בווידאו: ההודעה הדרמטית של מג'יק
"עולם הספורט מלא הפרזות וקלישאות מוגזמות. לעתים קרובות מדי, אוהדים ופרשנים מתארים רגעים ספורטיביים כאילו היו עניין של חיים ומוות. אבל אז מגיע הרגע הזה - האדרנלין יורד, ההתרגשות הראשונית חולפת, ופתאום מחלחלת ההכרה הפשוטה: זה רק משחק, זה רק בידור, זה רק אסקפיזם, החיים נמשכים כסדרם. רק לעתים נדירות יש רגע ספורטיבי מזוקק שמיישר קו עם המציאות, רגע שמאתגר את כל הקלישאות, שבאמת הופך למאורע מכונן עבור החברה, שבאמת לא יישכח. אתמול, ה-9 בפברואר 1992, היינו שותפים למאורע כזה. תנצרו כל רגע ממנו".
עם השורות הדרמטיות הללו נפתח הדיווח של USA TODAY בעיתון שלמחרת משחק האולסטאר המיתולוגי ההוא, בו מג'יק ג'ונסון חזר מפרישה ללילה אחד קסום. הוא קלע 25 נקודות, חילק 9 אסיסטים והוכתר כ-MVP, אבל המשמעות האמיתית של המשחק ההוא היתה גדולה בהרבה מסתם עוד ציון דרך אישי: מג'יק הראה לעולם כולו שנגיף ה-HIV בו לקה רחוק מלהיות גזר דין מוות. והעולם חיבק אותו בחזרה.
היום, 25 שנה אחרי, ברור שפתיח הדיווח ב-USA TODAY ניבא את העתיד. המשחק ההוא אכן שרד את מבחן הזמן ונחרת בזיכרון של כל חובב NBA מתחיל. והוא אכן היה מאורע נדיר, בטח כשמדובר במשחק אולסטאר. את שיאי הרגש של המשחק ההוא החליפה כיום גרסה חיוורת ומשמימה, כמעט נטולת משמעות, שנמשכת אך ורק מכוח המסורת.
אז אם נתקפתם רגשות נוסטלגיים ובכל זאת תכננתם לצפות בשיממון שנקרא אולסטאר 2017, עשו לעצמכם טובה וצפו במקום בדבר האמיתי.
מג'יק בכלל לא אמור היה להיות שם. שלושה חודשים לפני כן ההודעה הישירה והכנה שלו הדהדה ברחבי העולם: אני פורש מכדורסל, אני נשא HIV. הימים היו ימי בורות והיסטריה סביב הנגיף, ועל אף שהוא קושר בארצות הברית להומוסקסואלים ונרקומנים, הוא נחשב למכת מדינה של ממש. על פי הערכות, בתחילת שנות ה-90 לא פחות משמונה מיליון אמריקאים היו נשאים של הנגיף, אבל הטיפול בסוגיה הזו הוזנח ובמשך שנים נחשב לטאבו שלא מדברים עליו באופן פומבי. מג'יק בחר להיות השליח, האיש שנושא את הבשורה עבור ארצות הברית כולה: גם סטרייטים שמקיימים אורח חיים סטנדרטי יחסית יכולים להידבק, או כפי שהגדיר זאת: "זה יכול לקרות לכולנו. אפילו לי, מג'יק ג'ונסון".
ובזמן שמג'יק ניסה לשדר אופטימיות והבטיח כי "אני כאן כדי להישאר", כולם סביבו היו משוכנעים שזמנו קצוב ושמותה של האגדה קרב, ולא רק במובן הסמלי. חבריו הטובים שמעו את הבשורה מפיו ושאלו כמה זמן נותר לו לחיות, ואפילו במסיבת העיתונאים המפורסמת שכינס כולם בחדר בכו, כולל העיתונאים, בעוד הוא שמר על ארשת פנים רצינית. "זה נראה כמו מת שנואם בהלוויה שלו", יעיד שנים לאחר מכן לון רוזן, סוכנו של מג'יק בזמנו ומי שנחשב לאחד מחבריו הקרובים ביותר.
