כדרור, ועוד כדרור, ועוד כדרור. ואז רק הצליל של הרשת. סוויש. ואם אין רשת, אז אפילו את זה אין. רק עוד צליל של כדור נופל על רצפה. איפשהו ממש עכשיו, סתם ילד אקראי, או ילדה, בסתם מגרש אקראי, זורק לבד כדור ונותן לדמיון שלו לקחת אותו לטיול. סביר להניח שהוא ממוקם במרכז המגרש, או המרפסת, מרחק-מה מהסל, המגן הדמיוני שלו צמוד אליו, וחבריו הדמיוניים לקבוצה מפנים לו את הדרך. הוא מכדרר בסבלנות, מביט למעלה אל הטבעת וסופר לאחור בקול. כולנו יודעים למה הוא סופר לאחור. וכולנו יודעים לאן זה הולך.
הרבה לפני שהיה ראסל ווסטברוק, קובי בריאנט, מייקל ג'ורדן, לארי בירד או ג'רי ווסט, היה שעון שתקתק לאחור, והייתה זריקה אחת שהיא ההבדל בין ניצחון להפסד, בין אליפות לכלום, בין חיי נצח למוות. זה הנייר שעליו אגדות נכתבות. הקנבס שעליו מציירים. זו ההשראה שדוחפת מיליון ילדים להתאמן ולהשתפר עד הקצה שלהם, כדי שאחד מכל מיליון יהפוך למקצוען, ואחד מכל מאה כאלה יוכל, אולי, להכריע גורל של משחק בעצמו מתישהו. כמו שהוא התאמן פעם, אינספור פעמים, לבד במגרש אקראי.
כמו כל אלמנט במשחק הכדורסל, גם ברגעי הקלאץ' עדיין לא נמצאה הנוסחה האידאלית. קבוצות, מאמנים ושחקנים ממשיכים לחפש את התשובות הנכונות במן אבולוציה שנמצאת בתנועה מתמדת. האוהד החכם כבר יודע אחוזי הקליעה צונחים ברגעי ההכרעה, בצורה רוחבית ועקבית. ההגנות מתרכזות, האינטנסיביות עולה, המשרוקיות נאלמות. ובעיקר, מחלחל הספק. כל מי שקלע שלשה בחייו יודע שהדבר היחיד שאסור לו לעשות בזמן הזריקה הוא לחשוב. בתנאים האלה השחקנים הטובים בעולם מוצאים את עצמם על בסיס קבוע. והם יודעים שאנחנו נדבר על הרגעים האלה למחרת, תהא התוצאה מה שתהא.
עוד בנושא:
51 נקודות, ועוד אכזבה: הצגה של ווסטברוק לא עזרה, הווריירס טיילו
ווסטברוק עצבני, חבריו מבקרים, הווריירס מתנערים מהתווית ההתקפית
פריק שואו: מילווקי, יאניס, ושאר התופעות הבולטות בתחילת הפלייאוף
בשניות הסיום של המשחק הראשון בסדרה, כשקליבלנד קאבילרס מובילה 108:109, פול ג'ורג' מאינדיאנה פייסרס רצה לקחת את הזריקה האחרונה. טיירון לו, מאמן היריבה, שהיא במקרה גם האלופה המכהנת, רצה שג'ורג' לא יהיה זה שזורק את הזריקה הזו. השעון תקתק לאחור, וכשהגיעה השמירה הכפולה ג'ורג' שחרר את הכדור לסי.ג'יי מיילס החופשי. כבר בעת המסירה עשה ג'ורג' תנועה לעבר מיילס, ומיד קרא בהפגנתיות לכדור. אך עם ארבע שניות על השעון, מיילס החליט לקחת את הגורל המשחק על כתפיו. הוא החטיא, כמו שקורה הרבה גם כשזורקים לבד. הבאזר צרם. 108:109 לקאבס.
"דיברתי על זה עם סי.ג'יי. במצבים מהסוג הזה, אני חייב לקבל את הזריקה האחרונה. יש לי ביטחון בקליעה של כל חברי לקבוצה, זה לא העניין, אבל במצב כזה אני חייב לקבל את הכדור", אמר ג'ורג' במסיבת העיתונאים שחתמה את המשחק.
