לקראת פרויקט שחקני השנה השנייה, סימנתי שבעה שחקנים שבפתיחת העונה נראו כמו מניות בטוחות להפוך לשחקני NBA איכותיים מאוד. על חמישה מהם כתבתי: קרל אנתוני טאונס, קריסטאפס פורזינגיס, ניקולה יוקיץ', מיילס טרנר ודווין בוקר. השישי, ג'סטיס ווינסלו, גמר את העונה אחרי 18 משחקים בלבד בגלל פציעות. השביעי הוא דיאנג'לו ראסל. הגארד של הלייקרס סיים עונת רוקי לא יותר מסבירה, אך במשחקי ההכנה לעונה הנוכחית הוא נראה מצוין ובשל לקפיצת מדרגה משמעותית. קפיצת המדרגה הזו לא הגיעה, השיפור שלו מינורי בלבד ולקראת סוף העונה השנייה, השאלה לאיזה סוג שחקן הוא יוכל להתפתח נשארת תעלומה.
ראסל נבחר שני בדראפט העמוס של 2015, כשכבר במכללות היה ברור מי השחקן שמשווים אותו אליו: ג'יימס הארדן. כשחקן חוץ שמאלי, בגובה דומה ועם יכולת ליצור לעצמו מצבי זריקה מחצי מרחק ומשלוש, הארדן היה האבטיפוס המתבקש. אך המימד המשמעותי ביותר שאפשר את ההשוואה הוא יכולת המסירה. לשחקן הלייקרס יש ראיית משחק יוצאת דופן, הוא מוצא זוויות מסירה נדירות, התזמון שלו לא שגרתי ומבלבל את ההגנה והמסירות שלו חדות מאוד ומקלות על השחקן שמקבל את הכדור. לאחר כמעט שנתיים ב-NBA, יכולת המסירה זו התכונה היחידה שלו שכבר עכשיו שייכת לרמות הגבוהות ביותר.
ראסל מעמיד השנה ממוצעים של 14.9 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים ו-2.8 איבודים למשחק. הוא קולע ב-40.2 אחוזים מהשדה, עם שתי שלשות למשחק ב-34.8 אחוזים. במחזור אחר, ממוצעים כאלה היו יכולים להפוך אותו לאחד מכוכבי המחזור, אך כשמשווים אותם לטאונס, יוקיץ', בוקר ופורזינגיס, הם הרבה פחות מרשימים. זו נקודה חשובה, בה ההשוואה להארדן תורמת לראסל: הארדן לא נראה כמו סופרסטאר בהתהוות בשנתיים הראשונות שלו בליגה ואת הפריצה הראשונה שלו הוא ביצע בעונה השלישית.
כמובן, השוואה בין השנתיים הראשונות של השניים חייבת להתייחס להבדל העצום בסיטואציות שלהם. הארדן הגיע לקבוצה של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, הוא היה זקוק לזמן כדי ללמוד את מקומו כגלגל השלישי ורק כשעבר ליוסטון שחרר את הסופרסטאר הדומיננטי שבו. ראסל קיבל את המפתחות לקבוצה מההתחלה. בעונת הרוקי הוא נאלץ לקחת צעד אחורה בהצגה הפרטית של קובי בריאנט ושנת הפרישה שלו, אך היו דקות ארוכות בהן הוא היה השחקן הדומיננטי. בעונה השנייה הוא כבר הפוינט גארד הבכיר ומוביל הכדור המרכזי בחמישייה. זה קורה בקבוצה צעירה ובוסרית מאוד, שרק מתחילה ללמוד את הסגנון המורכב של המאמן לוק וולטון. זו לא סיטואציה פשוטה לגארד צעיר, שאמור להתפתח לשחקן מוביל, אך זו סיטואציה שמאפשרת לו לצבור ניסיון רלוונטי מהר.
עוד בנושא:
בוגוט שבר את הרגל בבכורה בקאבס, קאמבק ענק לקוואי וסן אנטוניו
קליבלנד בהלם מהפציעה של בוגוט, הספרס בהלם מקוואי לאונרד
מועדון החשפנות עם בארקלי והדם מהידיים: ימי הבייסבול של ג'ורדן
הקליעה מבחוץ מאפשרת לראסל לשמר את ההשוואה להארדן לפסקה אחת נוספת. כמו ראסל, גם המועמד המוביל ל-MVP הוא לא קלע טהור מכדרור מהסוג של סטף קרי או אפילו דמיאן לילארד, הקליעה שלו לא מאוד יציבה, אך היכולת לקלוע שלשות בסטפ-בק ובאופן כללי ליצור לעצמו מצבי זריקה טובים כשהשומר מנסה לתת לו מרחק, מאפשרת לו להביא לידי ביטוי את יכולת החדירה והמסירה שלו. הזריקה של ראסל נראית עצלה והוא בקושי משתמש ברגליים, אך יש לא מעט ימים בהם היא נכנסת באחוזים גבוהים. העלייה שלו לקליעה מחצי מרחק נינוחה מאוד. הוא קולע שלשות בעלייה מכדרור רק בכ-30 אחוזים, אבל יש לו מספיק תקופות טובות כדי להרגיש שהוא יכול להתקדם מאוד בתחום.
