יותר משבוע חלף מאז סיימה נבחרת הבייסבול של ישראל את המסע המרתק שלה באליפות העולם. הנבחרת, שהבטיחה לעצמה הופעת בכורה היסטורית בטורניר אחרי שזכתה במוקדמות שנערכו לפני כחצי שנה, פתחה בסערה עם שלב ראשון מושלם שכלל ניצחונות על המארחת דרום קוריאה ועל טיוואן והולנד. לאחר מכן, היא המשיכה לשלב רבע הגמר ופתחה אותו עם ניצחון סנסציוני על קובה, לפני שתבוסה מול הולנד והפסד ליפן החזקה הותירו אותה מחוץ לחצי הגמר.
במהלך הטורניר, קם בישראל דיון ער, בטח ביחס לסיקור שהבייסבול מקבל בארץ בדרך כלל, בנוגע לנבחרת שהורכבה ברובה מיהודים אמריקאים. בראיון לוואלה! ספורט, אחרי שחזר לארץ ועיכל מעט את החוויה, סיפר נשיא איגוד הבייסבול הישראלי פיטר קורץ כיצד הנבחרת התמודדה עם הדיון הזה: "כל הזמן אמרנו שהנבחרת מורכבת מ-25 אמריקאים ושלושה ישראלים. לא הסתרתי כלום. אלה החוקים של הטורניר והמטרה הייתה לעזור לבייסבול בארץ לצמוח. הייתי בדיכאון כשראיתי את הכתבות השליליות בישראל לגבי הנבחרת. האמריקאים בנבחרת לא ממש ידעו על הביקורת בהתחלה, אבל כשסיפרתי להם, אייק דייויס ביקש שנעלה אותו לרדיו והבטיח שהוא כבר יבהיר עד כמה הוא מחוייב לישראל וכמה הוא עושה את זה בשביל ישראל. החבר'ה האמריקאים קצת נפגעו מהביקורת. אנחנו החלטנו לא להגיב בתור איגוד וזה פשוט נבלם. אמרתי בכל מקום, שבמקום ביקורת צריך להודות להם. הם עזבו את ההכנה שלהם לעונה וטסו לצד השני של העולם כדי לשחק בשביל ישראל".
חלק מהביקורת נבעה מכך שלא רק שהנבחרת הורכבה בעיקר מיהודים אמריקאים ולא מישראלים, אלא שהיא גם הציגה סממנים יהודים בולטים כמו הכיפות בהמנון או הקמע, ה"מנץ' און דה בנץ'" שנראה כמו סטריאוטיפ יהודי. אתה חושב שטעיתם עם זה? שהייתם צריכים לשים דגש על דברים יותר "ישראלים"?
"אני לא מצטער שעשיתי את זה, כי אין לי ספק שקיבלנו בזכות זה הרבה אהדה מיהודים אמריקאים. הפרסום והחשיפה בארץ חשובים לי מאוד, אבל גם החשיפה בארצות הברית, כי משם התמיכה הכלכלית באה. המגרשים שאנחנו מחזיקים פה הם בזכות יהודים אמריקאים ולא בזכות משרד הספורט. משם נותנים לי את הכסף. זה מקרה של ביצה ותרנגולת. אם אתה בונה מגרשים, ילדים יבואו ובלי הכסף מחו"ל, אין איך לבנות מגרשים. כל הנבחרות שלנו, כשהן טסות לשחק בחו"ל, הן משאירות את הכובעים על הראש בזמן ההמנון, בניגוד לנהוג בבייסבול, שמורידים את הכובעים בהמנון. הכיפות היו גימיק נהדר במוקדמות בברוקלין. היהודים האמריקאים התאהבו בזה. אני יכול למכור היום אלף כיפות ב-50 דולר כל אחת. נתתי את זה גם לשחקנים ואחרי פעם-פעמיים אמרתי להם שהם לא חייבים לשים את הכיפות, אבל הם ענו שזה קמע והמשיכו עם זה גם באליפות עצמה. לגבי ה'מנץ' און דה בנץ'', קודי דקר הביא אותו ושאל אותי אם זה בסדר והסכמתי. נכון שזה לא סימנים ישראלים, אלא יותר של יהודים אמריקאים, אבל אנחנו צריכים לרקוד על שתי החתונות".
השבוע גם הגעתם סופית ללב הקונצנזוס, אחרי שהזכירו אתכם בארץ נהדרת. איך הרגשתם את תשומת הלב התקשורתית, שהלכה וצמחה ככל שהתקדמתם באליפות?
