צעירים חסרי מנוע: המאבק על תואר רוקי העונה הולך ומידרדר

* המספרים הנכונים לאתמול, לפני המשחק של הסיקסרס הלילה

נתחיל מהסוף. מי הוא רוקי העונה? לפני כל החישובים והטיעונים (והגידופים בטוויטר), לכולנו עלה שם אחד לראש: ג'ואל אמביד. מי שטוען שחשב על שם אחר משקר. נוצר מצב משונה העונה – ההתלבטות היא קשה ומורכבת, על אף שיש רק שם אחד ברשימת המועמדים הראויים. איך הגענו למצב הזה?

בעונתו הראשונה כשחקן פעיל, ג'ואל אמביד היה מועמד רציני ביותר למשחק האולסטאר. 20.2 נקודות, 7.8 כדורים חוזרים, 2.1 אסיסטים ו-2.5 חסימות למשחק, ב-25.4 דקות בלבד. מה שמנע ממנו לקבל את הכבוד היוקרתי לא היה המשחק שלו, אלא הגבלת הדקות הנוקשה שתחתיה שיחק, ומספר המשחקים הגבולי שהספיק לרשום. ועכשיו, כשהשיחות על תארי סוף העונה מתחממות, שוב אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לאותו צומת, מכיוון אחר.

לאחר תצוגת תכלית נדירה של חוסר מסוגלות מטריד וחוסר כנות משווע, הנהלת הסיקסרס בישרה לנו בתחילת החודש שאמביד לא ישוב לשחק העונה. על אף שנשארו מספר שבועות עד לתום העונה הרגילה, אפשר להתחיל לסכם את משחקו של הסנטר עמוס הכישרון כבר עכשיו, ולהשוות אותו למה שעושים המועמדים האחרים לתואר רוקי העונה. וכאן נעוצה הבעיה.

במבט ראשון, מעבר לאמביד (שנבחר בכלל בדראפט 2014, כזכור), המחזור הזה נראה כמו ערימה של שחקנים משניים. מדובר במגמה בשנים האחרונות – הרוקיז הרכים בשנים ובחכמה לא מצליחים להסתגל, ונדמה שכל עונה המחזור החדש מאכזב אפילו יותר מקודמו. ככלל, מדובר באשליה שמאזנת את עצמה, עקומת הלמידה פשוט מתארכת, זה הכל. המשחק מואץ בכל עונה, השחקנים נכנסים לליגה בגיל צעיר יותר ויותר, כמות הסקאוטינג עולה, והפער בין הוותיקים לטירונים מודגש.

אם כן, תואר רוקי העונה הוא ממש לא האח הקטן של תואר ה-MVP ואסור לחשוב עליו ככזה. לצד זוכים מובנים מאליהם דוגמת ווילט צ'מברליין, מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס אפשר למצוא גם את מייק מילר, אמקה אוקפור ומייקל קרטר-וויליאמס. עונה עסל עונה בסל. אלא שגם אחרי ההקדמה מגמדת הציפיות הזו, לפני שצוללים פנימה כדי למצוא מחליף לאמביד, צריך לקחת הרבה אוויר, כי אין הרבה עם מה לעבוד. הבאנו לפניכם שניים מהטוענים לכתר, כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם את ההיצע הדל, לפני שנסגור מעגל וניתן את הבחירה שלנו.

ממוצעים: 11.6 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 2.1 אסיסטים למשחק

חברו לקבוצה של ג'ו-ג'ו הוא גם אחד המועמדים העיקריים לזכות מן ההפקר, והוא שני לאמביד בנקודות וריבאונדים מבין הרוקיז. המשחק של הפאוור-פורוורד הצעיר קפץ בכמה שלבים מתחילת פברואר, ומאז הוא מספק לסיקסרס החפים מכישרון 16.8 נקודות, 7.8 קרשים ומחלק 3.4 אסיסטים בכ-30 דקות משחק. אם הקרואטי בן ה-22 היה ממלא כך את עמודות הסטטיסטיקה מתחילת העונה, היו אלה מספרים ראויים בהחלט לזכייה בתואר. הוא יכול להפוך את עצמו לפייבוריט אם ישמור על הרמה הזו עד לסוף העונה.