למג'יק היתה פרסונה תקשורתית לתחזק, אז בכל הופעה פומבית הוא אימץ את הלסת ושחרר את החיוך הרחב שהפך לסימן ההיכר שלו. אבל בחדרי חדרים הוא היה על סף התפרקות נפשית, כפי שהתברר רק בשנים האחרונות. בספרה הביוגרפי שפרסמה בשנה שעברה אשתו, קוקי, היא סיפרה כי "מג'יק בכה ובכה במשך שבוע שלם מאז שבישרו לו על ההידבקות בנגיף. חששתי לשלומו", ואף הוסיפה כי במשך שבועות ארוכים הסתגר בחדרו ולא הגיב לסביבה. מפעם לפעם הרים טלפון לאחת מעשרות, אולי מאות הנשים עימן שכב לאורך השנים (מג'יק עצמו העיד כי "איבד ספירה" של הנשים עימן קיים יחסי מין לפני ובמהלך נישואיו לקוקי), כדי להתנצל ואולי לברר מהיכן נדבק בנגיף. "כשהיו מצלמות באיזור הוא נראה קול, רגוע, אפילו שמח, אבל בכל פעם שהיה צריך לדבר עם הנשים האלה הוא השתנק ולא הצליח לחבר אפילו משפט אחד. מבפנים הוא היה מפורק לחלוטין", סיפרה אשתו.
אבל באמריקה כמו באמריקה יודעים לזהות סיפור טוב, והקהל בבית החליט שמג'יק יפציע לערב אחד מיוחד במינו באולסטאר, שהיה בזמנו חלון הראווה של ה-NBA. מג'יק נבחר ברוב קולות לחמישיית המערב, וכעת הליגה כולה נכנסה לדילמה קיומית: האם צריך לאפשר למג'יק לשחק למרות הסכנות הטמונות בכך, כביכול? האם קיים סיכוי, ולו קטן ביותר, ששחקנים אחרים יידבקו ממנו אם יבואו עימו במגע? בהחלטה אמיצה, דייויד סטרן הכריע לטובת מג'יק ולטובת הקהל, אבל הלחשושים של שחקנים בליגה, כולל חברים לשעבר של מג'יק מהלייקרס, החלו.
המחמירים חששו שמג'יק יכול להעביר את הנגיף לאחרים באמצעות זיעה, והמקלים חששו יותר מתרחיש שבו ייפצע וידמם במהלך משחק, דבר שגרתי למדי במשחק כדורסל. איי סי גרין וביירון סקוט אף אמרו בפה מלא ש"מג'יק לא צריך לשחק" וקארל מאלון היה בוטה מכולם כשחשף בפני העיתונאים פצע יבש ואלמנטרי ברגלו וירה: "תביטו בזה. אני מקבל כאלה בכל משחק. אל תגיד לי שאני לא נמצא בסיכון אם מג'יק משחק. ואני מוכן להתחייב על כך שזה מה שעובר בראש של כל שחקן בליגה הזאת". לעזאזל, אפילו נשות ומשפחות השחקנים התנגדו נחרצות לשתף את מג'יק, ובת זוגו של אחד מהשחקנים שנבחרו לאולסטאר אמרה בעילום שם: "מג'יק יכול לקלוע כמה נקודות שהוא רוצה במשחק הזה, ויכול גם למסור כמה אסיסטים שרק ירצה. כל מה שהוא צריך לעשות זה ללחוץ על נקודה מסוימת בגוף ולהקיז דם, ככה אף אחד לא יתקרב אליו".
בשבועות שאחרי בחירתו לאולסטאר ועד מועד המשחק עצמו מג'יק ניסה לחזור לכושר וחיפש פרטנר לאימונים אישיים, אך אף לא אחד, אפילו לא חבריו הטובים ביותר מקרב שחקני ה-NBA, התנדב למשימה. ב-2014 נכתב ב-ESPN כי "באותם ימים מג'יק היה מבודד ומדוכא. הוא הרגיש שגם אם אי פעם יוכל לחזור לשחק ב-NBA, ממילא אף אחד בליגה לא ירצה בכך". כמו כן, נחשף באותה כתבה שמי שניער את מג'יק והוציא אותו מהמצב הקשה בו היה שרוי הוא דווקא רוני סייקלי, שחקן איתו למג'יק לא היתה היכרות מוקדמת. סייקלי, ששיחק במיאמי בזמנו, התאושש מפציעה והתגורר תקופה קצרה בלוס אנג'לס. אחרי שבירר על הסכנות הטמונות במגע עם נשא של הנגיף והתייעץ על כך עם רופא, הוא החליט להזמין את מג'יק לסדרת אימונים אישיים. "סוף סוף היה שחקן אחד שלא פחד ממנו. זה הציל למג'יק את הנשמה", צוטט מנהלו של ג'ונסון.
