חיפשתם עוגן? סיכום המחזור בליגת העל על איתי שכטר

שרן ייני הוא השחקן שהפך את מכבי תל אביב בינואר לקבוצה חזקה יותר מנטלית מהפועל באר שבע, אבל רובן מיקאל הוא מי שצמצם לה את הפער האיכותי מהמוליכה. מיקאל, למרות השוני בין התפקיד שלו לאחרים, הוא כל מה שמדוניאנין ואיגייבור לא היו. המשחק שלו הרבה יותר תכלס והרבה יותר יעיל ומסוכן. למרות שיש עוד הרבה נקודות ששינו את הקבוצה, מיקאל מסמל יותר מכל את המעבר של מכבי תל אביב מהקישור שאפיין אותה בשנים האחרונות, למשהו קצת אחר. לעתים אחר לגמרי.

שלישית הקישור הישנה של מכבי תל אביב נלמדה ונשחקה. זו היתה לרוב שלישיה שלא מספקת מספרים ומעבירה את האחריות הזו לשלישיה הקדמית. ושם, לעתים ניתן היה למצוא את דור מיכה הלא יציב וטל בן חיים הלא רציני, ובאמצע חלוץ שכל העול נופל עליו. זה רק סמלי שמיקאל סיפק משחק מעולה בהרכב שכולל רק גל אלברמן אחד, ומצדדיו ומלפניו שחקנים שמשחקים בעיקר לעומק ויודעים איך צריך לשחק לעומק.

יתרה מזו, המשחק של מכבי תל אביב בימי המשבר הגדולים היה תקוע. עצור. במשחקים הפחות מרשימים, שהם חלק הארי בעונה, מכבי לא היתה מספיק מתוחכמת כדי לפרוץ הגנות. מיקאל משכלל את הכלי הזה של מכבי תל אביב, והופך אותה לקבוצה שמוסרת הרבה יותר טוב. שמוסרת הרבה יותר נכון. הוא מספק את הטאץ' של דור מיכה, כשזה טוב, מעוד כמה איזורים במגרש.

אנחנו נמצאים בשלב הזה של העונה שבו השחקנים האלה שמגיעים בינואר נותנים את הערך המוסף שלהם. אתמול (שני) ראינו בישול וחצי של ניב זריהן בניצחון הלא מרשים של באר שבע על כפר סבא. כשמשווים אותו לערך המוסף החדש שמכבי תל אביב צירפה, מבינים שגם הפער ברמת השחקנים צומצם בין שתי המוליכות.

עוד בנושא

ברק בכר הזהיר את שחקניו: "לאו דווקא המוכשרים ישחקו"
בית"ר בעננים אחרי הניצחון בדוחא, מלחמת גרסאות עם סכנין
בהפועל תל אביב מתלהבים: "מזל שהרוש החליט להישאר"

אם איתי שכטר היה מעביר את העונה האחרונה שלו במכבי חיפה, יש סיכוי סביר שהוא היה נזרק בינואר. בספטמבר הוא היה מאכזב, באוקטובר הוא היה כישלון, בנובמבר ודצמבר הוא היה הופך לכל מה שנהיה משחקני מכבי חיפה בשנים האחרונות: מושא ללעג, אדיש, כזה שבורח מאחריות ומתחבא בפינה שלו.

כי שכטר, דווקא השכטר הזה של בית"ר ירושלים העונה, מלמד יותר מכל המחזה האל-טבעי שנקרא מכבי חיפה. שכטר של העונה שעברה היה המשל הפשוט. הוא נכנס בסערה לחולצה הצהובה, סיפק לא מעט מספרים. דוגמאות כאלה של שחקנים שעוזבים את מכבי חיפה ופורחים מיד יש לרוב. אבל דווקא שכטר שהתניע לאט העונה, שלא כל כך הלך לו, הוא המראה לכל השחקנים האלה שמכבי חיפה ממהרת לקטלג ולא להעריך. שחקן שעובד, שחקן שאכפתי, שחקן שתורם בפרטים הקטנים ומחובר לקהל. בדיוק כל הדברים שמכבי חיפה במצבה לא מסוגלת, או לא יכולה, להעריך.

