בווידאו: נועם שוהם מספר על החיים שאחרי הכדורגל
פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שעל הקיר מול הבניין שלו מתנוסס גרפיטי של "אולטראס הפועל". איך שהוא יוצא מדלת הבניין, ממש על החומה שמולו, מופיעות בגדול האותיות "UH", צבועות באדום בוהק מבפנים ועטופות באפור מבחוץ, שמבליט ומעטר אותן ומעניק להן נפח ונוכחות על הקיר המקושקש, וגורם להן לנצוץ לו מול הפנים, ממש בהתרסה. ומה לעשות, הבן אדם מכביסט. לא אולטראס, אבל מכבי. ומדי יום כשהוא קם באור ראשון ויוצא לרחוב, הכתובת הזו זוהרת לו מול העיניים. זו הבשורה הראשונה של הבוקר, זה המפגש הראשון עם העולם החיצון: קריאת תיגר של האדומים, והכרזת מלחמה בקרבות טריטוריה. בוקר טוב.
והוא בכלל היה בטוח שהקיר הזה שלו. כל יום הוא מחנה בסמוך אליו את האופניים במתקן הפרסה המיוחד, ומעיף על הקיר מבט קל אך בוחן. הוא כבר מכיר כל אות על החומה האפורה, מזהה כל עיטור חדש, קרא כל חוכמה שאלמוני השפריץ עם ספריי ושבלונה. ה"אולטראס הפועל" הזה השתלט על הקיר בצורה אגרסיבית מאוד, מחק מקבץ של שורות שירה מנוקדות ושאר התחכמויות של חבר'ה נרגשים (שמניחים שרק בגלל שהם בעיר הגדולה מותר להם לקשקש על הקירות את הפלפולים הקטנים שלהם). הפעם מישהו נתן שם עבודה ארוכה, באין מפריע, עבד בסבלנות ובחשיבות עצמית, כשהוא מצויד במיטב הספרייאים שעולם הגרפיטי יכול להציע. "על הקיר שלי?", ממלמל לעצמו המכביסט, "הרי זה עלבון".
למעשה, הוא בכלל נבוך מהעובדה שהוא יודע מה משמעות האותיות "UH". לא מזמן הכתובת הזו רוססה באלימות על קיר בית הקפה השכונתי שלו, ובעל הבית ניקה אותה בתסכול עם דלי וסבון ומלמל ללקוחות סביבו "מה זה בכלל UH?". כל הנוכחים משכו בכתפיהם, כמובן שלא ידעו במה דברים אמורים, רק המכביסט, אוהד הכדורגל האומלל, הסביר לו בקול מבויש מה המשמעות. "ארגון אוהדים?", שאל בהפתעה בעל הקפה, "אם הם כל כך גאים בקבוצה שלהם, למה לא פשוט ריססו 'הפועל תל אביב'?". לך תסביר לו את הגאווה הקטנה הזו, את המאבקים המטופשים האלה, את העובדה שהם אוהבים את עצמם יותר מהקבוצה, ובכלל, אוהד הכדורגל הרגיש את המבטים הנוקבים של יושבי בית הקפה שהאזינו לשיחה, תל אביבים חביבים ונאיבים שהסתכלו עליו בעין עקומה וראו בו יצור ברברי נאלח, חלק מתרבות רקובה שמצדיקה קשקוש על קירות בשם מאבק מטופש. לך תסביר.
האוהד המדובר הוא כבר אדם מבוגר, לפעמים אף מחשיב את עצמו כבוגר, וכמובן סירב להתרגש מהפרובוקציה הקטנונית. "זה בסך הכל ציור", הוא אומר לעצמו, "רק כלב שהשתין על עץ כדי לסמן טריטוריה, אתה מעל זה", אבל הוא לא. הכתובת על הקיר. ולא סתם על הקיר, אלא ממש לנגד עיניו, בקו ישיר, בוהקת וצועקת. ומדי פעם, במיוחד בימים שבת, ראשון, שני ושלישי (אחרי משחקי ליגה), אולי גם חמישי ושישי (לקראת משחקי הליגה), הוא מרגיש שהדבר הזה בוער בו, שהוא נגרר לקלחת על לא עוול בכפו. למה הם סתם מתגרים? למה לחמם? למה להרחיב את שדה הקרב, למשוך את זה מחוץ למגרש? הרי בדיוק בגלל הרגש הזה הוא כבר לא הולך למגרשים, הוא לא רוצה להתרגש יותר מדי, לא להתעצבן משטויות, לא להיגרר ולהיסחף לבייבת הזאת. כאמור, הוא אדם מבוגר. לפעמים אף מחשיב את עצמו כבוגר.
הסיפור הסתבך כשיום אחד הוא במקרה פשפש בארון שמתחת לכיור, והתברר שיש לו בבית ספריי. למעשה, בשלושה צבעים. שחור, לבן ואפור, כחלק מפרויקט צביעה ישן (וכושל). כלומר, עכשיו גם לו יש כלי נשק. והפיתוי מתגבר. האופציות אין סופיות. אפשר להגיב, אפשר לפעול, השאלה רק איך. אפשר רק לקשקש ולהרוס את היצירה האלימה, שחדרה בניגוד לחוק למרחב הציבורי ושיבשה את חייהם של כמה מדיירי הרחוב, ואפשר גם לשדרג את היצירה ולאייר על הקיר את הדמות של מכביניו עומד ומשתין על הסמל.
הוא כבר דמיין כיצד יפעל, ובראש מיד עלתה התמונה המטרידה, החולנית, שלו יורד למטה עם ספריי ביד, כנראה בשעת לילה מאוחרת, מביט לצדדים בחשש על מנת לוודא שהוא לבד ברחוב, שלא עובר איזה שכן או איזו אמא מהגן, אולי אפילו ישים על הראש קפוצ'ון כדי שלא יזהו אותו, ואז יתיז ספריי על החומה, בכעס, בתחושת תוכחה, רק כדי למחוק כתובת אחרת, רק כדי לפזר את הפיפי שלו מסביב לעץ ולסמן טריטוריה, כמו כלבלב או קופיף. מה? מה קורה לי? "ארורים תהיו שבכלל גרמתם לדבר הזה לעלות בדעתי", מלמל בכעס והתנער מהרעיון בעודו ממלמל בקול, "אתה לא משוגע, אני לא משוגע, לא לא, אני לא משוגע".
