רגש, זה כל מה שנשאר בכדורגל הישראלי: סיכום השבוע בליגת העל

בווידאו: ליטו וידיגאל "הגדול" מדבר אחרי הניצחון מול בית"ר

היחס המזלזל בליטו וידיגאל נובע מהדמות שלו, מהמבט הריק שלו, ובעיקר מהרושם שהוא מותיר בראיונות ובמסיבות עיתונאים, של איש יבש וחסר כריזמה. השפה שלו דלה מאוד ולכן עילגת, הוא לא ברור, וקשה שלא לתהות איך הוא יוצר קשר עם השחקנים, ומה ההשפעה שלו עליהם. (באופן אישי אני חייב לציין שגם עם אוסקר גרסיה תהיתי איך הוא מתקשר עם השחקנים עם האנגלית השבורה שלו, ובדיעבד זה די הצליח. גם קרלוס טבס הודה בעבר שהוא לא הבין מילה ממה שאמר אלכס פרגוסון בתדרוכים ובשיחות, ולא רק הוא אלא גם חלק מהשחקנים הבריטים, וגם הוא הצליח לא רע). בכל אופן, גם אם היחס הנוקשה לווידיגאל מהול בלא מעט שנאת זרים וקצת גזענות, מה שבלט השבוע הייתה ההתנפלות הזאבית עליו, של אלה שזיהו בו חולשה (גם בגלל מה שהוא משדר, וגם בגלל האירועים על הספסל) ופשוט עטו עליו בכל הכוח, מנצלים את ההזדמנות לנשוך.

היחס לליטו הוא בדיוק היחס בישראל לכדורגל הישראלי: ענף שמיטלטל כמו נדנדה סוערת, מלמעלה למטה, בלי עצירות, על ידי ילדים במנטליות של גיל 9. מכבי תל אביב התחילה את השבוע כקבוצה חזקה ובמומנטום מצוין. היא הפסידה 1:0 בחוץ לבאר שבע האלופה, וברגע הפכה לקבוצה כושלת ומפסידנית עם מאמן בובה ומנג'ר גונב דעת. כמה ימים אחרי זה היא ניצחה את בית"ר ירושלים בחצי הגמר, ופתאום המאמן עשה בית ספר והקבוצה של ג'ורדי אימפריה. איך? למה? ככה.

זה לא ייחודי לישראל, זה עובד ככה בהרבה מקומות בעולם, שקבוצה טובה כמו המשחק האחרון שלה, אבל השבוע הזה המחיש היטב את ההתלהמות הישראלית הקלאסית, הישנה והרעה. קל להאשים את התקשורת ולטעון שהיא סנסציונית וצינית וחסרת אחריות, אבל במקרה הזה היא לא שונה מהקהל הרחב, או לפחות זה שמשתקף מהטוקבקים והדיונים בפייסבוק ובטוויטר. זה לא רק הסגנון הצעקני, יש פה בעיקר נטייה לחריצת דין, אלימה וקיצונית, כאילו רק העכשיו קובע, אין חשיבות לאתמול ולמחר. ואז לוקחים את הקורבן התורן, ומתנפלים עליו, כאילו זו המטרה, כאילו לזה כולם חיכו. תחשבו כמה מדברים פה על המנצחים וכמה על המפסידים, וממה יותר נהנים. אפשר למצוא בתופעה הזאת גם אלמנטים חיוביים, כי זה כן ממחיש אכפתיות ותשוקה לענף, שהכל מאוד טעון ומלא רגש, שמתפוצץ לכל כיוון בכל הזדמנות. הבעיה שבדיעבד זה נראה קצת מגוחך, אולי גם מפספס את הפואנטה.

עוד דבר שבלט השבוע היה רמת הכדורגל. שני המשחקים המרכזיים היו ברמה נמוכה מאוד. אלה שמעורבים רגשית אומנם צפו במשחקים בלב דופק, אבל דברו עם מי שלא מעורב רגשית והוא יספר לכם שהוא ציפה לשני קרבות ענק ובמקום זה קיבל בעיקר התקפות לא מתואמות, שחקנים לא מיומנים והמון איבודי כדור. ברור שאלה משחקים מכריעים וכולם משחקים תחת לחץ ומשותקים מהפחד, אבל זה מצטרף לרושם מהמשחק של הנבחרת, שנראתה כל כך אומללה בספרד, וכמובן לשאר המשחקים של הקטנות, באצטדיונים קטנים וריקים עם אנשי מקצוע ובעלים קטנים וריקים, וזה מדכא מאוד.

למה זה כל כך גרוע? למה אנחנו לא משתפרים? מה יהיה? נכון שבאר שבע הוכיחה העונה שהיא מתמודדת בכבוד עם קבוצות אירופאיות טובות, וגם למכבי תל אביב היו בשנים האחרונות כמה משחקים טובים באירופה, אבל למען השם, אנחנו רואים כדורגל מהעולם, אנחנו כבר הרבה שנים באירופה, וכלום לא מתקדם. המשחקים ברמה חלשה מאוד. לא זזים. שני השחקנים הכי טובים השבוע מעל כולם היו ג'ון אוגו וראיקוביץ'. השחקנים הכי טובים בליגה העונה היו וואקמה וקיארטנסון. ארבעתם גויים.

הבעיה היא שאין תקווה לעתיד אחר. אין צעירים מוכשרים שפורצים ומלהיבים. עומר אצילי לא מקבל דקה בקבוצת תחתית בספרד, והוא מבוקש פה כמו יהלום. מאור בוזגלו ואבא שלו דורשים משכורות עתק כאילו העולם פרוש לרגליו והוא רק צריך לבקש, והוא באמת יקבל. טל בן חיים בטוח שאם הוא נשאר במכבי תל אביב מגיע לו שכר של מיליוני שקלים בשנה כאילו לא כולם ראו אותו מציג יכולת עלובה ואופי בעייתי חצי עונה. הוא יודע מה מגיע לו. גיא לוזון אומר שעטר ודמארי הם החלוצים הכי טובים בארץ כאילו לא כולם רואים אותם מקרטעים, פצועים ומאכזבים כבר תקופה ארוכה. ומי יודע, אולי הם באמת החלוצים הכי טובים בארץ. אין פה הרבה יותר מזה. רק רגש, וכסף, יותר מדי כסף. מי צריך מוטיבציה עם כל הרבה כסף?

לכל ויז'ואל יש סאונד הולם, ואכן ההצגה של בוני גינזבורג בשבת הייתה המשך ישיר ליכולת שלו בשנתיים האחרונות, עם עוד קונצרט אופייני, אבל בוני לא לבד. אי אפשר להסביר בהיגיון את מה שקורה פה עם פרשני הכדורגל, זה באמת קובץ מוזר מאוד של אנשים, שמקבלים את הפוזיציה החשובה הזאת מסיבות שאי אפשר להבין. מה חושבים הבוסים שלהם, מקבלי ההחלטות? זה הם מנותקים, או העם? אולי רק אני? האם לצ'רלטון וערוץ הספורט יש סקרי קהל מקצועיים שמראים נתוני פופולריות על הפרשנים המקוממים האלה? אולי כולנו לא מבינים כלום, רק הם?

הרי חשבנו שדני נוימן הוא התחתית, אבל נוימן עכשיו נראה כמו זיכרון מתוק, הרי לפחות הקשקושים שלו לא היו כל כך יומרניים מלאי חשיבות עצמית ומלאים בשימוש תמוה במונחים מקצועיים מבולבלים ולא קשורים בלועזית. חיים רביבו לא מצליח להשתלט על עצמו במשחקים, ובמצבים מסוכנים הוא צועק "תבעט", "תן רוחב", "שיואו", ואף אחד לא אומר לו כלום, או שאומרים לו ולא אכפת לו. איציק זוהר משום מה עדיין באולפנים, כאילו יש לו מה לתרום, כאילו נקודת המוצא היה שכדי להיות פרשן כדורגל לגיטימי בטלוויזיה מספיק דיבור מהיר ובטוח, עט ביד ולוק של ספרים. יסלח לי ג'ימי טורק, אבל הוא מעולם, מעולם, מעולם לא האיר את עיניי. מעולם. ולצערי שמעתי אותו מדבר על כדורגל לא מעט. שייע פייגנבוים בעיני רבים הוא סוג של קאלט, אולי פארודיה, בעיני רבים הוא עוול. שלמה שרף עדיין משדר משחקים, אבל מי שמנסה להאזין לדבריו במשחקי 19:00 בערב של יום ראשון שומע בעיקר מילים שנבלעות תחת המהומי קול. מה קורה פה? מה זה האוסף הזה? זה מה יש? כשזה מצטרף לאיכות הירודה של השידור (אין HD) והרמה המקצועית הנמוכה, מתברר שוב שרגש זה כל מה שיש לליגה הזאת להציע. לכן גם אסור לדכא אותו. ההתעללות בחלשים, הכתרת המנצחים, העלאת הכוכבים והשפלת המפסידים זה כל מה שנותר לנו.