ככל שהמשחק התקרב הלחץ גבר, גם מצידו של מג'יק ובעיקר מצד שאר השחקנים, שידעו שהם חייבים לקבל החלטות בנוגע לאופן שיתייחסו אליו. נכון, כדורסל הוא משחק פיזי, אבל במשחק אולסטאר שממילא לא מצריך הגנה אגרסיבית, אפשר לצמצם את המגע עימו למינימום. זו, כאמור, היתה השאיפה של חלק גדול מהשחקנים. חוץ מג'ונסון, היו שותפים למשחק הזה כמה מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים. ג'ורדן, בארקלי, פיפן, קארל מאלון, האקים אולג'וואן, פטריק יואינג וקלייד דרקסלר הם רק חלק מהרשימה, אבל אפילו שחלקם היו חברים קרובים של מג'יק, לא היתה תמימות דעים.
ואז הגיע עוד רגע מכונן בסיפור הזה, שהפך אותו לעוד יותר גדול: ביוזמת חברו הטוב של מג'יק, אייזאה תומאס (אליו נחזור עוד בהמשך), שחקני המזרח החליטו לקבל אותו בזרועות פתוחות. "נכנסתי לחדר ההלבשה ואמרתי, 'כשהכרוז יקרא בשמו של מג'יק, כולנו נחבק וננשק אותו ונאמר לו שאנחנו אוהבים אותו'", תומאס נזכר השבוע בראיון ל"וושינגטון טיימס". "אחרי שאמרתי את זה היו לפחות 10 שניות של שתיקה מביכה, עד שבראד דוהרטי נעמד ואמר 'אני איתך'. כשבראד נעמד, כולם הצטרפו".
בזה אחר זה הם ניגשו למג'יק והוציאו את התוכנית לפועל. בכך הם קיבלו לא רק את מג'יק כמו שהוא, הם גם העבירו מסר לארצות הברית כולה. כשהמשחק החל, דניס רודמן בחר במחווה מסוג שונה לחלוטין: כדי לתת למג'יק הרגשה טובה, הוא פשוט שמר אותו הכי חזק והכי פיזי שהוא יכול. אבל זה היה אחד מאותם ערבים קסומים של מג'יק, ואפילו הוק-שוט מטווח הביניים, כש"התולעת" צמוד אליו ומפריע לו בכל הכוח, צלל פנימה. "הרגע שבו דניס שמר עליי בכזה טירוף היה הרגע בו הרגשתי שוב שייך", אמר מג'יק.
את המחצית הראשונה הוא סיים עם 16 נקודות ב-11 דקות, הוכחה לכך שגם הנגיף לא לקח ממנו את היכולת להיות מג'יק ג'ונסון, כשמו כן הוא, קוסם על ומחוץ לפרקט. אבל את הטוב ביותר הוא שמר לסיום, או כמו שטים הארדווי הגדיר זאת השבוע בראיון ל"יאהו": "תמיד היה למג'יק אלמנט תיאטרלי. הוא היה איש של שואו לפני כן, וחזר בדיוק אותו דבר. וככזה, הוא היה חייב לספק לעשרות אלפי הצופים באולם ולמיליונים בבית איזשהו הדרן".
בשלוש הדקות האחרונות הוא רשם אסיסט אופייני בעין עקומה לדן מארלי, והוסיף שלוש שלשות רצופות, כולל אחת זכורה במיוחד 14 שניות לסיום על הראש של אייזאה תומאס, לאחריה הקהל הריע בקולי קולות והשחקנים משתי הנבחרות העניקו לו חיבוק אחרון, ברגע טלוויזיוני סוחט דמעות. לימים השלשה הזו תוגדר ב"וול סטריט ג'ורנל" כ"זריקה הלא חשובה הכי חשובה בהיסטוריה", ומג'יק עצמו יגיד בגאווה: "זה המשחק הראשון אי פעם שהופסק בשביל חיבוקים. זה היה הסיום המושלם לסיפור הזה. כל השבוע ניסיתי לחשוב איך לסיים את הסיפור הזה, וכשזה קרה אמרתי לעצמי 'הנה הסיום שחיפשתי. נקודה'".
למרות שמצא את ההפי אנד שחיפש, התברר שכמו תמיד אצל מג'יק, מתחת לחיוך הסתתר הרבה מתח והצטבר הרבה כעס. שנים אחר כך התברר מדוע דווקא לאייזאה תומאס, שהיה חברו הקרוב ביותר של מג'יק בתחילת הקריירה וגרם באותו לילה לכל יתר השחקנים לקבל אותו, זכה ממנו ליחס חשדני ומאופק. בשנים המוקדמות שלו בליגה, מג'יק היה קרוב מאוד לתומאס ובאופן מסורתי, פתח כל משחק מולו עם נשיקה על הלחי. באולסטאר ההוא מג'יק נתן לו חיבוק רפה כדי לצאת ידי חובה, ורק אחרי 15 שנה חשף מה היתה הסיבה לכך: לטענתו, תומאס היה זה שהפיץ בזמנו את השמועות על כך שמג'יק הומוסקסואל או ביסקסואל, שמועות שהתפשטו כמו אש בשדה קוצים והפריעו למג'יק במשך שנים.