עכשיו קל לומר את זה. שכטר לא מפסיק לחורר רשתות. לא מעט בזכות ההוראה של טביב ששמרה אותו בהרכב גם בימים קשים, כשהיא נוהלה על ידי מאמן לחוץ כמו מכבי חיפה – רן בן שמעון. אבל את מה שקורה עכשיו, שכטר בנה בימים הפחות מרשימים, אולי הימים בהם התבגר יותר מכל כשחקן. שכטר של העונה הוא הדבר הכי רחוק מהילד המוכשר אבל קל הדעת שאהבנו לאהוב. הוא באמת מבוגר אחראי. הוא קודם כל מבוגר אחראי ורק אחרי זה כדורגלן טוב. וכאשר המבוגר האחראי גם בכושר מצוין, אפשר בהחלט לשים לב למהפך הזה.

כשאתה רואה את מכבי חיפה, אתה מבין כמה היא משוועת למנהיגים. לשחקנים שיחזירו את הזהות, את המהות. שכטר הנוכחי הוא אולי לא השחקן הגדול שמכבי חיפה חלמה שיושיע אותה, אבל הוא בהחלט העוגן שהיא מחפשת ולא מוצאת. מעניין באמת למה.

אור אינברום לא מיהר לצאת אל התקשורת אחרי שער הניצחון שלו בחיפה. שחקנים צעירים במצבו היו קופצים על החשיפה, אבל אינברום, כך זה נראה מהצד, לא שש אליה. אולי גם קצת חושש. זה מאוד מזכיר את התגובה שלו לפרשת ההערה הגזענית של ניב זריהן. אינברום, אל תתבלבלו, לא באמת הגיב. לא ברור כמה הוא סלח לזריהן אחרי השיחה ביניהם, אבל משחקן במעמדו, בפרשה כל כך חשובה, אתה מצפה שיתייצב וידבר. הוא יכול היה להילחם בגזענות שהתפרצה באותו רגע בשלל דרכים, אבל אינברום לא עשה שום דבר.

זו נקודה חשובה בפיענוח הכישרון של אינברום. כי גם במעבר שלו מליגה לאומית לליגת העל, אינברום קצת מתחבא. קצת נחבא אל הכלים. רק עכשיו הוא מתחיל להראות למה הוא כישרון כזה גדול. ועדיין: הפער בין 14 שערים בלאומית לשני שערים עד כה בליגת העל, הוא לא בחזקת המקובל גם לשחקן צעיר. את השתיקה וההתחבאות שלו ביטא עד כה אינברום בהחמצות רבות מדי. היחס בין ההחמצות שלו לשערים היה גבוה מדי. ביום שאינברום יבין שהוא חייב להתמודד מנטלית עם המעמד שלו והאתגר שלו בתור השחקן הכי טוב באשדוד, המחסומים האלה יוסרו. בלי התנהלות של כישרון ענק הוא יישאר תמיד רק הכישרון הענק הזה של אשדוד, שנמס ברגע שהגיע לעיר הגדולה.

זו לא רק העונה הכי טובה של אריאל הרוש, זו גם העונה הכי בשלה שלו. הרוש תמיד היה שוער מוכשר, אבל באותה מידה לא יציב וגם מאוד פגיע. יכול להיות שזה משהו באישיות שלו, אולי אלו הטראומות שחווה במהלך הקריירה – אבל לא פעם ניכר שההשפעות מבחוץ פוגעות יותר מדי בשוער המוכשר.

העונה הרוש מבשיל לנגד עיניינו, וזה חשוב יותר מכל הצלה שלו. הטראומות מתחילות לעצב אצלו דמות של שוער, ואת ההחלטות שלו הוא למד לקחת למקום הנכון. הוא לא שבר את הכלים כשלא קיבל משכורת ולא מיהר לעזוב את הפועל תל אביב אחרי הפירוק והבקשה לקצץ שוב בשכרו. הוא למד למקד את המבט בעיקר.

להרוש, גיבור הסרט טהורה לעד, מגיע הרגע הזה. מגיע לו להיות הדמות הזו שמשאירה את הפועל תל אביב בליגה. להפועל תל אביב אין שחקן כזה. לא אלטמן ובטח שלא תמוז. אם יש מישהו שלא ישמוט את ההישארות הדי בטוחה של הפועל תל אביב, זה הוא. אחרי הרבה שנים אפשר גם לסמוך עליו.