"הייתי בנבחרות הצעירות של ניגריה, דיברו עליי כפוטנציאל עתידי. אני זוכר שבנבחרת עד גיל 17 אני הייתי בסגל הסופי וג'ון אובי מיקל נשאר בחוץ. כואב לי מה שעברתי כאן, בגלל זה אני לא יכול לראות כדורגל ישראלי היום. אם אני רואה - או שאני עצבני או שאני רוצה לבכות. אני לא יכול לסלוח על מה שנעשה לי כאן".
זהו אגבנים אורג'י קאלו. כדורגלן ניגרי שהגיע לישראל בגיל 21 וחשב שזו תהיה תחנת מעבר בדרך לקריירה אירופית. יש לו הופעה אחת בנבחרת ניגרה עד גיל 17 ועוד שתיים בזאת עד גיל 19. כישרון היה, אך טעויות שעשה, מזל רע ולטענתו גם כמה אנשים ששמו לו רגליים בדרך, הביאו לכך שהקריירה התרסקה. במקביל התחתן קאלו עם ישראלית, קיבל אזרחות, נולד לו ילד והוא מנסה להתגבר על קשיי היומיום כדי לשרוד בישראל.
קאלו, היום כבר בן 33, ביקש לקבוע בתחנה המרכזית הישנה. חצי שעה של איחור מצדו, מספיקה כדי לצבור חוויות למכביר. הנה מאוויס צ'יבוטה עורך לסאני אומורגי סיבוב ראשון בתחנה, והזר החדש של הפועל כפר סבא פולט: "ממש אפריקה הקטנה כאן". רגע לאחר מכן נעצר רוכב אופניים ששואל בתקיפות: "כמה אתה רוצה?". עוד לפני שכותב שורות אלה הבין למה הכוונה, צצו שני סמויים שקפצו על אותו בחור ולקחו אותם איתו. החבר'ה מסביב חשדו כי העיתונאי משתף פעולה עם המשטרה והאווירה הפכה מלחיצה. אז איפה תופסים מחסה בתחנה מרכזית הישנה? בשווארמה של פיני שרון ואחיו, היחידים באזור התחנה שיותר חזקים מכל אפריקאי.
ואז קאלו הגיע. מוכן לפתוח צוהר לסיפור חייו המרתק ולחלום הגדול שהתנפץ בארץ הקודש.
קאלו, ספר לנו קודם כל איך בכלל הגעת לכאן.
"הגעתי לישראל מניגריה ב-2004. מייקל אמנלו ששיחק במכבי תל אביב הפך לסוכן והביא אותי לכאן. הייתי בזמנו שחקן משמעותי בניגריה. שיחקתי באנימבה, הקבוצה הבכירה במדינה, זכינו בשתי אליפויות ומייקל רצה להביא לישראל כמה שחקנים משמעותיים שהיו בנבחרות הצעירות וחשב שיצליחו כאן. כל הנושא של הוויזה התעכב, פספסנו טיסות ועד שהגענו מועד ההעברות הסתיים. נשארנו להתאמן בקרית גת עד חלון ההעברות בינואר. לאחר מכן הגעתי לנצרת עילית של מוטי איוניר. התאמנתי איתם, אבל עדיין לא הייתי לי ויזה אז נשלחתי לקרית שמונה של שמעון הדרי. הייתי טוב והחליטו להחתים אותי, ובנצרת עילית כעסו. הייתי עדיין ילד שמחפש את עצמו, לומד את החיים מחוץ לניגריה. גם הייתי מתעצבן אז מכל דבר. התחלתי טוב, אבל באחד המשחקים שהדרי החליף אותי, התעצבנתי ובעטתי בקלקר של המים ובעוד כמה דברים. כעסתי שעשו לי הסבה לקשר אחורי אחרי שהייתי חלוץ. הרגשתי רע. באותו לילה הודיעו לי שהחוזה מבוטל והדרי לא רוצה אותי יותר. זאת הייתה הבעיה הראשונה שלי בישראל".
