פוסט ג'רוזלם: השלב הבא באבולוציה של הפועל ירושלים באירופה

אחרי שהתפכחה מאשליית הכדורסלן הישראלי וסוף וסוף השיגה פריצת דרך באירופה, הפועל ירושלים החדשה צריכה ליישר קו עם הקבוצות הבכירות ביבשת כדי להגיע להישגים של ממש. יהונתן אליהו מסכם עונה שבה האדומים גדלו והתעצמו, אך נותרו עם שני נעלמים גדולים

יהונתן אליהו
23/03/2017
one

למרות אקורד הסיום המאכזב, התבוסה אמש (רביעי) היא לא יותר מכאב גדילה עבור הפועל ירושלים. בשורה התחתונה, הקמפיין האירופי הנוכחי היה בסימן התבגרות וצמיחה. לראשונה בתולדותיה, ירושלים יכולה להתחיל להרגיש כמו קבוצה גדולה, וגם לספק לכך הוכחות בשטח. זה מתחיל מהמעטפת: ההנהלה שאפתנית ומסודרת בהרבה ביחס לזו שעמדה בראש במועדון בקמפיינים אירופיים מוצלחים בשנים עברו, וגם בסיס האוהדים וממוצע הצופים גדולים פי כמה מימי מלחה העליזים.

בשני המובנים הללו מצבה של הפועל ירושלים מצוין. מידת הרצינות של הבעלים לא יכולה להיעלם מעיניהם של ראשי היורוליג, ובוודאי שגם הערבים המחשמלים בארנה בשלבים המכריעים של העונה מלמדים עליה זכות בכל רחבי היבשת. ההעפלה לחצי הגמר, הגם שלא מדובר בהישג יוצא דופן בעונה בה המפעל חלש יחסית, נתנה לירושלים בדיוק את החשיפה שרצתה. אם עד כה ג'ורדי ברתומאו ודומיו היו יכולים להתעלם באלגנטיות מהתהליך החיובי שמתרחש בבירה, כעת הם לכל הפחות צריכים להקדיש לכך מחשבה.

זו גם היתה עונה של התפכחות. עונה שבה אשליית הכדורסלן הישראלי נופצה גם אצל הקבוצה שעד לא מזמן חרתה על דגלה לעשות את זה ובגדול עם שותפות מלאה של הצברים. רק כשהגיע לבירה מאמן זר והפך אותה לקבוצה של זרים, עם מינימום התחשבות בתעודות זהות, הפקק השתחרר וירושלים סוף סוף הגיעה להישג אירופי. רק כשהקלישאות החבוטות על צביון וזהות מקומית הושמטו מהלקסיקון, משהו החל לזוז. ביציעים בארנה, כך נראה, עדיין מתחולל מאבק על זהות הקבוצה ועדיין נשמעים קולות לכאן ולכאן. אבל כל עוד לא תתחולל מהפכה של ממש במצבו של הכדורסלן הישראלי, מה שלא נראה באופק, הרצונות והשאיפות של הפועל ירושלים ינועו על ציר מקביל.

אלו הן נקודות ציון חשובות ומשמעותיות מאין כמותן בדרך להפיכתה של הפועל ירושלים לכוח ממשי בכדורסל האירופי. ברמת המאקרו, ירושלים עשתה בעונה האירופית הזו כמעט הכל נכון כדי להגיע למטרת העל שלה. כדי לקפוץ כיתה ולהשיג דריסת רגל במפעל הבכיר של היבשת, עליה להמשיך באותה דרך, ובעיקר להיזהר מפופוליזם שייקח אותה חזרה לנקודת ההתחלה.

עוד בנושא:

ירושלים הובסה 90:75 בוולנסיה והודחה בחצי גמר היורוקאפ
העונה האירופית של הפועל ירושלים: המספרים של המסע
ציוני העונה: קרטיס ג'רלס מעל כולם, ליאור אליהו נעלם
פיאניג'אני: "קיבלנו נוקאאוט, הם שיחקו הרבה יותר טוב"

כבר אי אפשר להתעלם. אורי אלון(צילום: ברני ארדוב)

על אף העובדה שיש סיבות רבות לאופטימיות בירושלים, אי אפשר לנתק את הקמפיין כולו מהאופן שבו הוא הסתיים. התבוסה אמש צריכה לשמש תמרור אזהרה למועדון, בעיקר משום שמדובר בדפוס חוזר. בשני משחקים על כל הקופה העונה - מול ולנסיה ומול מכבי תל אביב בגמר הגביע - ירושלים הראתה סף שבירה נמוך מאוד והרימה ידיים מוקדם מדי, דבר שבהחלט צריך להדאיג אותה לקראת המשך העונה. אבל האמת היא שהנטייה לנפילות מנטליות קשות במעמדים מן הסוג הזה הולכת יד ביד עם ירושלים כבר במשך שנים, ונראה שדבר לא השתנה תחת ההנהלה החדשה. קחו את ההפסד למכבי תל אביב בגמר הגביע בעונה שעברה בארנה, או את ההפסד למכבי ראשון לציון בגמר הפיינל פור אשתקד.

