נושאים חמים

מצעד הבושה: האם מכבי תל אביב יכולה להשתקם מהעונה האיומה?

בעונה כה שחונה הבעלים וההנהלה הם הראשונים שצריכים לקבל ציון נכשל. אבל גם אם לא יתבצע זעזוע נרחב במכבי תל אביב, יש תקדים אחד שיכול ללמד אותה איך לקום מההריסות. יהונתן אליהו מסכם ותוהה מי, אם בכלל, צריך להישאר בעונה הבאה

קובי אליהו

יש משהו סמלי בכך שהעונה העגומה בתולדות מכבי תל אביב הסתיימה בבעיטה מפוארת שכזו בדלי. כשפנאתינייקוס רצה 9:42 (!) על חשבון הצהובים במחצית השנייה, שפל שלא נראה כמותו במשחק בית בהיכל מאז ומעולם, ראשי הקבוצה שוב החליפו מבטים תמהים ומודאגים. אבל אולי עמוק בלב הם גם הבינו לליבם של השחקנים: אחרי הכל, מי כמוהם יודע איך זה לקחת משהו טוב ולהחריב אותו מן היסוד בתוך זמן כה קצר?

ספק אם ישנן דוגמאות אחרות למותגים ספורטיביים שהתרסקו כל כך מהר, כל כך חזק. מכבי תל אביב היא מותג בנסיגה כבר עשרות שנים, אבל הנפילה שלו בשנתיים האחרונות כה חדה וקולוסלית, שגם את העבר הקרוב כבר אי אפשר לזהות. בנקודה שבה היא נמצאת, כבר אי אפשר לקנות את התירוץ שמדובר במשבר חולף.

המסקנה המתבקשת היא שדרוש שינוי מן היסוד, כזה שיצריך זעזועים גם בראש הפירמידה. בעלי מכבי תל אביב כשלו אינספור פעמים, ובכל עסק שפוי היה זה קטליזטור לשינויים נרחבים בכל הדרגים. אבל המציאות קצת יותר מורכבת, והתרחיש הסביר יותר הוא שבעלי הצהובים עדיין כאן כדי להישאר. ספורט אינו עסק, ובבסיסו הוא הרבה יותר אמוציונלי מרציונלי. שינוי כזה יקרה, ככל הנראה, רק כשהשיקולים הכלכליים יגברו על הרגש, ותתרחש התפתחות פיננסית שאין ממנה דרך חזרה (היום הזה נראה לא רחוק, אם להסתמך על הדיווחים האחרונים על מצבם הכלכלי של כמה מבעלי המניות העיקריים. אבל עדיין יידרשו כמה שנים לכך).

עורך הדין שמעון מזרחי יושב ראש מכבי תל אביב (קובי אליהו)
פשיטת רגל. שמעון מזרחי ובגאצקיס (צילום: קובי אליהו)

לכן השיקום של מכבי תל אביב צריך להתחיל במציאת שביל ביניים. וכשמחפשים כזה, קשה שלא להיזכר בתקדים של מועדון פאר אחר שהגיע לשאול תחתיות לפני יותר מעשור – אולימפיאקוס של תחילת שנות ה-2000. אי שם הגיעה הקבוצה היוונית המעוטרת לנקודת אל-חזור. כמו מכבי תל אביב, גם היא רשמה שתי עונות שחונות שדרשו שינוי מיידי. בין 2003 ל-2005, היוונים הודחו בשלב מוקדם מהגביע היווני, הודחו פעמיים בטופ 16 עם תבוסות מחפירות וסיימו פעמיים במקום השמיני בלבד בליגה היוונית, שהיווה שפל חדש. האחים אגלופולוס, שהחזיקו אז בבעלות על הקבוצה, סירבו להרים ידיים ובנו תוכנית שיקום. המטרה העיקרית הייתה להרוויח מחדש את אמון הקהל ולחזור לרלוונטיות. האמצעים לכך היו פשוטים למדי: הצערת הסגל, והצהרה קבל עם ועדה על שנת בנייה מחדש עם ציפיות משונמכות.

עם יונאס קזלאוסקאס על הקווים, עם שני אמריקאים זולים יחסית בדמותם של טיוס אדני (בשלהי הקריירה) וקווינסי לואיס ובעיקר עם סוללת צעירים מבטיחה שבראשה עמדו סופוקליס שחורצאניטיס, פנאיוטיס ואסילופולוס ורנאלדאס סייבוטיס, הציגה אולימפיאקוס כדורסל לוחמני, עיקש ומרענן. היא אמנם נעצרה בהצלבה על ידי האלופה שבדרך מכבי תל אביב, אבל קיבלה שוב את אהבת הקהל ובעיקר חזרה להיות כוח ממשי בכדורסל האירופי. במובנים רבים, הקבוצה ההיא נחשבת עד היום לאחת המהנות בכדורסל היווני במילניום הנוכחי.