קאלו ממשיך: "ישבתי בבית עד שנגמרה העונה. בינתיים הכרתי את חברתי הישראלית, התאהבנו, טסנו לאפריקה לתקופה מסוימת כדי להתחתן ולחזור לשחק, ובהמשך חזרתי למכבי הרצליה. אריאל שיימן ניהל את העניינים. הוא הבן אדם שדפק לי את הקריירה. כשהגעתי לקבוצה, אייל לחמן היה המאמן. מאמן משוגע, אבל אהבתי אותו. אני מת על אגרסיביות וטירוף. הגעתי אחרי תקופה שלא שיחקתי ורק התאמנתי. עד שנכנסתי לעניינים, שיימן פיטר את לחמן. ומי הגיע? שמעון הדרי, זה שהעיף אותי מנצרת עילית. זה המזל שלי. הוא לא רצה לשמוע אותי, אמר שבגלל מה שהיה בעבר הוא לא רוצה שחקנים כמוני בקבוצה. הלכה עוד עונה".
מה עשית?
"לופא קדוש מהפועל ירושלים התקשר אליי, התאמנתי וסיכמתי שם לשנה וחצי. ראיתי את עצמי מתחיל חיים חדשים. אני עכשיו נשוי, מקבל אזרחות ישראלית ורואה את ההצלחה שלי מתחילה כאן. הייתי אז בסך הכול בן 24 וזה היה מושלם מבחינתי. האמנתי שהמזל הרע מאחוריי. סגרתי הכול, טסתי לניגריה לחדש את הוויזה וכשחזרתי התברר שחלון ההעברות נסגר ושיימן סירב להעביר להפועל ירושלים את הכרטיס שלי. לא יודע מה היה לו איתם, אבל הוא החליט שהוא לא משחרר אותי. שיימן קיבל החלטה שגמרה לי את הקריירה. הוא לא רצה אותי ולא רצה לשחרר אותי - פשוט לא עשה כלום. גם בינואר, כשרציתי את הכרטיס, הוא התעלם ממני. הלכה לי עוד שנה מהקריירה והייתי כל כך עצבני על שיימן ומה שנעשה לי. הרגשתי שהנה המזל שלי מתחיל ואני הולך להצליח כאן, ועוד פעם שמו לי רגליים. רתחתי על שיימן, באותה שנה יכולתי להרוג אותו. עד היום אני רוצה להרוג אותו על מה שעשה לי. הוא ריסק לי את הקריירה בלי שום סיבה. הוא חושב שיש לו כסף והכול, אבל אלוהים לא יסלח לו. אלוהים רואה הכול, אלוהים יודע מה הוא עשה לי".
"שנה אחרי, לופא עדיין זכר אותי וקרא לי להצטרף אליו בבית"ר שמשון תל אביב. כאן, לומר את האמת, אחרי מה שקרה עם הרצליה, הייתי במשבר של שנה שבה לא התאמנתי, שתיתי והתרסקתי. הגעתי לא מוכן וכבר בהכנה סבלתי מפציעות שרירים שלמעשה גמרו אותי. לא הצלחתי לחזור מהן. הפסקתי להיות ספורטאי כבר ושילמתי על זה. פשוט התרסקתי אחרי הרצליה. כל כך כאב לי. לא הבנתי איך בן אדם יכול לעשות מה ששיימן עשה לי. הבנתי שכבר לא אצליח כאן כמקצוען. עדיין שיחקתי קצת בליגות נמוכות כי היה שם כסף, סיכמתי עם קבוצות על 15 אלף שקל לחודש, אבל לא ראיתי את הכסף. הייתי בבועיינה ועוד קבוצה שלא שילמו לי. נתנו לי צ'קים של בית קפה שלא היה מי שיעמוד מאחוריהם. שמתי את הכסף בבנק, הצ'ק חזר ואחרי בירור אמרו לי שלקבוצה יש זהות מזויפת, שרשמו אותה על בית קפה שנסגר ואין עם מי לדבר בכלל. זה היה השלב שהבנתי שצריך להמשיך הלאה בחיים. בלי כדורגל".
היית כבר בשלב של התרסקות?