זה יהיה זמן טוב לומר שאנשי הסטטיסטיקה ב-ESPN בדקו ומצאו שג'ורג' עומד על אפס מ-15 מהשדה בקריירה שלו, בזריקות ללקיחת ההובלה ב-20 שניות אחרונות של משחק. מדובר בנתון שלא נמצא בהלימה עם מנטליות האלפא-דוג המאצ'ואיסטית שלו, בלשון המעטה. במקום לשמוח על כך שהוא לא מקבל את הכיסוי התקשורתי הצמוד והאכזרי אותו מקבל כל כוכב המתקשה בקלאץ', ג'ורג' אומר את שעל ליבו, ולמעשה קופץ ראש לגוב האריות הזה מבחירה. יש משהו כמעט ארכאי בטון שלו. זה היה דווקא הכוכב בצד השני, המנצח, שהדגיש זאת יותר מכל.
"אם יש שני שחקנים על השחקן עם הכדור, יש מצב של ארבעה על שלושה. אבל זה רק אני ואיך שאני רואה את זה", אמר לברון ג'יימס בצניעות מזויפת. קינג ג'יימס, שבעצמו עבר שבעה מדורי גיהנום מהתקשורת על משחקו "הפאסיבי" בקלאץ', מכיר את המצבים האלה מכל כיוון אפשרי. "השחקן הכי טוב לא תמיד צריך לקחת את הזריקה. הוא [ג'ורג'] עשה את ההחלטה הנכונה, והוא צריך לחיות עם התוצאות".
מנגד, מיילס מצא את עצמו מתגונן מול עדר של עיתונאים שעטו עליו אחרי המשחק. "לא הרגשתי שהיה לנו מספיק זמן להחזיר לו את הכדור. אני אחד הקלעים הטובים בקבוצה שלנו, קלעתי את הזריקה הזו מיליון פעמים, אם אמצא את עצמי באותו מצב אהיה אגרסיבי ואקלע את הזריקה. זו הסיבה שהייתי על המגרש", אמר. על הטענות של ג'ורג אמר מיילס: "הוא צריך לרצות את הזריקה! אין לי שום בעיה עם מה שהוא אמר. רצינו לסדר לו את הזריקה. לא הייתה כאן אי הבנה. אם איך שהמהלך התפתח, עשיתי מה שהייתי צריך לעשות. האידאל היה לתת לו את הזריקה".
בזמן אחר, במקום אחר, שיקגו בולס של פיל ג'קסון מצאה את עצמה עם הגב אל הקיר מול הניקס בסיבוב הראשון. השנה היא 1994, או כמו שזוכרים אותה בעיר הרוחות השנה שבה ג'ורדן ניסה לשחק בייסבול. הניקס הצליחו למחוק פיגור של 22 נקודות בקאמבק מרשים, כדי להשוות את התוצאה על 102, 1.8 שניות לתום המועד החוקי. בהיעדרו של מייקל, סקוטי פיפן יצא מהצל בתור הכוכב היחיד של השוורים, אך 25 הנקודות שקלע עד אותה נקודה לא שכנעו את הזן מאסטר, ששירטט תרגיל לזריקה האחרונה עבור טוני קוקוץ', שבמאזנו היו 4 נקודות אנמיות. בעלבונו, פיפן סירב לעלות למגרש, קוקוץ' קלע בכל זאת, והכתם הזה מעולם לא ירד מהקריירה האלמותית של אחד הפורוורדים הגדולים בהיסטוריה.
ג'ורג', שהושווה לפיפן מבחינה מקצועית יותר מפעם אחת, מתקרב באופן מסוכן לתדמית שקיבל פיפן. בעיצומה של העונה הרגילה עלו תהיות לגבי בחירת הזריקות שלו, לא רק ברגעי ההכרעה, וג'ורג' התגונן באומרו שהוא לא מבין את הכעס עליו, הוא זורק מתי שהוא חם. כשעלתה השאלה הבאה האם הכעס עולה מתוך חדר ההלבשה או מהתקשורת ג'ורג' התעשת וענה: "אין תגובה".
לזכותו ייאמר שהוא באמת לוהט בתקופה האחרונה, וגם בפוזשן שקדם לזריקה המכריעה הוא תפר שלשה ענקית, כמטר אחרי קשת השלוש. ועדיין, זו לא צורה להתנסח בפומבי. גם במשחק השני בסדרה ג'ורג' לא חסך מהתקשורת את דעותיו לגבי האנשים שחולקים אתו את חדר ההלבשה, כשביקר את שפת הגוף של לאנס סטיבנסון. בימים אלה נדמה שכל משפט שלישי שלו מתחיל במילים "בתור המנהיג של הקבוצה". איכשהו, בכל פעם שהוא חוזר על המנטרה הזו היא נשמעת קצת פחות אמינה.
