ושוב, מסי ורונאלדו מעל כולם: 10 האנשים שעשו את השבוע (האדיר) בליגת האלופות

בדמיוני כריסטיאנו רונאלדו חוזר בלילה אחרי הניצחון על באיירן, רואה את התקציר, רואה את הגולים שלו, ולא מזהה שום אופסייד. מבחינתו זה קו אחד. שני הגולים חוקיים. "מה הם מבלבלים לי את המוח נבדל, איזו התקטננות, למה הם לא מדברים על ההשתלטות על הכדור, על הגול בשמאל מול נוייר, למה כולם פה הייטרים, אף אחד לא יודע לפרגן". ובכלל, הוא לא מבין למה שורקים לו בוז. הוא לא מאמין שזה קורה לו, אחרי כל מה שהוא נתן לקבוצה. והוא לא מבין מה צ'אבי רצה ממנו, הוא לא מבין מה לא בסדר עם הפסל שלו בשדה התעופה, הוא לא מבין למה לועגים לו על תמונות הדוגמנות, הוא לא מבין כלום. הרי הוא כובש כל כך הרבה, למי אכפת מכל השאר? אז הוא מעביר אחורה, וצופה שוב בשערים.

הסרטון מחדר ההלבשה של ריאל מדריד, של כריסטיאנו מגיע לחברים ומתקבל במחיאות כפיים, בזמן שצלם הולך מאחוריו ומתעד כל רגע, וכולם ניגשים לברך אותו, והוא מחבק אותם בפטרונות - הוא פשוט רגע נהדר וחושפני, שמבהיר קצת את הדינמיקה בריאל ואת ההתמודדות המורכבת עם שחקן מסוגו של כריסטיאנו. ברור שלא כולם אוהבים אותו, הרי איך אפשר לאהוב אותו, אבל הרגע הוא כבש שלושער מול באיירן מינכן והעלה אותם לחצי הגמר, אז איך אפשר שלא להודות לו. הוא עובר בין כולם, אחד אחרי השני, נותן חיבוק גם לאלה שלא ביקשו, כמעט כופה את הוקרת התודה. כולם צריכים עכשיו לשתף פעולה עם פסטיבל כריסטיאנו, כי גם הכל מתועד, וגם כי אין ברירה, שלא ייעלב, שלא יהיו בעיות. לכן זה לא מפתיע לגלות שאת החיבוק הכי חם מעניק לו זידאן, המאמן המחויך והנרגש, האיש שיודע שהקריירה שלו תלויה במידת שביעות הרצון של אגו מניאק.

בהתחלה כדור אחד שלו חומק החוצה. אחר כך כדור חופשי מעמדה נוחה עולה למעלה. ואז בופון שוגה אבל מסי מקרוב מהאוויר בועט מעל לשער. הלא ברור שאלה מצבים שהוא בדרך כלל כובש מהם, אפילו בקלות, אבל הפעם זה מעבר לסתם החמצות או חוסר מזל. זה לא הרגליים, זה הראש. מה יש לך ליאו? מה קרה? מה עובר עליך? על מה אתה חושב? למה אתה חושב כל כך הרבה? עוד לא הבנת שאסור לך לחשוב? הרי האוטיזם, היכולת לרוקן את הראש, זה היתרון שלך.

אבל אצל מסי לפעמים הדברים שקופים, והפעם רואים שהמחשבות השתלטו עליו. אפשר היה להריח את הפחד שלו, את הלחץ, את המודעות לנעשה סביבו. אפשר רק לדמיין כמה פעמים הוא שמע בשנים האחרונות את המונח "סוף עידן" בברצלונה וכמה פעמים שמע על סוף השליטה שלו בכדורגל העולמי, ואפשר היה לראות שהוא משחק בתסכול כי הוא מבין מה קורה, וגם כי אין לו כוח לכותרות של מחר, לקשקושים של כולם. שלא לדבר על הנפילה הרעה שלו על הדשא, עם כל הפרצוף שנמרח על המגרש, בתמונה שיכולה בקלות להפוך למם או אייקון, עם כל הכאבים והזעזוע בראש, והוא צריך לשחק ככה מחצית שלמה נוספת, עם ההבנה שמחר הוא יהיה בעמוד הראשי עם פרצוף מדוכא ופנס בעין. וכל המשחק הוא אומר לעצמו, 'תמשיך, אל תחשוב על זה, שחק, גול אחד והכל נפתח, אל תתייאש', אבל כלום לא הולך. וההגנה מולו קשוחה, וכואב לו בעצם הלחי אחרי שכל המחצית ישב עם קרח על הפרצוף, וביום ראשון יש קלאסיקו מול ריאל והעונה יכולה להיגמר, וגם בנבחרת המצב לא משהו, והוא לא מבין - איך אני ליאו מסי נקלעתי בכלל למצב הזה.