המקום בו ההשוואה להארדן מתרסקת לחלוטין הוא יכולת החדירה. המזוקן מרבה להגיע לטבעת, לסחוט עבירות בקצב גבוה מאוד ולסיים ביעילות כשצריך. ראסל לעומת זאת, הוא אחד החודרים החלשים בליגה. הוא זרק כל העונה 99 זריקות מהאזור שמתחת לטבעת (ה-restricted area), כמות נמוכה מאוד, שלא אמורה לאפיין שחקן עם אחוז שימוש גבוה כל כך. רשימת השחקנים שזרקו יותר ממנו מתחת לסל כוללת את סולומון היל, ג'ו האריס ומאט בארנס. ראסל יודע למה הוא לא מגיע לאזור הטבעת, כי את הזריקות שלקח שם הוא קלע ב-49.5 אחוזים. זה אחוז מאוד, מאוד נמוך, שמדרג אותו במקום ה-278 מתוך 297 שחקנים שזרקו לפחות 50 פעמים מתחת לסל. בהתאם לכך, ראסל סוחט מעט עבירות ומסתפק ב-2.8 ביקורים בקו העונשין למשחק.
לראסל יש יכולות גבוהות בטווחי הביניים. פרט לקליעה לא רעה מחצי מרחק, הוא קולע ב-50 אחוזים מהאזור הרחוק יותר של הצבע ובתחום הזה הוא מדורג 23 מתוך 167 שחקנים עם לפחות 50 זריקות. הוא יודע להשתמש בגוף כדי לפנות לעצמו מקום לקליעה גם באזור צפוף. אבל חוסר היעילות ליד הטבעת הוא חסרון שיקשה עליו מאוד להפוך לשחקן שניתן לבנות סביבו התקפה. אם לא יחול שיפור משמעותי מאוד בתחום, יריבים ילמדו להיצמד אליו ולהמר על החדירה שלו, מה שיקשה עליו להביא לידי ביטוי את יכולות המסירה והקליעה.
מבחינה הגנתית, המאפיין הבולט של ראסל הוא פערים עצומים בין תחומים שונים. לעומת התדמית האדישה שלו, הוא שומר עם אנרגיות ואגרסיביות על הכדור. הוא עובר חסימות, נשאר צמוד לשחקן שלו, יודע לחטוף ומקשה על משחק החוץ של היריב. הוא זריז מספיק כדי להתמודד עם רוב הפוינט גארדים היריבים והגובה שלו (1.96 מ') מקשה עליהם לקלוע מעליו. אבל בכל מה שקשור לעזרה ולהגנה קרוב לצבע, הוא הולך לאיבוד. הוא מאבד שחקנים, מפספס עזרות ומאפשר חדירות קלילות. הפערים באים לידי ביטוי בולט במדד אחוז הקליעה של היריב. השחקן עליו הוא שומר קולע שלשות ב-30.3 אחוזים, מה שמדרג אותו רביעי בפער בין אחוז הקליעה של היריב לאחוז הממוצע שלו. לעומת זאת, היריבים שלו קולעים ב-72.7 אחוזים במרחק של עד שלושה מטרים מהסל, הנתון החלש בליגה בהפרש משמעותי.
בתמונה הגדולה, יש לראסל את הפוטנציאל ממנו ניתן להתפתח לשחקן מיוחד בליגה. הוא יודע ליצור מצבי זריקה לעצמו ולאחרים וכשהוא חם, קשה מאוד למנוע ממנו להגיע למצבים שהוא אוהב. המסירה שלו יכולה לפרק כל הגנה בליגה. כרגע הוא לא עומד בקצב של כוכבי המחזור שלו, בעיקר בגלל שהוא הרבה פחות יציב מהם. לצד רצפים מוצלחים, הוא יכול להיעלם לכמה משחקים. שחקן עם כאלה יכולות, שמחזיק בכדור כל כך הרבה, לא אמור לסיים משחקים עוקבים עם 2 ו-4 נקודות כפי שקרה לו לפני כחודש.
אבל בנקודה הזו, העובדה שהוא חלק ממחזור כל כך מוצלח ממעיטה בערכו ובפוטנציאל שלו. מבט על השחקנים המובילים בליגה כיום מגלה שרבים מהם לא נראו כאלה בשנים הראשונות שלהם בליגה, אלא התפתחו לאט ובהדרגה. איזייאה תומאס, קייל לאורי, קוואי לאונרד וג'ימי באטלר הם דוגמאות לשחקנים שלקראת סוף העונה השנייה שלהם, אף אחד לא יכול היה לדמיין איך הם ייראו בשיא הקריירה. גם הארדן. שאלת המפתח מבחינת ראסל היא לא אם יש לו פוטנציאל כזה, אלא אם יש לו אופי כזה: אם הוא מסוגל להתמיד, לעבוד כל קיץ על החסרונות שלו ולהפוך לשחקן שמרגיש כל ערב שהאחריות עליו. בדרך כלל הוא נראה פאסיבי ואדיש מכדי לגייס את המוטיבציה לכך, אבל המראה יכול להטעות בעניינים מהסוג הזה.
נקודת מבט אחרת לגביו היא שאולי הוא יוכל להתפתח כחלק ממערכת, לא ככוכב שנבנית סביבו קבוצה. הלייקרס לא בנויים כמו יוסטון של הארדן. זו לא קבוצה עם שחקני משנה שמחכים שיפעילו אותם. ראסל משחק לצד ג'וליוס רנדל, שבעצמו מתחיל להתפתח לשחקן יוצר וברנדון אינגרם, שמראה ניצוצות ראשוניים של סקורר עתידי. אם יהיה מזל, בדראפט אולי יצטרף שחקן דומיננטי נוסף ובקיץ גם פול ג'ורג' עשוי להגיע. ראסל משחק בקבוצה של מאמן שדוגל בחלוקת עבודה שוויונית ובשיטה בה כולם אמורים לעבוד עם ובלי הכדור. יכול להיות שהמבחן החשוב יותר שלו הוא לא להפוך לסופרסטאר, אלא להפוך לשחקן בקבוצה של לוק וולטון, כזה שיודע לשחק לצד שחקנים דומיננטיים נוספים שמוציאים את המרב משיתוף הפעולה ביניהם.