפי הסוחף בו דגל פטר בוס, לפני שהמאמן האהוב ערק למכבי תל אביב בינואר 2015 והשאיר אחריו קהל מאוכזב. "יש הרבה אוהדים שלא אהבו את הדרך בה נטש בוס את הפרוייקט באמצע העונה", אומר לוואלה! ספורט העיתונאי המקומי סטף דה בונט, אבל מוסיף: "בוס הגה במועדון תוכניות ארוכות טווח, ולכן אפשר לומר שיש לו חלק משמעותי גם בזכייה בגביע".

        ואולם, פרייזר – איש פיינורד טיפוסי ששיחק בספינת הדגל מרוטרדאם בכל שנות ה-90 וזכה איתה בשתי אליפויות – החליף את הדיסקט. הוא הקדיש תשומת לב רבה יותר לארגון בהגנה, משמעת, עבודה קשה, ריכוז ותשוקה. מידת ההצלחה שלו בליגה, שם מדורגת ויטסה במקום השישי, מוטלת בספק, אבל אופי חזק והתעלות ברגעים החשובים חשובים יותר בגביע. כך הצליח פרייזר לחולל סנסציה ולהדיח את פיינורד אהובתו, אותה מאמן חברו הטוב ג'ובאני ואן ברונקהורסט.

        המפגש הזה היה קריטי, כי אייאקס ואיינדהובן הודחו מהמפעל בשלבים המוקדמים. ויטסה הרגישה שאם תגבר על פיינורד, דרכה לעבר התואר תהיה סלולה בשנת ה-125 של המועדון, והמחשבה על כך הוציאה את ארנהם מדעתה. "גם אנשים שלא מתעניינים כלל בכדורגל ניגשו אלי ברחוב וביקשו שנזכה. זה הדבר החשוב ביותר לעיר כולה. אני מוכן למות כדי להניף את הגביע הזה", הצהיר הקפטן גוראם קאשיה. הוא הגזים, אבל רק קצת. אי אפשר לדמיין מוטיבציה גבוהה יותר, וקאשיה היה הרוח החיה מאחורי המאמץ.

        גוראם קאשיה, ויטסה ארנהם (GettyImages)
        סמל ההצלחה: גורם קאשיה לפני (צילום: GettyImages)
        גוראם קאשיה, ויטסה ארנהם, חוגג (GettyImages)
        וגוראם קאשיה (במרכז) אחרי (צילום: GettyImages)

        קאשיה – הרבה יותר מאיש הקש

        לקאשיה יש סיפור מעניין. ב-2010, כאשר הגיע הבלם הגאורגי לארנהם, הוא היה לא יותר מדמות נלעגת. איש העסקים מראב ג'ורדניה, המקורב לרומן אברמוביץ', השתלט אז על המועדון, הציל אותו מחובות כבדים, והחתים בין היתר את בן ארצו. קאשיה לא בלט בכישורים מיוחדים, והעיתונאים אף הבחינו בו אוכל ג'אנק לארוחת בוקר, כך שהעסקה הוגדרה כמפוקפקת באופן קיצוני. בתקופה ההיא, הפכה ויטסה לסניף של צ'לסי, קיבלה ממנה אינספור שחקנים בהשאלה, והיתה שנואה מאוד בהולנד בשל כך. גם אוהדיה לא סימפטו את ג'ורדניה, שהתברר בהמשך כאיש קש ופינה את מקומו לאיל ההון הרוסי אלכסנדר צ'יגרינסקי. הקשר המסחרי עם צ'לסי הרס לדעת רבים את זהותו המיוחדת של המועדון, וגם הצלחות רגעיות על הדשא לא שינו מהותית את התחושה.