"אייזאה המשיך לשאול את כל מי שרק פגש על הנושא הזה, הוא הפיץ את זה לכל השחקנים בליגה. לא יכולתי להאמין שזה מה שהוא יעשה. היה שחקן אחד בכל הליגה שחשבתי שאוכל לבטוח בו, ודווקא הוא בגד בי", מג'יק אמר אז. תומאס, שהיה מסוכסך גם עם מייקל ג'ורדן ובגלל הסכסוך איתו ועם מג'יק לא זומן לסגל של הדרים טים לאולימפיאדת ברצלונה, הגיב בכעס וסיפר כי הוא פגוע מההאשמות, בעיקר משום שאחיו הצעיר, שהיה נשא HIV בעצמו, מת כתוצאה מכך. "בגלל מה שקרה עם אח שלי אני יודע על הנגיף הזה הרבה יותר דברים. בניגוד לרוב האנשים, זה קרה אצלי בבית", אמר תומאס, והוסיף ש"אני מרגיש פגוע ומנוצל. עשיתי מאמצים גדולים בשביל שיקבלו אותו, אבל עכשיו אני מגלה שהוא מאמין לכל האנשים שרק רוצים את הכסף שלו, במקום להאמין לחברים האמיתיים שלו".
גם בלי החברות והתמיכה של תומאס, מג'יק הרגיש באותו לילה שהוא מסוגל לחזור למגרשים, ובגדול. היתה לו סיבה טובה להאמין בכך, וזה מה שאכן קרה כעבור זמן קצר. ההמשך ידוע: ב-NBA עדיין היו כאלה שלא קיבלו לגמרי את הנוכחות של מג'יק והנגיף שהוא סוחב עמו, והמחלוקות הגדולות גרמו לו לפרוש בשנית אחרי ששיחק בכמה משחקי קדם עונה ב-1992/93. כעבור שלוש שנים מג'יק עשה קאמבק אחרון בהחלט, ואז פרש בגיל 36. גם אם הוא לא השחקן הטוב בכל הזמנים, מג'יק בוודאי ייזכר לנצח כשחקן המשפיע בהיסטוריה. חוץ מלהגדיר מחדש את עמדת הרכז ולהפוך את ה-NBA לליגה הפופולרית שאנחנו מכירים כיום, ידו של מג'יק נגעה גם בעצב חשוף בתרבות ובהוויה האמריקאית. עם אומץ וכנות נדירים הוא שינה את התפישה של ארצות הברית לגבי אחת הסוגיות הכי מטרידות של התקופה, ובזכותו נגיף ה-HIV נתפש בצורה שונה לחלוטין.
גם כיום מג'יק ממשיך להיות דמות גדולה מהחיים. כפי שהיה דומיננטי על הפרקט, הוא דומיננטי גם בעולם העסקים. הונו מוערך במיליארדים והוא נחשב לאפרו-אמריקאי השביעי הכי עשיר בארצות הברית. חלק ניכר מזמנו ומרצו הוא משקיע בהגברת המודעות לאיידס ולקיום יחסי מין מוגנים, והקרן שלו מגייסת לטובת העניין עשרות מיליוני דולרים בשנה.
בשנתיים האחרונות הוא שוב מגלה מעורבות מיוחדת בסוגיה בוערת בחברה האמריקאית: בנו, אי ג'יי, הוא הומוסקסואל מוצהר. בהתחלה מג'יק התקשה לקבל את נטיותיו המיניות של בנו, אך לאחרונה חזר בו והחל לקדם את המודעות לתופעה, שבחברה האפרו-אמריקאית עדיין יחסית מושתקת. "הבן שלי גיי, ואני אוהב אותו בדיוק כמו שהוא", היה הסלוגן של קמפיין בראשותו לעידוד יציאה מהארון של ילדים ממשפחות שחורות. "אחרי כל מה שעברתי", הוא אומר, "אני חייב ללמוד לקבל ולאהוב את השונה. זה המסר שאלוהים העביר אליי ועכשיו הוא צריך לחלחל לכל האמריקאים באשר הם".
בסופו של דבר, הכל חוזר לאותו לילה קסום באורלנדו בשנת 1992, בו ארצות הברית קיבלה שיעור לחיים, ומג'יק ג'ונסון קיבל את חייו בחזרה.