הישראלים לא באים: כך הפועל ירושלים שינתה את זהותה מקצה לקצה

התובנה המרכזית מהמשחק אמש (שלישי), עוד לפני שנכנסים לניתוח מפולפל, פשוטה למדי: הפועל ירושלים ניצחה קודם כל משום שהיא קבוצת כדורסל טובה וכישרונית בהרבה מיריבתה גראן קנאריה. לא ברור מהיכן נבעו רגשי הנחיתות של ירושלים לפני המשחק, אבל כבר מהרגע הראשון אפשר היה לסמן פייבוריטית מובהקת להמשך הסדרה. העליונות הפיזית של ירושלים זועקת לשמיים: השחקנים שלה פשוט הרבה יותר אתלטים, הרבה יותר מהירים והרבה יותר קלילים בהשוואה לחבורה המנוסה, אולי מנוסה מדי, מהאיים הקנאריים.

לכן, במובן מסוים, הבשורה האמיתית של ירושלים מהמשחק אמש היא ההכרה - הכרה בכך שהיא מספיק כישרונית כדי להיראות כה דומיננטית ועליונה מבחינה פיזית גם בשלב כה מתקדם של התחרות, ושיש בכוחה להמשיך את דרכה ביורוקאפ, אולי עד הסוף, מבלי להתנצל ולהדביק לעצמה בכוח את תווית האנדרדוג. כשירושלים מנותקת משיקולי דרכון וממגבלות החוק הרוסי, היא מסוגלת להעמיד שלל הרכבים אתלטיים, מהירים ומגוונים שיהוו איום על כל קבוצה במפעל. ואמש, כשסימונה פיאניג'אני מיישם בצדק רב את תוכנית ההתנתקות מהישראלים ומעניק לצמד אליהו-את-הלפרין 23 דקות בלבד במשותף, האדומים גרמו ליריבה להיראות לפרקים כמי שמשחקת לעומתה בהילוך איטי.

רושם עיקרי נוסף שהתקבל מהמשחק אמש הוא שהפועל ירושלים סוף סוף מקבלת על עצמה את הזהות של סימונה פיאניג'אני. למאמן האיטלקי היו ומאז מתמיד חסרונות מוכרים וידועים. הקבוצות שלו, עוד מימי סיינה העליזים, תמיד הופקדו בידיהם של גארדים דומיננטיים עם קריזות וקפריזות. ההתקפה מאז ומתמיד הייתה קצת שבלונית, והרבה תלויה באינסטינקטים של השחקנים. זה, בין היתר, מה שהוביל למשחק המפורסם מול מכבי תל אביב בפיינל פור 2008, בו סיינה שלו השליכה לא פחות מ-45 זריקות מחוץ לקשת והפסידה במפגן בלתי נשכח של חוסר יעילות. גם הפועל ירושלים נבנתה בצורה דומה, ובשלבים רבים העונה היא נשענה באופן בולט על צמד הגארדים ג'רלס ודייסון (מה שלעתים קרובות בא על חשבונו של אמארה סטודמאייר).

אבל דבר אחד תמיד עמד לזכותו של פיאניג'אני: לרוב, הקבוצות שלו שמרו חזק וידעו לבצע חיסולים הגנתיים ממוקדים. הן ידעו להוציא לפועל תוכנית הגנתית ספציפית. גם כשההתקפה קרטע ונראתה חסרת מעוף עם בידודים כברירת מחדל, ההגנה האישית הלוחצת היוותה מקור השראה. אמש ירושלים נראתה לרגעים כמו סיינה שהגיעה לשיאה תחת פיאניג'אני: דייסון וג'רלס היו יחד על תקן טרל מקינטייר, הגארד הנפיץ שקובע את הקצב; בריאן רנדל הגיע להופעת אורח בתור מיני שון סטונרוק, הפאוור פורוורד שנותן את הטון ההגנתי; וטרנס קינזי, ה-MVP האמיתי אמש, התחפש לרומיין סאטו, האבטיפוס לסטופר ההגנתי (עבודה הגנתית כמעט מושלמת על קייל קיוריק) שגם קולע את הסלים החשובים ממצבי פוסט-אפ וחצי מרחק. פיאניג'אני הצליח לרתום העונה למאמץ ההגנתי אפילו את יותם הלפרין הכבד, שמוציא מעצמו את המקסימום בצד הזה של המגרש לראשונה זה שנים. לאחרונה גם טראוויס פיטרסון נראה כמו פקטור הגנתי.

פיאניג'אני רחוק מלהיות חף מטעויות וגם הכדורסל שאליו הוא מטיף אינו אסתטי במיוחד, אבל לפחות טביעת האצבע שלו ניכרת על הקבוצה. במובן הזה הוא מייצג נאמנה את הנהלת הפועל ירושלים: גם היא ביצעה לא מעט שגיאות וגם היא לא מתנהלת בצורה הכי אלגנטית, אבל בניגוד לחברתה משדרות יגאל אלון בתל אביב, היא משדרת אורך רוח ואמון בהחלטות שהיא עצמה קיבלה. סביר להניח ששון ג'ונס וטרנס קינזי, להם היה חלק מכריע בניצחון אמש, כבר היו מוחלפים מזמן, לו רק היו לובשים צהוב.

