קונצנזוס: הכל על תופעת אורי מלמיליאן

בזכות הסיפור, בזכות הכדורגל, בזכות החינוך. למרות כל מה שעבר, אורי מלמיליאן נשאר תופעה שכולם אוהבים גם היום. "בשבילי הוא היה הדבר הכי גדול", אומר אלי אוחנה. אופיר סער צלל לעומק התופעה של השחקן שהיו מבקשים ממנו סליחה כששמרו עליו

  • אורי מלמיליאן
צילום: אולפני הרצליה

בסרטו של דני ענבר, "סיפורו של אלוף", מסביר אורי מלמיליאן כיצד קיבל את אופיו מהערכים עליהם חונך בעדה הכורדית בירושלים. כאשר נשאל מה מהותה של הגאווה הזו, ענה: "כבוד, להעריך את הצד השני, כמה שפחות רכילות, לא מעניין מה קורה אצל השכן, אם יש לו או אין לו, חיים בגאווה. הבן אדם, מתי הוא מרוצה מעצמו? לא כשהוא הולך עם החליפה, עם הכסף, רכב יפה או כשהוא אוכל במסעדה. הבן אדם הכי מאושר הוא זה שנכנס למיטה בלילה ומרגיש שהוא בן אדם אמיתי".

כמה כוכבי כדורגל שמעתם מדברים ככה? אפשר לספור על כף יד אחת. אורי מלמיליאן חגג החודש 60 ונבחר להדליק משואה ביום העצמאות, והתגובות שקיבל מכל עבר הדגישו שוב את התכונה מספר 1 של הכדורגלן הענק הזה: הוא קונצנזוס. הישג לא שכיח בספורט שלנו. למרות שכיכב בקבוצה מעוררת מחלוקת כמו בית"ר, למרות ששיחק בקבוצה ששנואה במקומות רבים כמו מכבי תל אביב, למרות שקריירת האימון שלו ידעה לא מעט סערות – שום דבר במותג הטהור והתמים הזה לא נפגע. אצל שחקנים אחרים נאומים כמו זה של מלמיליאן בפסקה הקודמת היו מתקבלים בציניות, אבל במקרה שלנו זה בדיוק ההיפך.

(תוכן מקודם)

הלחצן הזה יכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

לכתבה המלאה
"כמה שפחות רכילות". אורי מלמיליאן (צילום: יח"צ, אריה קנפר, מתוך הספר "מחצית ראשונה" בעריכת ברני ארדוב ואורי שרצקי)
"התקשורת באותם הימים לא הייתה דומה להיום, אבל מהקצת שהיה אי אפשר שלא היה להתחבר לסיפור של אורי. בכל פינה אנשים הזדהו עם הסיפור שלו. הוא הפך להיות משהו שבכל מקום במדינה מדברים עליו, בכל עיר מחכים שבית"ר תגיע כדי לראות אותו"

טוהר הסיפור של מלמיליאן מעולם לא התלכלך. גם לא בעידן המודרני. ב-1984 יצאה לאור האוטוביוגרפיה של מלמיליאן "הנער מממילא" - סיפור חיים על נער שגדל בשכונת עוני, זוג הורים ו-9 אחים בבית של שלושה חדרים. ילד שבא מבית דתי ושיחק כדורגל בשבת ללא ידיעת הוריו. עד ששמו הלך לפניו בגילאים הצעירים וזה הגיע לאזניהם. כך הפך לאחת הדמויות המרגשות במדינת ישראל באותם הימים.

האגדה הזו נשארה עד היום. מלמיליאן פרץ לתודעה עם הזכיה של בית"ר בגביע ב-1976, אך בשנות ה-80 האהבה כלפיו התרחבה הרבה מעבר לגבולות ירושלים. מכבי חיפה הייתה היריבה הגדולה של בית"ר בשנות ה-80. קשר הקבוצה דאז, ברוך ממן, זוכר את התופעה: "התקשורת באותם הימים לא הייתה דומה להיום, אבל מהקצת שהיה אי אפשר שלא היה להתחבר לסיפור של אורי. בכל פינה אנשים הזדהו עם הסיפור שלו. הוא הפך להיות משהו שבכל מקום במדינה מדברים עליו, בכל עיר מחכים שבית"ר תגיע כדי לראות אותו".