        "היום ויטסה כבר לא קבוצת בת של צ'לסי. יש לה ארבעה שחקנים מושאלים בלבד מסטמפורד ברידג', והרוב שייך להולנדים מקומיים. התדמית השתפרה מאוד, במיוחד בעיני האוהדים עצמם", מספר דה בונט. והנה לכם עוד טוויסט אירוני – ג'ורדניה כבר מזמן לא בארנהם, אבל קאשיה השתדרג מבדיחה עלובה למנהיג ומודל לחיקוי. הגאורגי סוגר שבע שנים במועדון, עונד בגאווה את סרט הקפטן וסוחף את כולם אחריו. מסתבר שהרושם הראשוני עלול להיות שגוי לחלוטין.

        לא היה אדם ראוי מקאשיה כדי להצעיד את חבריו להישג, אבל את הכותרות בגמר גנב ריקי ואן וולפסווינקל. החלוץ בעל השם שגורם לשדרים זרים לשבור את השיניים, גדל באקדמיה של ויטסה ואהד את הקבוצה מילדות. הוא עזב בגיל 20, הצטיין באוטרכט, עשה חיים משוגעים בספורטינג ליסבון, ונדמה היה כי הנסיקה תימשך כאשר נוריץ' שילמה תמורתו 10 מיליון יורו בקיץ 2013. המציאות היתה שונה, כי האנגלים לא הפגינו סבלנות ראויה כלפי הרכש היקר. הביטחון העצמי אבד, השערים לא הגיעו, וגם תקופות ההשאלה בסנט אטיין ובבטיס היו עלובות. שלוש שנות קריירה של ואן וולפווינקל נזרקו לפח, ואיתן הסיכוי לבסס את מעמדו בנבחרת. הוא היה זקוק לשיקום ובחר לעשות אותו בבית. הוא חזר לויטסה.

        ריקי ואן וולפסווינקל, ויטסה ארנהם (GettyImages)
        רחוק מלהיות פלופ. ואן וולפסווינקל (צילום: AP)

        230 אוטובוסים של אושר

        ההחלטה הזו שינתה את גורלו, וביום ראשון גם את גורל המועדון. אלקמאר היתה טובה יותר במשך רוב המשחק באצטדיון דה קייפ, אבל 18 אלף אוהדי ויטסה שהגיעו לרוטרדאם ב-230 אוטובוסים המשיכו לעודד ולהאמין. בדקה ה-81, הם קפצו באוויר כאשר ואן וולפסווינקל ניצל טעות של השוער טים קרול ונגח פנימה. בדקה ה-88, הם ידעו שההמתנה בת 125 השנה הסתיימה כאשר הסקורר השלים צמד בבעיטה מסובבת מרהיבה לפינה הרחוקה. ואן דן ברום שוב הפסיד, בעוד כל שחקני ויטסה לבשו גלימות אדומות, וקאשיה הניף את הגביע אל על. הבצורת הארוכה ביותר בעולם תמה.

        "אני שמח שויטסה זכתה בתואר לו חיכתה כל כך הרבה זמן", אמר לוואלה! ספורט שרן ייני. "דיברנו על המטרה הזו במחנה האימונים, ואני מאושר שהמשימה הושלמה. השחקנים עבדו קשה, וזה מגיע להם. הקפטן התקשר אלי מהאוטובוס בדרך לחגיגות, ושמחתי איתם מכאן. כולי תקווה שהזכייה תעניק למועדון ביטחון, והם יצליחו למנף את הניצחון להישגים נוספים. אני גאה בחברים, ויודע שחלקם מתכננים ביקור בישראל בפגרת הקיץ הקרובה, אז אוכל לברך אותם אישית".

        הקשר קיווה, כמובן, שהחזרה שלו לישראל תתרום לזכייה של מכבי תל אביב באליפות, אך זה לא קרה, וגם בוס נותר בינתיים בידיים ריקות על ספסל איאקס. אבל זה לא נורא, כי מכבי ואיאקס זכו בתארים רבים מאוד לאורך ההיסטוריה, וזכיות רבות עוד מחכות להן בדרך. עבור ויטסה, היה זה צ'אנס חד פעמי, ועכשיו חגיגות יום ההולדת יהיו עליזות במיוחד. מזל טוב.

        עקבו אחרי יוכין בפייסבוק