לשמחתו של הקומישינר אדם סילבר, לא רק הקאבס והפייסרס נקלעו למשחק מותח בערב הפתיחה של הפוסט-סיזן. הרחק מהם בהוליווד, יוטה ג'אז קיבלה את הכדור מרשת הסל שלה בשניות הסיום של המשחק הראשון בסדרה מול הקליפרס, בשוויון 95:95, עם הזדמנות יקרה לגנוב את הביתיות. בניגוד לנייט מקמילן, מאמן הפייסרס, קווין סניידר בחר לא לקחת פסק זמן , וסמך על שחקניו שיפתרו את המצב בעצמם מול החמישייה המאותגרת הגנתית של LA.
סניידר ידע למה האיש עם הכדור היה ג'ו ג'ונסון. "Iso Joe" קיבל את הכינוי בשל יכולותיו במצבי בידוד (Isolation), והוא הובא העונה על תקן שחקן משלים מהספסל בשלהי קריירה מפוארת. ג'ונסון קלע עד אותה נקודה שבעה סלי הכרעה מ-2007. באותה מסגרת זמן, אף שחקן אחר לא קלע יותר מארבע. הג'אז נטפלו לחוליה החלשה בעזרת חסימה פשוטה (וגאונית), וג'ונסון הלך לעבוד מול ג'מאל קרופורד חסר האונים. העזרה של דיאנדרה ג'ורדן לא עזרה, וג'ונסון קבר את הזריקה בפעם השמינית בעשור, בדרך ל-21 נקודות במשחק.
הניסיון של ג'ונסון השפריץ החוצה גם בראיון על המגרש בסיום: "יכולתי ללכת לסל מוקדם עם שלוש-ארבע שניות על השעון, אבל עצרתי את עצמי וחיכיתי עד שנשארו כשתי שניות, כי רציתי לוודא שנקבל את הזריקה האחרונה". אף אחד לא יאשים את ג'ונסון בכריזמה יוצאת דופן, אבל הבחור יודע מה הוא עושה כשהשעון מתקתק. בגיל 35, משחקים כאלה הם הדרך שלו לחזק את הרזומה שלו בתקווה למקום בהיכל התהילה.
אם כן, יש יותר מדרך אחת להגיע לזריקה אחרונה, ויש יותר מדרך אחת להגן מפניה, כפי שמדגימים שלושת המקרים האלה. השמרניים שילכו לבידוד, או לחסימה גבוהה במרכז המגרש, יעשו זאת כי הם רוצים השפעה מקסימלית על זהות הזורק. אך זו לא הסיבה היחידה בשלב הזה כולם כבר יודעים שיש מהלכים שמניבים תוצאות טובות יותר מבידוד סיבה עיקרית נוספת היא תזמון הזריקה, שכמובן מקבלת חשיבות מיוחדת ברגעי הסיום של משחק צמוד. בזמן שתרגיל מורכב, בעל כוריאוגרפיה הכוללת חמישה שחקנים, עשוי להיות אפקטיבי יותר מבחינה מספרית, הוא כולל יותר חלקים הנעים סימולטנית, וקשה לנחש מי יתפנה ומתי. הסיכון שכרוך במהלך כזה לא תמיד שווה את הרווח, אם האלטרנטיבה היא לשים את הכדור בידיים של השחקן הטוב ביותר שלך.
הגנתית, ראינו את טיי לו מכריח את הפייסרס ללכת לכל מי שהוא לא ג'ורג' על ידי שמירה כפולה, ומוותר על משהו בתמורה. במצב של יתרון מספרי, שחקני NBA אמורים להשיג זריקה שהם יכולים לקלוע, וכך היה מיילס פשוט החטיא. באותו אופן אם ג'ונסון לא היה קולע, היינו יכולים לכעוס על סניידר שלא לקח פסק זמן, או שם את הכדור בידי הכוכב שלו. בסופו של דבר זה משחק של שחקנים, לא של מאמנים, והקלישאה הזו הוכחה פעמיים באותו יום הראשון של הפלייאוף.