"הכול קרה בגלל שהייתי עצוב, כאב לי כל מה שעברתי כאן. אבל הבנתי שיש לי אישה וילד, אני כבר חי כאן בישראל, צריך לעבוד ולשקם את עצמי. נסעתי לאיסטנבול עם כל הכסף שהיה לי כדי לקנות סחורה, ביגוד ונעליים, ולנסות למכור אותה בישראל. השקעתי את כל הכסף שהיה לי ולא היה לי. אלא שבארץ החרימו את הסחורה. הייתה בעיה עם המכס והאישורים, והחרימו הכול. לא היה לי מי שיטפל בזה מבחינה משפטית, איבדתי הכול ונשארתי בחובות. עברתי תקופה קשה מאוד. לא מספיק הכדורגל אז גם זה? כמה אפשר לרסק בן אדם?".
הבנתי שנעצרת שלוש פעמים על נהיגה בשכרות בשנים האלה.
"כן, לא מתבייש שעברתי תקופה קשה. כל פעם שנזכרתי בעבר ובכל מה שאני עובר, הייתי צריך בירה להירגע, אבל לגבי הנהיגה בשכרות אני חייב להסביר משהו. בפעם הראשונה בכלל נסעתי על אופניים. לא ידעתי שעל אופניים בכלל אסור לנסוע אם אתה שותה קצת. עכשיו הייתי עם בירה ביד ועוד שתיים בשקית, בן אדם נתקע בי, נפלתי והוא טען שאני נוסע שיכור. זה היה הזוי. לא בדקו אם קרה לי משהו, נתקעו בי. אם הרכב העיף אותי, ישר לקחו אותי והאשימו. אני לא שותה הרבה, אבל כאן בירה וחצי נחשב לבעייתי. למדתי מזה כי נעצרתי פעם עם הרכב וקיבלתי שנתיים וחצי שלילה. לא ישבתי בכלא או משהו כזה.
"מודה, אלה שנים שהייתי עצבני מאוד. גם עכשיו אני אומר לך, הסיפור עם שיימן יושב לי בראש. כל פעם שיש לי קצת שקט בראש אני נזכר בו. לא מבין למה בן אדם יכול לעשות כל כך רע לאדם אחר. הוא שחרר אותי ולא העביר את הכרטיס שלי. היו עוד שחקנים שסבלו ממנו, אבל מה שהוא עשה לי זה משהו בלתי נסלח. הייתי רוצה שהוא יקרא את הכתבה הזאת ויבין מה שהוא עשה לי וכמה פגע בי. הוא ריסק אותי".
*** אריאל שיימן מסר בתגובה: "אני לא זוכר את השחקן".
איך המשכת מאותה נקודה?
"עד היום אני מתגלגל. עבדתי בכמה עבודות מזדמנות של סחורה מיד ליד בתחנה מרכזית, התגלגלתי ואני עדיין מתגלגל. גרתי בשכונת התקווה כל השנים ועכשיו עברתי לחולון. אני לא יכול לנהל כאן עסק ויש לי הרבה בעיות, אבל אני עושה הכול כדי שהילד שלי יגדל ויהיה לו בסיס לחיים. שיוכל לצאת, אספר לו מה עברתי והוא יבנה כאן חיים אחרים. זאת כל המטרה שלי, אני קם כל בוקר בשביל זה. לתת לו את המשהו האחר שלא היה לי, שאף אחד לא יוכל לעשות לו מה שעשו לי בחיים, שיהיה תלוי בעצמו. הוא אוהב מאוד כדורגל, קוראים לו מסי אצלנו. הוא מכיר רק את מסי, לא מוכן לראות כדורגל בטלוויזיה אם מסי לא משחק. מעמיד רף גבוה.
"החיים לא קלים. אשתי הקריאה לי כתבה שעשיתם על אלן מסודי והבעיות שיש לו כאן. לפחות לי יש אזרחות ישראלית ואני יכול להישאר כאן, צריך להעריך גם את הדברים הקטנים-גדולים האלה. מצד אחד אני זוכר בראש את מה שיכולתי להיות ולא קרה. אני זוכר ששיחקתי עם חיים סילבס וברק בכר. הייתי רוצה עדיין להיות חלק מהכדורגל, אבל זה כנראה כבר לא יקרה. אני לא רק מאשים, אני מודע לטעויות שלי, אבל כועס על אלה שפגעו בי. לפחות אני אשיג את הייעוד עם הילד שלי, שיהיו לו חיים אחרים. בקרב הזה אני לא אפסיד. עזרתי ואני מנסה ורוצה להמשיך לעזור גם למשפחה בניגריה, זה הסיפוק שנשאר לי".