שאריץ', שכמו אמביד נבחר ב-2014, הגיע מאנדולו אפס העונה בהחלטה שעלתה לו לא מעט כסף. אם היה ממתין שנה נוספת הוא היה מרוויח את הזכות לא להיות מוגבל לחוזה רוקי. אך שאריץ' סירב לחכות, והפציעה המצערת של הנבחר הראשון ב-2016, בן סימונס, פתחה לו מקום ברוטציה. בעונה הבאה, המאבק על הדקות בין השניים צפוי להיות מרתק.

בגדול, בהתקפה שאריץ' הוא חלק מהפתרון, ובהגנה הוא חלק מהבעיה. לשאריץ' תחושה טבעית למשחק, הוא תמיד יודע כל מה שיש לדעת, בכל רגע נתון: מי עומד לחתוך לטבעת, האם הוא יהיה פנוי, מי הקלעי הכי חם על המגרש, וכן הלאה. הוא מסוגל לעשות עם הכדור דברים נדירים לשחקן במידותיו, אבל האתלטיות הבינונית ומטה שהוא מפגין מחבלת באפקטיביות שלו, במיוחד כסקורר. הקליעה שלו עדיין לא מספיק יציבה, אך ניתן להניח שישיג את מעמדו כסטרץ'-4 בשנים הקרובות. נכון לעכשיו הוא לא מפצה על רגליו האיטיות. בהגנה הוא טווינר קלאסי – איטי מדי בשביל לשמור על פאוור-פורוורדים, לא גדול מספיק בשביל סנטרים, על אף שהוא מקבל הזדמנויות גם בעמדה הזו ממאמנו ברט בראון.

הוא מפצה על הרבה ממגרעותיו בחכמת משחק. זו גם הסיבה שהוא מצליח להתחבב מהר על לא מעט מהאנשים שצופים בו. אבל כשמדברים על תואר השחקן המצטיין בשנתון, יש משהו צורם בבחירה בשחקן שעתידו כשחקן חמישייה לא מובטח כלל.

ממוצעים: 9.9 נקודות, 2.7 ריבאונדים, 4.0 אסיסטים למשחק

עם כל הכבוד למה שברוגדון עושה העונה, ויש כבוד, העובדה שהשם שלו נכנס לדיון אומרת לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת על מצבו העגום של מחזור הנוכחי. בדומה לשאריץ', ברוגדון עדיין צריך להוכיח שהוא מסוגל להיות שחקן חמישייה קבוע. הוא מוביל את המחזור באסיסטים למשחק, ושני בדקות עם 25.8 לערב.

כדי למצוא זוכה בפרס שלא נבחר באחד מ-18 המקומות הראשונים צריך לחזור לשנת 1957, לתקופה שבה הדראפט נמשך אינסוף סיבובים (באמת, עד שהקבוצות התעייפו),ובחור בשם וולטר פרדריק מוריסון המציא את הפריזבי. אגב, לזוכה קוראים וודי, הוא נבחר בסיבוב השמיני, מעולם לא שמעתם עליו וזה ממש בסדר. ברוגדון בן ה-24 נבחר בבחירה ה-36 בסיבוב השני, והוא השחקן הכי יציב במחזור שלו מבחינת התפוקה והתפקיד שהוא ממלא עבור קבוצתו.

בזמן שדריו צריך את הכדור כדי להיות אפקטיבי, ברוגדון כאילו נוצר במיוחד בשביל לשחק לצד כוכב כמו יאניס אנטטוקומפו. בגיל מבוגר משמעותית מרוב הרוקיז שנכנסים לליגה, ברוגדון מביא לשולחן סט יכולות מוכחות, ולא רק פוטנציאל. הוא משלם על כך במה שציידי כישרונות מכנים "אפסייד" – לברוגדון תקרה נמוכה יחסית כי הוא כבר מבוסס כשחקן. קצת משונה לחשוב על זה כסיבה לדרדר שחקן טוב עד לבחירה ה-36, אבל זה דיון ליום אחר.

עם הכינוי המחייב, "הנשיא", מדובר בשחקן מחושב וקר רוח, שממעט לעשות טעויות באופן שקצת מזכיר רכז אחר שהגיע העונה לבאקס, מת'יו דלבדובה. המקום שבו הוא מפריד את עצמו מהאוסטרלי הוא הפן הפיזי – ברוגדון הוא גארד גדול וחזק, המסוגל לשים גוף על גם שחקני כנף, ויש לו מספיק אתלטיות בשביל להגיע עד לטבעת ולסיים מהלכים. הקליעה שלו לא בדיוק נראית מיליון דולר, אבל 41.7 אחוזים משלוש הופכים אותו לאחד הקלעים הכי מדויקים בכל הזמנים מבין שחקנים בשנתם הראשונה. אחרי שהחליפו ביניהם תפקידים לסירוגין במהלך העונה, בעונה הבאה ברוגדון צפוי לתפוס את עמדת הרכז הראשון על חשבון דלי, ברוטציה המעניינת-תמיד של ג'ייסון קיד.