למכבי תל אביב אין את היכולת לשחזר את אולימפיאקוס מודל 2004/05, בעיקר משום שאין מה להשוות בין היצע ואיכות השחקנים היוונים בזמנו לבין זה הישראלי כיום. אם יש משהו אחד שהעונה הזו לימדה, היא שהכדורסלן הישראלי לא בנוי להתמודד ברמות האירופיות הגבוהות. ובכל זאת, יש לא מעט לקחים שאפשר ליישם מהקבוצה היוונית המלהיבה ההיא. גם מכבי תל אביב יכולה לשים דגש, בניגוד גמור לעונה הנוכחית, על החתמה של שחקנים חכמים. גם מכבי תל אביב יכולה לבנות קבוצה לוחמת ותוססת. ובעיקר – גם מכבי תל אביב יכולה סוף סוף להנמיך ציפיות ולהכיר במעמדה האמיתי ביבשת. הרי ביורוליג הנוכחית, בטח במתכונת המשחקים החדשה, אלמנט המקריות כמעט מתבטל לחלוטין.

בעבר אפשר היה להסתמך על טקטיקנים מעולים כמו פיני גרשון ודיוויד בלאט כדי לנצח את המשחקים החשובים באמת, שאותם ניתן היה לספור על כף יד אחת; פעם אפשר היה למכור בקלות יתרה גם מונחים עמומים כמו "רוח המועדון". אבל כעת, כשהיורוליג מתנהלת במתכונת של ליגה ומזמנת מפגשים מול אריות היבשת מדי שבוע, כבר אין מקום לחוכמות. כבר אי אפשר להסתיר את האמת העירומה: מכבי תל אביב היא קבוצה עם תקציב שלא עולה בקנה אחד עם המטרות המוצהרות שלה; ובנוסף לכל, היא גם מנוהלת רע, יותר רע ממה שכל קבוצת יורוליג מכובדת יכולה להעלות על דעתה.

סופוקוליס שחורציאניטיס שחקן אולימפיאקוס (ברני ארדוב)
אולימפיאקוס הצליחה להשתקם. שחורציאניטיס ביד אליהו ב-2006 (צילום: ברני ארדוב)

בעולם אוטופי היינו מפרסמים כיום גיליון ציונים אלטרנטיבי למכבי תל אביב, שמעמיד במרכז לא את השחקנים, אלא את שולחיהם (ואת שאר אנשי המקצוע שנמצאים מאחורי הקלעים). סביר להניח שכולם היו מקבלים ציון נכשל: הבעלים הבריחו את האוהדים; ההנהלה והצוות המקצועי בנו סגל לא מאוזן באופן שערורייתי; לעזאזל, אפילו רופאי הקבוצה הפכו לבדיחה עצובה בעקבות הטיפול הכושל בפציעות של יותר מדי שחקנים;

ספק אם יש בעל תפקיד אחד במכבי תל אביב שמילא את תפקידו נאמנה העונה. ובכל זאת, עם מבט קדימה אל עבר העונה הבאה – בהנחה סבירה שתהליך לקיחת האחריות בקרב קודקודי המועדון לא ירחיק לכת – השחקנים הם אלה שנמצאים במרכז. ולכן ראוי לעשות סדר במצבם החוזי של כל אחד מהם, ולנבא לאן מועדות פניהם.

שחקני מכבי תל אביב, דווין סמית', סילבן לנדסברג, ויקטור ראד, קולטון אייברסון (קובי אליהו)
מי צריך להישאר? סמית', לנדסברג, ראד ואייברסון (צילום: קובי אליהו)

זרים

אנדרו גאודלוק - לא חתום - למכבי תל אביב יש אופציה להשאירו בסכום שנושק לשני מיליון דולר לעונה, אבל ספק אם היא תממש את האפשרות הזו לאור מחירו היקר והיסטוריית הפציעות שלו. גם גאודלוק עצמו לא מראה התלהבות רבה מהשהות בקבוצה, כפי שאולי ניתן ללמוד מאי רצונו לבצע את ההתאוששות מהפציעה בישראל (לשם ההשוואה, קווינסי מילר בחר להתאושש בישראל מפציעה קשה יותר).

ויקטור ראד - לא חתום - גם הכישרון הרב וגרף ההשתפרות החיובי שלו, כביכול, לא מכסים על השורה התחתונה: מדובר בשומר חלש במיוחד ובשחקן שהמחויבות שלו מוטלת בספק, בלשון המעטה. סיכוי קלוש שיישאר.

קולטון אייברסון - לא חתום - מנקודות האור הבודדות של מכבי תל אביב העונה, אבל גם הוא קורבן של הנסיבות בהן הפך לסנטר הבכיר, מה שלא אמור היה לקרות מלכתחילה. אם ישחק לצידו סנטר עם איכויות התקפיות מהוקצעות שבניגוד למאיק צירבס גם יתחבר למועדון, זה יוכל להיות פיתרון סביר.

די ג'יי סילי - לא חתום - למכבי תל אביב יש אופציה להאריך את חוזהו בעונה נוספת. פתח את העונה היטב, נחלש לקראת הסוף כמו כל השאר, אבל בשורה התחתונה הראה איכויות של רול פלייר ראוי - קליעה טובה והגנה סבירה ומעלה. אין סיבה לא להשאיר.

קווינסי מילר - חתום - מאז הפציעה הספיק לחתום על חוזה חדש תחת תנאים אחרים. העונה כמעט שכר זעום, ורק בעונה הבאה אמור לחזור לקבל כסף בהתאם למעמד שהיה לו לפני כן. עדיין מוקדם לקבוע אם יכול לחזור למיטבו, למרות שבמקרים רבים שחקנים שמסתמכים על אתלטיות כמוהו לא חוזרים לעצמם מפציעה כזו.

דווין סמית' - חתום - הצרה הכי גדולה של מכבי תל אביב לקראת הקיץ. אמור להרוויח בעונה הבאה 1.2 מיליון דולר - הרבה יותר ממה שהוא שווה, כנראה, בכושרו ובמצבו הנוכחי. הסמול פורוורד הוותיק אמנם הציג יכולת שיא במשחקים הראשונים של העונה, אבל איבד כמעט את כל האתלטיות לעת זקנה, ומלבד העובדה שפיתח תלות אך ורק בזריקה מבחוץ, כעת הוא הופך לנטל של ממש בצד ההגנתי.

שחקני מכבי תל אביב יוגב אוחיון, גל מקל (ברני ארדוב)
צריך לוותר על מישהו. אוחיון ומקל (צילום: ברני ארדוב)

ישראלים

יוגב אוחיון - לא חתום - סימן שאלה גדול. מסיים חוזה בקיץ, בדיוק כשמכבי תל אביב מבינה שהמיש-מש בינו לבין גל מקל לא באמת יכול לעבוד ברמות הללו. אחד מהם יצטרך לעזוב ככל הנראה ואוחיון - עם היסטוריית הפציעות והחוזה הנגמר - נראה כמו מטרה נוחה יותר.

גל מקל - חתום - על הנייר, אוחיון מתאים הרבה יותר ממנו למשבצת הרכז המחליף שמיועדת לו בעונה הבאה, כשיגיע רכז בכיר. יחד עם זאת, הוא מחזיק בחוזה גבוה שספק אם ישולם לו בקבוצה אחרת.

גיא פניני - לא חתום - על פניו, אם מכבי תל אביב חושבת יורוליג, אין לה כל סיבה להחתים את הקפטן על חוזה חדש: הוא כבר לא נראה כמי שמסוגל לקנות סל ביורוליג, וגם החסרונות בהגנה ובריבאונד הופכים להיות יותר ויותר משמעותיים כשהשנים עוברות והגוף הכבד-ממילא הופך לאיטי יותר. אבל התרומה בליגה והערך המוסף מחוץ למגרש אמורים להקנות לו הארכת חוזה, גם הפעם.

סילבן לנדסברג - חתום - כל הסימנים מראים שלנדסברג כבר מרגיש מיצוי במכבי תל אביב. לאחרונה הוא שכר סוכן חדש, ונראה שפניו לקבוצה אירופית אחרת. אם לא, להפועל ירושלים תמיד שמור מקום לשחקן מסוגו. למרות המגרעות וחוסר ההתקדמות במהלך שנותיו בקבוצה, לא בטוח שיש לצהובים תחליף טוב יותר.

איתי שגב - חתום - דרך במקום העונה, אבל עדיין נחשב לנכס עתידי חשוב. יישאר.

ג'ו אלכסנדר - לא חתום - מסמל לא מעט מהמחלות של מכבי תל אביב בעונה הזאת: אתלטי וכישרוני על הנייר, אבל מפגין מעט מדי אינטליגנציית משחק, מעט מדי הגנה ומעט מדי ווינריות. ולחשוב שבקדנציה הראשונה שלו בצהוב-כחול עוד חשבנו שיש פה פוטנציאל ליורש לדייויד בלו.

נמרוד לוי - חתום - למרות הניסיונות של בגאצקיס לשלבו גם במשחקי יורוליג, הוא רחוק מלהיות מוכן למשימה. ככל הנראה יושאל בעונה הבאה.

סילבן לנדסברג מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
מיצה את עצמו? לנדסברג (צילום: ברני ארדוב)