לא קל (ובטח שלא טבעי) ליהנות ממשחק הגנה, משובח ככל שיהיה, כי כל מטרתו הוא לעצור ולבלום ולדכא את הניסיונות היצירתיים של היריבה, אבל לפעמים קבוצות איטלקיות מצליחות לעשות לך את זה. אתה מתרגש מפעולות אפורות כמו גליץ', חסימה, מיקום ושליחת רגל בתזמון הנכון. זה מרגש גם בגלל המיתוס על ההגנות האיטלקיות עם המסורת הארוכה והסמלים ההגנתיים והבלמים האגדיים, אבל גם בגלל נחישות ייחודית ותחושה של קיר בטון לא עביר. האירוניה היא שבהגנה של יובנטוס משחק דני אלבס, האיש שבברצלונה היה ידוע כחור בהגנה, כחוליה בעייתית בחלק האחורי, האיש שהאופי הברזילאי הנינוח שלו (כל יום מעלה לאינסטגרם קטע שלו שר ומנגן) הוא אנטיתזה להגנה איטלקית. השאלה היא אם הוא למד פתאום לעשות הגנה, או שהוא פשוט נשאב למערכת כל כך דומיננטית, שלא הותירה לו ברירה אלא להיות יעיל. כך או כך, זה מרשים.

לא מכיר את רובכם, לא יודע מי אתם, לא הייתי מזהה אתכם אילו הייתם הולכים ברחוב בלי חולצה של הקבוצה, ועדיין תודה רבה על הכל, בשם כולנו, אתם נהדרים, אין לכם מושג כמה חיממתם לנו את הלב.

מדהים שבגיל שלו, במעמד שלו, בקבוצה כמו באיירן, אחרי שעשה את זה כבר 100 פעם, אחרי שכבר ספג ביקורות, אחרי שהואשם והובך לעיני כל - הוא עדיין צולל ברחבות בתיאטרליות ללא בושה.

בכל פעם שנדמה שתקשורת הספורט בארץ היא לא מקצועית, אפשר לקבל פרופורציות ולהביט לנעשה בספרד, עם הסיקור השערורייתי של עיתוני מדריד וקטאלוניה, עם שורה של כלי תקשורת מוטים לחלוטין, עם דיווחים מגמתיים, נטולי אובייקטיביות או הגינות מינימלית, מלאי פייק ניוז והמצאות מרושעות, כולל היטפלות אישית, ולפעמים גם חוסר אחריות, כשהם מחליטים להלהיט את האווירה ולהסית נגד היריבה. וכך השופט של המשחק בין יובה לבארסה עלה עם משא בלתי אפשרי על הגב, כאילו ברור מלכתחילה שהוא מוטה ועומד להרוס את המשחק. הלחץ היה מטורף, כשכל שריקה שלו הקפיצה 22 שחקנים ו-80 אלף איש ביציעים. זה היה אכזרי, מעורר רחמים, לא הוגן, אבל הוא עמד במשימה בכבוד, והוא ללא ספק אחד מגיבורי הערב. יממה אחרי הפיאסקו בברנבאו, הוא החזיר את הכבוד לשופטים.

אפשר לכעוס על הקוון שלא הניף דגל לנבדל בשער השלישי של רונאלדו, אבל כדאי להבין את הנסיבות. זה עמוק בהארכה, השעה 11 בלילה, כולם עייפים, ורק מרסלו שולף פתאום פריצה מדהימה, שמותירה מאחור שני שחקני הגנה של באיירן. הציפייה מהקוון היא לדהור קדימה עם הכדור במהירות המסחררת של מרסלו, כדי לזהות אם רונאלדו לא בקו אחד. אם ההגנה של באיירן לא הצליחה לעשות את זה, איך אפשר לצפות את זה מהקוון האלמוני? מה הפלא שהוא חמישה מטרים מאחור? מישהו מוכן לעזור לו?

ג'יימי ורדי, האיש שלפני שנתיים כמעט פרש מכדורגל כדי להפוך ליחצן מסיבות באיביזה במטרה להסתדר בחיים ולחזור להיות מאושר, הפך לאנגלי הראשון שכובש ברבע גמר הצ'מפיונס מאז פרנק למפארד ב-2012. כל רגע בחיים שלו הוא עוד פרק בסיפור מופרע.

מת על דייגו סימאונה, מת על האנרגיות שלו, הייתי מת שהוא יאמן את הקבוצה שלי, החלום של כל אוהד הוא שהשחקנים של הקבוצה שלו ישחקו בנחישות כמו זו של אתלטיקו, אני מאחל לו בהצלחה ומחזיק לו אצבעות, אבל הדרבי מול ריאל בחצי הגמר מעייף עוד לפני שהתחיל, מסתמן כמשחק מאוס ולא מעניין, והורס את כל המומנטום החיובי משלב הנוקאאוט הכי מלהיב שהיה בצ'מפיונס שנים. לפחות כרגע.