מלמיליאן הפך לקונצנזוס גם דרך החיבור שלו עם בית"ר, איכויות הכדורגל האדירות שלו והעובדה כי שם את המועדון על המפה. זה הגיע למצב בו לא יכול היה ללכת ברחוב בירושלים מהאהבה שחנקה אותו. עד היום הוא מודה לאלוהים על אותו חודש בגיל 13, כשהעריץ את אלי בן רימוז' ובעקבותיו הלך להתאמן בהפועל ירושלים. השכונה הבית"רית לא נתנה לו, החרימה אותו ועשתה לו את המוות עד שלא עמד בכך וחזר הביתה. אם לא האהבה החונקת של אוהדי בית"ר עוד מהיותו ילד במגרשים, כל הסיפור של 'הנער מממילא' היה עלול לקבל תפנית אחרת.

אלי אוחנה היה נער צעיר כשהמהפכה החברתית שמלמיליאן סימל התרחשה, והוא זוכר היטב את הקסם שלא התפוגג עד היום. "אורי שינה את בית"ר ירושלים. הסיפור שלו עם הנער ממילא שבא מלמטה ולקח את בית"ר למקום אחר כבש את כולם, בכל הגילאים ובכל מקומות", אומר אוחנה. "בגיל כל כך צעיר הוא הנהיג את בית"ר ירושלים הדי אפורה והרים אותה להיות קבוצת צמרת, קבוצה עם תודעה, קבוצה שתוקעת יתד של קבוצה בכירה, כזאת שגוררת אחריה אלפי אוהדים שנאבקת וזוכה בתארים. הוא שינה את פני המועדון והקבוצה, הפך אותה למשהו גדול ועוצמתי".

"הערצתי אותו כילד". אוחנה עם מלמיליאן (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)
"העממיים תמיד רצו שמלמיליאן יבוא למכבי, הוא היה סמל אמיתי לשחקן שבא מלמטה, שחקן שאתה רוצה שהיה המרכז שלך, הזהות שלך"

עם כל הכבוד לנער מממילא, ללא יכולות יוצאות דופן ככדורגלן לא היה נשאר מזה יותר מדי. הטוהר של מלמיליאן היה גם בסגנון המשחק שלו. אוחנה עלה מספר שנים אחר כך לבוגרים של בית"ר, אבל למרות מתח טבעי בין שני מנהיגים כל כך שונים, הקשר בין מספר 11 למספר 8 מעולם לא התערער.

כאשר שומעים איך אוחנה מדבר על מלמיליאן, מבינים כמה החיבור בין השניים היה באמת אמיתי. אוחנה: "לפני הכל אורי היה שחקן אדיר, פשוט שחקן שאי אפשר היה לא להתלהב ממנו. בכל פינה בארץ העריכו אותו וסגדו ליכולות שלו. פרחתי איתו. היחסים בינינו היו מצויינים. המון הערכה וכבוד, פירגון, תמיכה. עד היום, כשאנחנו מדברים מדי פעם או נפגשים, זאת אהבת נפש אמיתית, משהו שלא שגרתי לשני כוכבים ששיחקו יחד באותה הקבוצה".

"הערצתי אותו כילד", ממשיך אוחנה. "כשנכנסתי לחדר ההלבשה ולקבוצה הבוגרת, להיות איתו על אותו מגרש זאת הייתה הגשמת חלום. גם שהייתי בנערים ובנוער, כשהיה אימון של הבוגרים בימק"א הייתי יושב ביציע העץ לבד רק כדי לראות את אורי. בשבילי הוא היה הדבר הכי גדול באותן השנים".

מלמיליאן מעולם לא נלחם את מקומו ברשימת הגדולים ביותר. הוא אפילו לא נבחר ל-11 הגדולים ששיחקו כאן. עבור ברוך ממן זו טעות שמלמדת על הגדולה שלו: "אורי היה חייב להיות שם. מבחינתי הוא הגדול ביותר יחד עם שפיגלר. ההשפעה שלו על הכדורגל, איך שלקח את בית"ר על הגב שלו ושם אותה על המפה, האיכויות שלו ברגליים - הוא היה צריך להיות לפני כולם. אבל אולי הוא לא ב-11 גם בגלל האופי שלו והעובדה שהוא לא מוחצן, הוא נשאר אורי בכל רגע נתון".