"כשניצחנו במוקדמות, קיבלנו כמה עשרות אלפי דולרים מה-MLB והדבר הראשון שעשיתי היה להשקיע את הכסף בחברת יחסי ציבור אמריקאית, עם סניף בישראל. אמרתי להם שהכי חשוב שלי זה שבישראל ישמעו עלינו. בהתחלה הם טפטפו דברים, אבל זה לא הספיק. הביקור של כמה משחקני הנבחרת פה בינואר נתן חשיפה יפה ואנשים דיברו על זה, אבל לפני הנסיעה לאליפות לא היה כמעט כלום. בחברת היח"צ אמרו לי 'תצליחו בטורניר, ואנחנו נעשה את שלנו'. הגעתי לסיאול עם השחקנים והם היו נלהבים. התחלנו לעשות אימונים וראיתי שזו באמת קבוצה טובה. היעד שלי היה לעלות שלב, אבל בחיים לא חשבתי שננצח את כל ארבעת המשחקים הראשונים. אחרי הניצחון הראשון, התחילו קצת לדבר עלינו בארץ ועוד יותר מזה, בארצות הברית. המשחק השני היה מיד אחרי הראשון וניצחנו גם אותו ואז התחילו יותר ויותר להתעניין בנו. אחרי שהבטחנו את העלייה לשלב השני, בא המבול הגדול. כשהתחילו להזמין אותי לדבר בתכניות של חדשות ולא של ספורט, בגלי צה"ל בשעה חמש ואחר כך גם בחדשות ערוץ 2, ידעתי שזה משהו גדול".
אז אם זה הפך למשהו גדול, איך מתקדמים מכאן הלאה?
"מאז האליפות, כבר קיבלנו 10-15 פניות של שחקנים שרוצים להשתלב בנבחרת וצריך לראות מה עושים בנושא. אני מקווה שעם הפרסום, החשיפה והכסף שנקבל, נוכל לקדם פה את הבייסבול. חלק מהשחקנים שהיו עכשיו בנבחרת, כמו אייק דייויס וסם פולד, אמרו לי שאחרי שהם פורשים הם רוצים לבוא לישראל לשבוע-שבועיים כל פעם, לעזור לנו ולעשות שיעורים לילדים. אני רוצה להביא לפה כל חורף כמה שחקנים יהודים אמריקאים, שיעשו גם סיור בישראל וגם אימונים לשחקנים המקומיים. כשילדים רואים שחקני בייסבול מקצוענים מול העיניים, באימונים, זה משנה את הכל".
איך הופכים את הנבחרת לכזו שבעוד כמה שנים תהיה מורכבת בעיקר מישראלים?
החשיפה מהטורניר נותנת בסיס לגדול. אנחנו רוצים לבנות שני מגרשים וזה נמצא בכיוון הנכון. נקבל עכשיו כסף ונראה איך אנחנו יכולים להשקיע אותו. לא רק מגרשים, אלא גם להביא מאמנים אמריקאים פעמיים בשנה. שיגיעו לכאן לחודש וידריכו את המאמנים שלנו. שיעבדו באקדמיה שלנו וישדרגו את המקצוענות. אנחנו רוצים לעשות גיוסי כספים דרך אירועים בחו"ל. המטרה הייתה לבנות בייסבול בישראל, כמו שאיטליה עשתה. מייק פיאצה מגיע לאיטליה כל שנה, הוא קנה שם עכשיו קבוצת כדורגל. הוא מאוהב באיטליה. אין לי חלומות שהשחקנים שלנו יעשו עלייה, אבל כן לקדם את הענף".
מתי אתה חושב שנוכל לראות נבחרת של ישראלים?
"אני תמיד נותן את הדוגמה של טל ברודי. אני לא חושב שהוא האמין שייקח 36 שנה מהרגע שהוא הגיע לפה ועד שהוא ראה את הישראלי הראשון ב-NBA. מקווה שבבייסבול זה יהיה יותר מהר. יש לנו עכשיו ישראלי בליגת הפיתוח ויש לו פוטנציאל להגיע ל-MLB. יש פה כמה ילדים בני 7-8 שאולי יכולים להגיע רחוק. במוקדמות הטורניר הקודם לפני חמש שנים היו לנו שלושה שחקנים ישראלים ועכשיו רצינו שישה. זה לא קרה, אבל כן צירפנו לנבחרת שני מאמנים ישראלים. אם נוכל בעוד ארבע שנים להכפיל את הכמות, אשמח לעשות את זה. נכון להיום אין לנו שחקנים מקומיים שהיו יכולים לשחק ברמה בה שיחקו באליפות הזו. האקדמיה קיימת רק שנתיים והשחקנים שם מתאמנים ארבע פעמיים בשבוע, בניגוד לאימון או שניים בשבוע שהיה עד לא מזמן. זה כבר יותר טוב. יש לנו שחקן שהיה בליגה בצ'כיה ואחד שנמצא באקדמיה בגרמניה. ככל שנוציא יותר שחקנים לחו"ל והם יוכלו לשחק ארבע-חמש פעמים בשבוע, יש לנו סיכוי לשפר את הישראלים".