העונה של ברוגדון היא האנטיתזה לעונה של אמביד. כישרון נפיץ ובלתי אמין, לעומת יציבות בינונית ואפורה. אם ברוגדון אכן יתוגמל בתואר על חשבון אמביד, זה יהיה נחמד אם יוכל לחזור לממוצע ספרות כפולות בנקודות, ולו רק בשביל האופטיקה. השתחלות מקרית לפלייאוף גם לא תזיק.

עסק ביש. מעולם לא היה שחקן שזכה בתואר רוקי העונה עם 31 משחקים, נהדרים ככל שיהיו. כאשר מחפשים תקדים לאמביד מוצאים שפטריק יואינג הוא הזוכה עם הכי מעט משחקים – 50. על אף הדומיננטיות שג'ו-ג'ו מפגין, שחקן שזוכה בתואר על 31 ימי עבודה הוא תעודת עניות לשאר המחזור שלו. אלא שאולי זה בדיוק מה שהמחזור הזה צריך.

מצבו הבריאותי של הקמרוני מונע ממנו להשליט את מרותו על הליגה. אפילו אם אמביד לא ישתפר כשחקן מעתה ועד שיפרוש (מה שלא סביר שיקרה), כשהוא על המגרש הוא אולסטאר. אם ישתפר באותו אופן שבו כל שחקן משתפר ככל שהוא מתקרב לשיאו הפיזי, כשהוא על המגרש קל לראות אותו כמתמודד קבוע במירוץ ל-MVP. כשהוא על המגרש. המספרים פר דקה מהממים, ומהדהדים את הגדולים באמת – טים דאנקן, האקים אולג'וואן ושאקיל אוניל. אבל הפציעות, וחוסר הזמינות שנלווית אליהן מעלה באוב מישהו אחר. בשלוש השנים הראשונות שלו אמביד שיחק פחות משחקים מגרג אודן בשלוש השנים הראשונות שלו, וזו דרך מאוד מלחיצה לתאר קריירה של כל סנטר צעיר ומבטיח.

אלא שאין מי שימלא את הוואקום – כל בחירה אחרת מיד הופכת לפרסה. נסו לדמיין את אמביד מברך את שאריץ' על הזכייה בתואר? הנה רגע מביך. ובכלל, לו הייתם שואלים את הסיקסרס אם היו מעדיפים לקבל את אמביד ל-31 משחקים תחת הגבלת דקות, או את שאריץ' לכל העונה, הם היו שולחים את דריו על מטוס חזרה לטורקיה לפני שמישהו היה מספיק לתרגם לו את השאלה.

ברוגדון כאן כדי להישאר, אבל בחירה בו תהיה טעות סמלית אפילו יותר. הוא לא עשה מספיק כדי להצדיק את מקומו בשיחה. הוא פשוט נשאר בריא וזמין. זה אחלה, אבל זה לא מה שאמור להשיג לך את התואר. זה מחזיר אותנו חזרה לג'ו-ג'ו. קשה לדמיין את אחד מהמועמדים האחרים מצליח להדביק את הפער במעט המשחקים שנשארו לעונה הרגילה. זה יהיה כמו להיות תקוע בפקק באיילון כשאתה אמור להיות בפגישה בבאר שבע, ולהתקשר כדי לבקש שיחכו לך רבע שעה.

לאמביד, בניגוד לשניים האחרים, וכ-99 אחוזים משאר שחקני הליגה, יש סיכוי סביר להיות השחקן הטוב ביותר במשחק בכל רגע שהוא על הפרקט, מול כל יריב. ואם זה לא מה שאנחנו מחפשים מכוכב בתחילת דרכו, אז מה אנחנו עושים פה בעצם? יש הרבה כתרים שלא נוכל לקשור לראשו של אמביד אם הגוף שלו ימשיך לבגוד בו, בנו, בצורה הזו. תואר רוקי העונה הוא לא אחד מהם – אותו הוא כבר השיג.