מהאנשים שהביאו לכם את פאבלו לאסו ודומיו, קבלו את המאמן הספרדי הבא שיושם ללעג: לואיס קאסימירו. קאסימירו בן ה-56 הוא כל מה שביצת הכדורסל הישראלי צריכה כדי לייצר דמות קאלט חדשה - יש לו מראה משונה, אנגלית קלוקלת ובעיקר יש לו רוטציה משונה, כזו שגורמת לשחקן הכי טוב שלו, קייל קיוריק, לעלות מהספסל ולשחק 18 דקות בלבד אמש. אמש קאסימירו השתהה זמן רב עם הכנסתו של קיוריק למגרש בזמן שירושלים ברחה, ואולי שם איבד את המשחק.

אבל קאסימירו הוא רק עוד חוליה בשרשרת הארוכה של המאמנים הספרדים שדוגלים באותה שיטה בדיוק. נכון, החילופים מוכנים מהבית ונכון, אף שחקן לא חוצה את רף 25 הדקות בממוצע למשחק, טוב ככל שיהיה. אבל הסכמה הזו, מה לעשות, מוכיחה את עצמה ועובדת היטב. וודאי שלמאמנים הישראלים שמנסים לשדר תחכום וערמומיות יש מה ללמוד מהמאמנים הספרדים, כולל קאסימירו שלקח קבוצה די מוגבלת ברמת הכישרון והפך אותה לקבוצת ההתקפה מספר אחת ביורוקאפ.

כדי להמחיש את הנקודה, להלן סיכום המפגשים מתחילת העשור (מאז 2010) בין מאמנים ישראלים למאמנים ספרדים, אלה שמנהיגים מדיניות חילופים מגוחכת כביכול: 41 מפגשים ביורוליג וביורוקאפ, 32 ניצחונות ספרדיים, ורק תשע כאלה למיטב בנינו. 9:31. במילים אחרות: 21 אחוזי הצלחה בלבד. במילים עוד יותר אחרות: נוקאאוט ברור לישראלים. גם המאמן הישראלי הבכיר, דיוויד בלאט, לוקח חלק פעיל במגמה הזו: בין 2010 ל-2014, כשאימן את מכבי תל אביב, מאזנו מול המאמנים הספרדיים עמד על 14:1 (!) וגם העונה הוא לא רווה נחת מול אותם "סדרני עבודה", עם מאזן 3:2. אז מי צריך ללמוד ממי?

דברים שקופצים מדף הסטטיסטיקה, חוץ מהעובדה שיותם הלפרין מוביל את היורוקאפ ביחס אסיסטים/איבודים: ירושלים שלטה בכל פרמטר ושיבשה לחלוטין את תוכנית המשחק של גראן קנאריה, עד כדי כך שהביסה אותה 66:102 במדד היעילות. מדובר בהפרש הכי גדול אי פעם במשחק רבע גמר יורוקאפ, וזה בולט עוד יותר לאור העובדה שבימים כתיקונם גראן קנאריה מגיעה למספרים גבוהים במיוחד באספקט הזה, ומובילה את היורוקאפ עם 103.4 נקודות מדד פר משחק. גם את הנתון הזה אפשר לייחס ליתרון האתלטי שעומד לזכותה של ירושלים, שהייתה דומיננטית בריבאונדים (29:35) וחסמה שבע זריקות, אף אחת מהן לא ידי אחד הסנטרים שלה.

אבל נדמה שהמפתח העיקרי היה ביטול הספסל של קנאריה. הספרדים מדורגים במקום הראשון ביורוקאפ גם בתחום הזה עם 44 נקודות פר משחק שמתחלקות בין השחקנים שלא נכללים בחמישייה. חלק גדול מזה, כמובן, תודות לכך שקייל קיוריק לא פותח. כך או אחרת, ירושלים הגבילה את גראן קנאריה ל-32 נקודות בלבד אמש, והספרדים סימנו את הנקודה הזו בתור מפתח לקראת המשחק הבא. "למרות שירושלים הוכיחה שהיא עדיפה על גראן קנאריה ברוב הפרמטרים, יהיה לה קשה מאוד לנצח בספרד", מנתח העיתונאי פראן מרטינס מ"סולובאסקט". "ההגעה לאיים הקנאריים מפרכת, האולם צפוף ומאוד ביתי, ולגראנקה (כינויה של הקבוצה, י.א) יש גאוות יחידה שלא תאפשר לה להתפרק פעם נוספת. אני מאמין שהסדרה הזו תוכרע במשחק שלישי".