פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הקאמבק המעצבן בהיסטוריה: כך הפך נס ברצלונה לאירוע בלתי נסבל

        אם התגובות מופרזות, הצרחות יוצאות דופן והתחושה היא שהמדינה באופוריה, אפשר להבין למה חובבי ספורט נרתעים מהאירוע הנדיר והמופלא הזה ומתחרטים שהוא בכלל קרה? פז חסדאי על נס ברצלונה

        הקאמבק המעצבן בהיסטוריה: כך הפך נס ברצלונה לאירוע בלתי נסבל

        אי אפשר להאשים את עורכי ההומפייג' של וואלה! על ההחלטה שקיבלו ביום רביעי בלילה, לשים את הניצחון של ברצלונה בכותרת הראשית של האתר. גם לא את הפולואים של היום שלמחרת. כך היה גם בוויינט. גם במאקו פרגנו. אפילו ב"הארץ" נזכרו שיש ספורט. באותם רגעים באמת לא היה משהו גדול יותר, מרגש יותר, מסעיר יותר במדינה. מהם תככים פוליטיים, חשדות נגד ראש הממשלה, הסדרים מדיניים או עוד רב חשוך לעומת הניצחון הכביר של ברצלונה, ברצלונה שלנו. הרי גם העורכים בדסק חיים באותה מציאות ישראלית. גם הם שומעים את הצרחות סביבם (האמיתיות והווירטואליות). גם הם רואים ערוץ 2, גולשים ברשתות ורואים היסטריה מוחלטת, כאילו הכותל נכבש. זו הכותרת הראשית שלנו קוראינו היקרים, ברצלונה ניצחה.

        מיותר לציין שגם מבחינתי זו הכותרת הראשית. גם מבחינתי זו החלטה הגיונית. גם מבחינתי זה האירוע של היום, מאורע היסטורי, מרגש ומצמרר ושאר הסופרלטיבים שנכתבו ונאמרו בפה מרייר. אבל מבחינת חובב הספורט, כל משחק כדורגל הוא גולת הכותרת של היום. מבחינת חובב הספורט, גם ניצחון של מכבי חיפה בטדי הוא מסעיר, הדבר המרכזי והחשוב של הערב, הידיעה הפותחת. אז למה זה קורה רק עם ברצלונה? למה זו תמיד היא? אם בנפיקה הייתה מוחקת פיגור 4:0 מול דורטמונד, האם גם אז החבר'ה מהדסק היו מתרגשים? איפה הם היו ב-3:5 של סיטי ומונאקו? האם מעריכים את ההישג הספורטיבי, או שכולם פה פשוט סאקרים של קבוצה אחת ומיוחדת? האם הם מעריכים את ההישג הספורטיבי, או רוכבים על תופעה תרבותית? ואם אכן התגובות מופרזות, ואם אכן הצרחות של נדב ושגיא היו יוצאות דופן, ואם התחושה היא שהמדינה באופוריה, אפשר להבין למה חובבי ספורט רבים נרתעים מהאירוע הנדיר הזה והמופלא הזה ומתחרטים שהוא בכלל קרה?

        עוד בנושא:

        סרג'י רוברטו: "רק בחמש בבוקר הצלחתי לעכל", וראטי ומטוידי חגגו עם ריהאנה
        העולם לא נרגע: הנסים הגדולים של בארסה והקונספירציה של אופ"א
        הבילד אפ ניצח את המשחק: הדרך הנכונה לזכור את הקאמבק של ברצלונה
        ברצלונה עלתה לרבע גמר ליגת האלופות עם 1:6 על פ.ס.ז' ו-5:6 בסיכום שני המשחקים

        ניימאר שחקן ברצלונה (AP)
        אז למה זה קורה רק עם ברצלונה? למה זו תמיד היא? (צילום: רויטרס)

        האמת היא שלא רק בישראל, ביותר מדי מקומות באירופה טופח השבוע המיתוס של ברצלונה. הכל היה מוכן למהפך. המונח "רמונטדה" היה שגור בכל פה בשבוע האחרון, כאילו כל העולם כולו גשר צר מאוד של גאודי. לשופט כמעט שלא הייתה ברירה. אולי הוא הרגיש שיש משא כבד על הכתפיים שלו. שיש לו אחריות ציבורית. שהעולם מצפה למהפך. ואם הוא היסס, אם פספס הזדמנות לפנדל, היה את שופט הרחבה שהתנדב לחפות עליו. כן, מתברר שמותר להם לדבר. ואז ההחלטה השערורייתית בתוספת הזמן. כל המשחק סוארס וניימאר צוללים בלי בושה ברחבה, אתה לא מבין למה, ואז אתה כן מבין למה. ואחרי הניצחון הזה סערו הרוחות, כאילו לא היו טעויות שיפוט, כאילו זה ניצחון של הרגש, של רוח המועדון, כאילו כל העולם חייב עכשיו להצדיע. הרי זה ידוע לכל - ברצלונה זה יותר מעוד קבוצה, בעוד השאר הם סתם שכירי חרב.