אוהדי מכבי תל אביב תמיד חלמו שהקסם העממי הזה והקסם הכדורגלני הזה יעבור אליהם, ובסוף הם גם הצליחו. מלמיליאן היה כל מה שמכבי תל אביב רצתה להיות. כדי להבין זאת, אוהדי מכבי תל אביב הוותיקים הפנו אותנו לגל רהב, אוהד הקבוצה שקירות החדר שלו היו מחולקים לשניים: חלק למלמיליאן אורי וחלק למכבי תל אביב.

רהב, שמתגורר כיום בארה"ב, מספר: "אורי היה האובססיה שלי ושל חברים שלי. תמיד היו למכבי תל אביב שני סוגי אוהדים. את האליטות ואת העממיים. העממיים תמיד רצו שמלמיליאן יבוא למכבי, הוא היה סמל אמיתי לשחקן שבא מלמטה, שחקן שאתה רוצה שהיה המרכז שלך, הזהות שלך. קינאתי באוהדי בית"ר שהיה להם את מלמיליאן, אפילו כשהיה בבית"ר הערצתי אותו. חשוב לי לציין שבחדר שמתי רק תמונות שלו במדי נבחרת, לא במדי בית"ר. כשהוא עבר למכבי כבר אפשר היה לעשות את זה בגלוי".

"הצניעות, הענווה, הפשטות שלו, הדרך ארץ שלו. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו". אורי מלמיליאן (צילום: עמי שומן)

בלילה שאחרי גמר הגביע ב-1976, כאשר כולם הלכו לחגוג, מלמיליאן נסע הביתה לישון. השבוע, כאשר שאלנו אם ירצה להתראיין לכתבת 30 שנה לאליפות של בית"ר, סיפר שיום למחרת כבר שכח ממנה והוא לא חי בעבר. אותה קלישאה על צניעות ושונות לא מצליחה לחדור אליו ולפגוע בו.

אוחנה ממשיך להיות סנטימנטלי: "האמת היא שהכל נכון - הצניעות, הענווה, הפשטות שלו, הדרך ארץ שלו. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו, זה מה שהפך אותו יותר מהכל לקונצנזוס בכל מקום שדרך. שים לב, למרות שהיה כוכב, מעולם לא היה מעורב בשערוריה או איזושהי תקרית, לא דבק בו רבב של שום אירוע".

ברוך ממן מבין על מה אוחנה מדבר: "גם כשהיה מלוכלך במגרש, אורי לא היה חלק מזה. הוא היה דעתן על המגרש, אבל בעיקר עם השחקנים של הקבוצה שלו. לפעמים עם השופט, אבל לא עם שחקני היריבה. הוא ידע לתת את הכבוד שרצה לקבל משחקני היריבה".

"הוא תופעת טבע. כמה שחקנים הפכו לכזה מיתוס?". יוסי מזרחי (צילום: יוסי ציפקיס)

אם יש מישהו שיכול לסכם את תופעת מלמיליאן יותר טוב מכולם, זהו יוסי מזרחי, חברו הקרוב: "למה הוא הפך לקונצנזוס? זה ה-DNA שלו", אומר מזרחי. "הוא אף פעם לא השתלח באף אחד, תמיד נתן כבוד לאנשים. כולם אהבו אותו. אפילו אלה ששמרו עליו היו עושים תאקל ומבקשים סליחה.

"לפעמים לא הבנתי למה הם מבקשים סליחה. מי ששמר את סיני לא אהב אותו, או את ניסים כהן ואחרים. כששמרו את אורי היו אומרים לו "אין לי ברירה, אני חייב לשמור עליך". הוא לא היה מלכלך או מתגרה ביריב, זה לא היה חלק ממנו. בגלל זה הוא בקושי קיבל צהוב. הוא פשוט היה כדורגלן אהוב בכל מקום".

מזרחי התחיל עם הקונצנזוס וסיים במיתוס: "קשה מאוד למצוא עוד דוגמה כזאת, של כוכב כדורגל שאהבו בכל מקום. אני עובר אחורה בראש ואני לא מכיר מקום שקיללו אותו, אלא אם רצו להוציא אותו מהמשחק. הוא תופעת טבע. כמה שחקנים הפכו לכזה מיתוס? 'כל אבטיח מלמיליאן', אפילו בגבעת חלפון הוא מוזכר. הוא הרוויח את זה ביושר".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully