זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר: מסיבת הסיוט של מכבי תל אביב

למעקב אחר אהרל'ה ויסברג בפייסבוק

"השכמה!
לא מאמין בנשק, מאמין בשירה
ותיק מספיק כדי לעשות את הבחירה
בכי זה לא רע כשהמצב בכי רע
כל דמעה שמטפטפת מזכירה
בדיוק עד כמה בעלי השררה
ואנחנו לגמרי לא באותה סירה
כשמישהו על עצמו שופך חומר בעירה
איך זה שאנחנו מרגישים עם זה רע
הם משתמשים בתשקורת כדי לביית ולתכנת
להחדיר לנו ת'שקר שנאמין שזה אמת
אתה קולט - אני מריח, זה מסריח מהראש
אומרים לי תירגע - אז זה הזמן לחשוש
שמה שחשבתי הגיוני - לא הגיוני בהחלט
זה הספין שמסיט מהאלף אל הבית
זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר
נצא מהחורים ביחד, די להסתתר
תרימו את היד, תפתחו את הפה
מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה"

("זמן להתעורר", הדג נחש)

רגע לפני פרידה מעונת היורוליג המסויטת ביותר בתולדות מכבי תל אביב (לפחות הכי גרועה מאז... העונה שעברה!), דאגו ארגוני האוהדים בשער 11 להפגין תמיכה עיוורת, לשיר ולעודד את השחקנים החיוורים. על הפרקט פלירטטה פנאתינייקוס עם התבוסה הגדולה ביותר שספגו הצהובים מקבוצה אירופית ביד אליהו אי פעם, אבל ביציע - חגיגה. זה היה כנראה האקט המביך באמת של ערב הנעילה. או לפחות האקט המטריד עבור מי שמחזיק גרדרובה צהובה בארון הבגדים שלו.

כן, אוהדים צריכים לתמוך בקבוצתם ברגעי משבר, הרי זה הזמן בו היא זקוקה להם יותר מתמיד. אבל על אותם אוהדים מוטלת גם המשימה להיות כלבי השמירה של מושא הערצתם. הם צריכים לייצר מאזן אימה. הם צריכים לגרום למקבלי ההחלטות להבין שיש כתובת שתדרוש מהם דין וחשבון. הם צריכים להבהיר שאת הספינים והטלות האחריות ישאירו למקומות חשובים פחות. כמו, נגיד, ממשלות.

אוהדי מכבי תל אביב, מודל 2017, נותנים לשבר הזה להתרחש לנגד עיניהם. הם לא מבינים, או לא רוצים להבין, או מבינים ומתעלמים מהמציאות שטופחת על פניהם כבר שנתיים. האם הפוליטיזציה החולה של המועדון השתלטה גם עליהם? בכל קבוצה גדולה אחרת, המשחק אתמול היה הופך לזירת מחאות מהיציעים. ולא, זה ממש לא חייב להיעשות באלימות; תראו איזה אפקט היה למפיות הלבנות שבהן נופפו אוהדי ברצלונה. אבל ביד אליהו, האימפריה מתרסקת - והחבורה ביציע שרה ומסתרקת.

אפשר להזכיר שהיום לפני 40 שנה, ב-7 באפריל 1977, זכתה מכבי תל אביב בגביע אירופה הראשון וההיסטורי שלה. אבל אין טעם.

אפשר להזכיר שמחר לפני 13 שנה, ב-8 באפריל 2004, חוללה מכבי תל אביב את נס ז'לגיריס ועלתה לפיינל פור בביתה. אבל אין סיבה.

אפשר להזכיר שאתמול לפני 28 שנה, ב-6 באפריל 1989, הפסידה מכבי תל אביב ליוגופלסטיקה ספליט בגמר האלופות. כן, אפילו להפסדים אפשר להתגעגע במצבים מסוימים. אבל גם בתזכורת הזו לא תהיה תועלת.

כי מה, דווקא ברגעי השפל הכי חיוורים ואפלים שידע המועדון הזה מעודו, נזכיר את רגעי הפאר והאושר הכל כך רחוקים? זה לא יפה. לא מתאים. אפילו קצת פופוליסטי. אז לא נזכיר. יש תאריך אחר, מיתולוגי הרבה פחות, שממחיש בצורה מושלמת את כל הסיבות שבגינן הגיעו הצהובים עד הלום.

זה קרה במוצאי שבת, 22 באוקטובר 2016. בשעה 20:40, אחרי שני משחקים בלבד ביורוליג, יצאה הודעה לעיתונות ממשרדו של דובר פנאתינייקוס, ובה הוכרז על מינויו של צ'אבי פסקואל למאמן הקבוצה. פחות משש שעות מאוחר יותר, ב-02:27, הודיעה מכבי תל אביב על פיטוריו של ארז אדלשטיין; היא לא מינתה את מאמן ברצלונה לשעבר, או את אלוף היורוליג בדימוס, אלא את רמי הדר. איפה הם, ואיפה ההם.

ואם איינארס בגאצקיס רוצה למצוא קצת הבנה ואמפתיה, הוא מוזמן להרים היום טלפון לסימונה פיאניג'אני, היחיד שבוודאי יוכל להזדהות איתו כרגע. לפני ארבע שנים ערך המאמן האיטלקי של הפועל ירושלים את הופעתו האחרונה ביורוליג; זה קרה לו בבית, מול פסקואל, והוא סיים את המחצית הראשונה עם פנרבחצ'ה בפיגור 50:19 נגד ברצלונה. כעבור שלושה ימים הוא "התפטר מסיבות אישיות", ומאז לא שב לבמה המרכזית.

אמש הגיע בגאצקיס להופעתו האחרונה ביורוליג, לפחות בעונה הזו - אבל נראה שגם אחריה. גם לו זה קרה בבית, שוב מול פסקואל, והוא סיים את המחצית השנייה בפיגור 49:19 עם מכבי תל אביב נגד פאו. האם בתוך שלושה ימים גם הוא "יתפטר מסיבות אישיות"? מי יודע, מי יאמר, מי בכלל יחליט?

מי יחליט? לפחות אנחנו יודעים מי לא יחליט. המאמן. מכבי מתעקשת שלא לדלג על טעות, ושיחררה את דיימון סימפסון. בימים האחרונים ניטש מאבק בין בגאצקיס לבין המנהל הספורטיבי ניקולה וויצ'יץ' בנוגע לשאלה עם מי להישאר לקראת המאבקים על האליפות. ברור שהלטבי הפסיד. קווינסי מילר, זה שמשחק שבוע כן, חודשיים לא, יקבל את האשראי. סימפסון, מהבודדים שהצליחו להתאקלם ולהתייעל בקבוצה הזאת, נשלח הביתה אחר כבוד.

לפני שנה, בשיא המחאה נגד העלאת מחירי המינויים ביד אליהו, הגיעה הנהלת מכבי לפשרה עם האוהדים השובתים - ועל פיה, מי שירצה יוכל לרכוש כרטיס עונתי באותו מחיר, בתמורה לוויתור על שלושה משחקי יורוליג. האחרון שבהם היה מול פנאתינייקוס. החשיבה הייתה נכונה: מחזור נעילה, קרב על כל הקופה, רגע לפני מאבקי הפלייאוף, שתי יריבות מושבעות; הכרטיסים ממילא היו אמורים להיחטף בתוך שעות. היכל לא מלא, ועוד בסיטואציה כזו, נשמע אז כמו פנטזיה רחוקה ובלתי אפשרית. יותר מ-8,000 איש הגיעו אתמול, וזה יפה, אבל כרגיל נתקלו במופע אימים של זלזול, חוסר חשק והיעדר יכולת על הפרקט, על הקווים ועל כסאות המנהלים.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. מכבי תל אביב חתמה את העונה המביכה בתולדותיה עם עשרה ניצחונות ו-20 הפסדים. אילו קבוצות רשמו 33 אחוזי הצלחה במתכונתה הישנה של היורוליג בשלוש השנים האחרונות? נאנטר, צדביטה זאגרב, קרשיאקה, לימוז', מילאנו ושטרסבורג. ועכשיו גם מכבי ברשימת מועדוני הפאר.

טרם הגעתו של בגאצקיס עמד מאזן הקבוצה על 10:5, וביחד איתו היא עומדת על 10:5. כאילו שהיה צריך יותר מזה כדי להבין כמה האיש לא הצליח לשנות דבר. טביעת אצבע של מאמן? טביעה של מאמן, אם כבר.

אז נכון, למכבי לא באמת היה על מה לשחק, כי היא הודחה כבר מזמן - בעוד יריבתה נלחמה על יתרון הביתיות בפלייאוף. נסיבות מקלות, לא? תחת אותן הנסיבות ניצחה אתמול ז'לגיריס קובנה בוויטוריה; תחת אותן הנסיבות גררה אתמול ברצלונה את פנרבחצ'ה להארכה באיסטנבול.

אצל הצהובים, כמה לא מפתיע, זה עבד אחרת. שלשה של ג'ו אלכסנדר העלתה אותם ליתרון 32:45 בפתיחת הרבע השלישי, ובדיוק אז התנגשה הספינה בקרחון. עד אותו רגע, הובילה מכבי 38:51 במדד היעילות המשוקלל; מאותו רגע ועד לסיום המשחק, הטיס מייק ג'יימס את פנאתינייקוס ל-0:65 באותו מדד. שישים וחמש מצד אחד, אפס מצד שני. זו לא טעות. פאו, כמו מכבי, רחוקה בשנים האחרונות משיאה; מאז עזב אותה ז'ליקו אוברדוביץ' ב-2012 היא לא חזרה לפיינל פור - אבל גם לא החמיצה הופעה ברבע הגמר. וג'יימס? הוא כנראה הזר הגדול ביותר שיצא מכפר בלום מאז אנדרו קנדי.

עם הבאזר לעונה המסויטת, הצליחו שחקניו של בגאצקיס להכניס עוד שיא שלילי לספרי ההיסטוריה שלהם: אורן דניאלי בדק ומצא כי 19 נקודות במחצית, במשחק אירופי ביד אליהו, זה דבר שמעולם לא קרה למכבי עד אמש; השפל הקודם אירע ב-1983, כשארל וויליאמס ושות' קלעו רק 22 במחצית השנייה מול בילי מילאנו. ההפסד ההוא קטע רצף של 42 ניצחונות ביתיים במשך שש שנים תמימות. איפה הם ואיפה ההם, כבר שאלנו?

מכבי תל אביב, יורוליג, סוף. להתראות בעונת 2017/18. היא בטח לא תהיה גרועה כמו 2016/17, או כמו 2015/16, או שבעצם...