        אי אפשר להכחיש את הכוח הייחודי של ברצלונה. אין הרבה קבוצות שאתה עולה מולן ביתרון ארבעה שערים, ומשקשק. אתה רואה את הפרצופים של פ.סז' בעלייה למחצית השנייה, כשהם ביתרון של שני שערים, והם מלאי פחד. ברצלונה הרוויחה את המעמד הזה בצדק, בזכות תצוגות כדורגל אדירות (זו של יום רביעי, אגב, בהחלט לא הייתה כזאת). אבל למעמד הזה גם יש מחיר. לקבוצה הזאת יש אופוזיציה. אנשים עם משקעים היסטוריים, שלא יכולים לחבב אותה. מבחינתנו זה היה אסון ידוע מראש. ידענו שזה יבוא, ראינו את זה קורה לאט לאט, איך זה נבנה ביסודיות. ואנחנו, מצטערים, אנחנו לא יכולים להתעלם מהפנדל הזה. אתם כן, אה?

        ניימאר שחקן ברצלונה חוגג עם סרג'יו בוסקטס (AP)
        הצלילות שלו ברחבה השתלמו. ניימאר (צילום: רויטרס)

        אז אנא, תניחו לנו. היה משחק אדיר, אירוע ספורט נדיר, אבל הרשו לנו לא להשתגע. אפילו קצת להיגעל. כי זה מה שיפה בחובב הספורט, שהוא לא מתרשם מההמון, מהקונצנזוס, מהצעקות, מהזליגה לעמודי החדשות. כל אחד רואה את מה שהוא רואה. לא תעבדו עלינו. אתם צועקים איזה יופי, אנחנו אומרים איזה מעפאן. אנחנו רואים את האמת שלנו, והיא חזקה. הצעקות לא יכסו את זה. נראה לכם הגיוני שכולם בנו את זה, כולם חיכו לזה, כולם גרמו לזה, ואחר כך נדהמו כשזה קרה? הקלישאה הכי מקוממת בספורט היא "מחר לא יזכרו", כאילו רק השורה התחתונה קובעת. זו שטות. אנחנו זוכרים הכל. את המפסידים והמנצחים, את הגיבורים והעוולות. ותהיו בטוחים שכשידברו בעתיד על הקאמבק הזה של ברצלונה, יהיו מספיק אנשים שיזכירו שהוא הגיע בזכות מקבץ של שערים מוזרים ופנדלים מפוקפקים.

        זה עשוי להיראות מוזר שחובב ספורט, אוהד ספורט, אדם שוחר כדורגל חיובי, לא ירצה בטובתה של ברצלונה, אבל האמת היא שהכל מוזר באהדת ספורט. ככה זה. לפעמים קבוצה מלהיבה וחיובית שמנסה לשחק התקפי ויצירתי פוגשת יריבה בונקריסטית כסחנית, ואתה בעד הכסחנים. בשנים האחרונות ברצלונה עולה על העצבים, וזה הרבה מעבר לעובדה שהיא קונצנזוס, או פייבוריטית, זה גם לא קשור רק למאבק בארסה-ריאל. זו העובדה שהיא קדושה. שכל דבר שקורה בה מיוחד וייחודי. שמרגישים שזה יכול לקרות רק לה, כאילו באיירן או ריאל או יונייטד לא יכלו לעשות קאמבק כזה (במיוחד כשהשופט מתערב). כך למשל טובי הפרשנים מנתחים את המשחק וטוענים שהוא הוכרע על תשוקה. כאילו רק לברצלונה יש תשוקה, רצון לנצח. כאילו התשוקה, הצד הרגשי, לא היה זה ששיתק את פ.ס.ז'.

        שחקני ברצלונה חוגגים (GettyImages)
        קאמבק מרגש? תלוי את מי שואלים (צילום: gettyimages)

        ויכול להיות שמה ששבר אותי היה הרגע שבו השכן המעצבן ניסה לפתוח איתי בסמול טוק ואמר "ראית את ברצלונה אתמול? לא ייאמן אה", וכל מה שרציתי היה להוריד לו סטירה, לבוק המשעמם הזה, לרובוט האנושי, שרואה ספורט פעמיים בשנה ובעיקר יודע לשנן את מה שמוכתב לו. ברור שלבארסה יש מלא אוהדים טובים ואמיתיים שאהבו אותה לפני הטירוף ויאהבו אותה אחרי, אבל סביר להניח שהם מרגישים מה שהרגישו רבים מאוהדי מכבי תל אביב בכדורסל, שפשוט אהבו את הקבוצה שלהם וראו מדינה מנכסת אותה. אז שיתרגלו למעמדם המחייב. לפעמים גם בנסים, גם ברגעים הכי גדולים, גם בהתעלויות הספורטיביות הכי יפות, הם בלתי נסבלים אפילו יותר.

        האזינו לפרק החדש של "הפודיום": דור הופמן על ה-1:6 ההיסטורי של ברצלונה