הבייסבול חוזר בטוקיו 2020 לאולימפיאדה, אחרי 12 שנות היעדרות. אפשר להגיע לשם?
"אני רוצה לפנות למשרד הספורט ולהגיד להם שאנחנו הולכים לשחק באליפות אירופה בסוף יולי ויש לנו סיכוי טוב לנצח שם. אם הם יכולים לאזרח בשבילנו שני שחקנים יהודים אמריקאים שישחקו איתנו, הסיכוי יהיה עוד יותר גבוה. אם נזכה שם, נעלה לדרג א' ב-2018 ואז, אם נוכל לאזרח עוד כמה שחקנים ולזכות גם בדרג א', נגיע לאולימפיאדה. עוד לא החליטו בדיוק איך יראה הבייסבול באולימפיאדה, אבל כנראה שתהיה נבחרת אחת מכל יבשת. אם נוכל להשתמש בכמה שחקנים טובים כמו ג'וש זייד וג'ייסון מרקיז, שהיו איתנו עכשיו באליפות העולם והיו מצוינים, אולי אפשר להגיע לטוקיו 2020".
בהתחלה היו דיבורים על כך שבאליפות הנבחרת תתחזק גם בכמה שחקנים מהמייג'ור ליג, אבל זה לא קרה. למה?
"היינו בקשר עם כולם. החבר'ה היו צריכים להתחייב להיות שבועיים במזרח והיו כל מיני סיבות שמנעו מהם להגיע. ג'וק פידרסן לא ענה לנו בכלל וזו הייתה אכזבה, כי הוא היה לפני חמש שנים, במוקדמות הטורניר הקודם. אני מקווה שהשחקנים במייג'ורס ראו מה שעשינו עכשיו ובזכות ההצלחה, הם יבואו בעוד ארבע שנים. אני לא חושב שמישהו מהם חשב שנגיע כל כך רחוק וזה יגרום להם לחשוב פעמיים בעתיד. ראיתי שאחד מהם כבר אמר שהוא קצת מצטער שהוא לא בא. אם היינו במיאמי, אני חושב שיותר היו באים, אבל לנסוע למזרח היה קצת גדול עליהם. עובדה ששני מגישים בכל זאת הצטרפו אלינו אחרי שעלינו לשלב השני".
איך אתה מסכם את האליפות בסך הכול?
"הארגון הכי טוב שיכול להיות. כל השחקנים, כולל אלה שעברו במייג'ור ליג בעבר, אמרו שזה ברמה גבוהה. האצטדיון בקוריאה היה מדהים. יש גג, 25 אלף איש, דשא סינתטי והחדר הלבשה היה ברמה גבוהה, אבל כשעברנו לטוקיו, הכל השתנה. בקוריאה היו כמה עיתונאים, אבל פתאום בטוקיו איזה עשרה צוותי וידיאו קופצים עליך. אייק דייויס היה הכוכב הגדול של הנבחרת וכולם רצו לצלם אותו ולדבר איתו. הגענו לטוקיו דום, שהוא כמו היאנקי סטדיום. אצטדיון בן 30-40 שנה וחדר ההלבשה הרבה יותר גרוע ממה שהיה בקוריאה, אבל זה הטוקיו דום. 50 אלף איש, משחק ראשון נגד קובה, שהבייסבול הוא הכל בשבילה. וניצחנו. היינו על הגל וחשבנו שאף אחד כבר לא יכול לעצור אותנו. הרחנו את חצי הגמר ועשינו תכניות ללוס אנג'לס. הראש היה קצת גדול מדי ולמחרת חטפנו סטירה מהולנד וכולם נחתו. היינו צריכים לנצח את יפן, מקום ראשון בעולם, אצלה בבית, במשחק על העלייה. שישה אינינגים משכנו אותם ב-0:0, אבל זו נבחרת אדירה ועם הקהל המשוגע בטוקיו דום, הם בסוף עשו את הריצות שלהם וניצחו. הגענו הכי רחוק שחשבנו אי פעם. אם היו אומרים לי לפני התחרות שנגיע עד שם, הייתי חותם על זה בשנייה, אבל עם האוכל בא התיאבון. אפילו ביבי צייץ עלינו. זו הייתה חוויה מדהימה ועכשיו הכי חשוב זה לנצל את זה ולעשות את העבודה בישראל".