משהו רע עובר על ירושלים בכל פעם שהיא נאלצת לעלות לפרקט ל-40 דקות של הכל או כלום. המאמנים מתחלפים, הסגל משתנה, אבל המגמה נותרת בעינה. לכאורה, התפרקויות שכאלה לא אמורות לקרות למאמן מנוסה כמו סימונה פיאניג'אני, וגם לא לכוכביה הזרים של הקבוצה שרובם זכו בשלל תארים בקבוצות אחרות בקריירה. אבל נדמה שעדיין יש פער גדול מדי בין הביטחון והשאפתנות שאורי אלון משדר (וזה נאמר לזכותו, כמובן) לבין מה שמחלחל לשחקנים.

הבדלי הרמות בין ולנסיה להפועל ירושלים רחוקים מלהיות ההבדלים שנראו אמש על הפרקט. האדומים לא נופלים מוולנסיה ביכולת אישית ואתלטיות, למשל. הם כן נופלים מהם בצורה ניכרת במידת התיאום והקבוצתיות, אבל לא לחינם כל אחת מהן ניצחה פעמיים את יריבתה בארבעת המפגשים הראשונים ביניהן העונה. ולנסיה קבוצה חכמה ויעילה, עם סגל שרץ יחדיו שנים. אין פלא שהקבוצה המאורגנת והמסודרת יותר, זו שפועלת כמעט על אוטומט, הייתה עדיפה במשחק שכל הלחץ מתנקז אליו. אבל כדי להמשיך לגדול ירושלים חייבת למצוא דרך להסיר מעליה את הקושי המנטלי שחוזר על עצמו שוב ושוב. כי ככל שעובר הזמן נראה שלא מדובר בכשל נקודתי, אלא בחולי מערכתי.

עוד בוואלה!

עתיד החינוך והביטחון בישראל: ראשי המועצות האזוריות מדברים

בשיתוף - מרכז השלטון האזורי
אלה לא באמת הבדלי הרמות. קינזי מול סאטו(צילום: אתר רשמי, ולנסיה)

במובנים רבים, הניצחון של ולנסיה במשחק 3, אולי בסדרה כולה, הוא מבני: את המשחק הראשון היא הכריעה בזכות הסגל העמוק והרוטציה הארוכה, שהשאירה את השחקנים שלה טריים לבריחה ברבע האחרון; במשחק 2 ירושלים עשתה לה בדיוק את אותו הדבר ונעזרה בתרומה נכבדת משחקני הספסל, אבל זה היה בגדר היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל; ואמש התבוסה הושלמה בעיקר משום שלירושלים לא היה שום תחליף או פיתרון לתצוגה החלשה של טרנס קינזי ואמארה סטודמאייר;

ירושלים היא יוצאת דופן באספקט הזה: בסדרת חצי הגמר היו לה שני שחקנים שקיבלו למעלה מ-30 דקות בממוצע למשחק, ועוד שניים שנשקו ל-30. לשם השוואה, לא ולנסיה ולא אף אחת מהנציגות האחרות בחצי גמר המפעל בנויות בצורה כזו. לצורך העניין, פרננדו סן אמטריו מוביל את ולנסיה בדקות ביורוקאפ העונה עם 22.4 בלבד; ג'ף ברוקס מוליך את מלאגה עם 22.2; וקווין ג'ונס הוא שיאן הדקות של קובאן עם 24.4. אצל ירושלים? קרטיס ג'רלס עומד על 34.2 דקות למשחק.

למעשה, מעט מאוד קבוצות בכירות בכדורסל האירופי המודרני מנהלות רוטציה באופן דומה לזו של סימונה פיאניג'אני. גם ביורוליג המגמה דומה: אפילו לכוכבי על כמו ואסיליס ספאנוליס (25.4 דקות למשחק), נאנדו דה קולו (26.5) וסרג'יו יוי (27.3) יש תחליפים הולמים, וימים פחות טובים שלהם לא משתקים את שאר הקבוצה. מכיוון שרמת הכישרון ביבשת הישנה הולכת ופותחת בעוד הקצב והאינטנסיביות עולים, יותר ויותר קבוצות נבנות לרוחב באופן מכוון.

כזו היא ולנסיה, שהגיעה לסדרה מול ירושלים חבולה ופצועה, ובכל זאת נראתה טרייה ורעננה יותר מהאדומים במשך כל שלושת המשחקים, פרט לרבע אחד. למרות החיסורים הרבים, היא דבקה באותה רוטציה ארוכה ואף שחקן שלה לא קיבל יותר מ-25 דקות בממוצע בחצי הגמר. בסופו של דבר העומק הכריע את הסדרה הזו לטובת ולנסיה.

לכן הצעד הבא של ירושלים בדרך לתקיעת יתד בצמרת של היורוקאפ בואכה יורוליג הוא גיבוש סגל עמוק ומגוון יותר. או לחילופין איתור מאמן שדוגל ברוטציות קצת פחות מהודקות מאלה של סימונה פיאניג'אני.

האיש הנכון למשימה? פיאניג'אני(צילום: ברני ארדוב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully