שונאים, סיפור אהבה: בחזרה ליריבויות המיתולוגיות בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים

בווידאו: התוכנית משחק מקדים לקראת גמר גביע המדינה

לא בכל יום מצליחות שתי קבוצות ישראליות להעמיד זה מול זה שניים מהשחקנים הטובים ביותר באירופה בתפקידם. הערב (חמישי, 21:00, ערוץ 5) בגמר גביע המדינה יהיה מצ'אפ כזה: מן הצד האחד אנדרו גאודלוק, שקולע 17.3 נקודות למשחק ביורוליג - הכי הרבה לשחקן במכבי תל אביב מאז אנתוני פארקר; ומן הצד השני קרטיס ג'רלס, שמתייצב על 17.1 נקודות בערב ביורוקאפ - ומאיים להצעיד את הפועל ירושלים לפסגות שלא ראתה כבר הרבה שנים.

במפגשים מן הסוג הזה אפשר לזהות את החומר שממנו קורצו האגדות. כל יריבות מיתולוגית בין שני מועדוני ספורט ניזונה מהמאבקים האישיים הללו; לא תמיד עומדים שני השחקנים זה מול זה בהגנה ובהתקפה, ולפעמים הם לא בדיוק באותה עמדה; מלחמות היוקרה לא תמיד מלוות גם בשנאה יוקדת או אפילו בטראש טוק; לפעמים היריבות נשארת בגדרות הספורט ומבליטה את הג'נטלמניות שיש בכל צד.

לפני כל הניתוחים המקצועיים של הגמר, עומדת שאלת התרומה של ג'רלס וגאודלוק, שבמידה רבה עשויה להכריע את ההתמודדות כולה. זה לא רק המצ'אפ המסקרן ביותר, אלא גם האיכותי ביותר. האם הוא ייכנס לספרים וייזכר גם בעוד שנים? בינתיים לא הצליחו השניים לנפק תצוגת תכלית זה מול זה; רגע לפני שזה אולי יקרה, חזרנו ליריבויות הגדולות, האיכותיות, המרגשות, הפיקנטיות ו/או המסקרנות ביותר בתולדות המאבקים בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב.

היו לאורך השנים מצ'אפים נפלאים בחסות המשחקים הללו: נדב הנפלד נגד קני וויליאמס, ניקולה וויצ'יץ' נגד מריו אוסטין, דורון ג'מצ'י נגד דורון שפע, רנדי ווייט נגד בילי תומפסון, גיא פניני נגד ליאור אליהו. קשה למדוד, להעריך ולאמוד את הקרבות הללו, אבל נראה שאף אחד מהם לא עורר הדים כמו החמישה שלפניכם.

שנות יריבות: 5 (2000 עד 2003, 2005 עד 2007).

בית המשפט: "אתה לא מתבייש? כל הקריירה חיכיתי לרגע הזה", התחנן טפירו בפני השופט סמי בכר, 4:36 דקות לסיום גמר האליפות ב-2007, לאחר ששרק לעבירה חמישית שלו, עבירת תוקף על שארפ. ירושלים, שכבר צעדה ביתרון דו ספרתי במחצית השנייה, הוליכה 66:70 באותו רגע. טפירו ירד לספסל כשהוא ממרר בבכי, וקבוצתו הפסידה לבסוף על חודן של שתי נקודות ושתי שניות 80:78. זה היה אקורד הסיום הצורם של מספר 12 במדים האדומים.

דלתות מסתובבות: פעם, לפני שנים רבות, לא היה חסר הרבה כדי ששארפ וטפירו ישתפו פעולה במדי מכבי תל אביב. בקיץ 1996 נחת הגארד המתאזרח ממגדל העמק ביד אליהו, וגם רכזה של הפועל תל אביב חצה את הכביש לטובת חוזה לשלוש שנים. אלא שאז עודד קטש ויתר על הקולג' ונשאר צהוב, דורון שפר לא הצליח להגשים את חלום ה-NBA והצטרף אליו, וטפירו מצא את עצמו מושאל ומעולם לא הגיע למכבי.

סרט מלחמה: העשור הקודם היה מתסכל כל כך מבחינתה של ירושלים. זה היה הזמן שבו היא הייתה אמורה לקצור את הפירות שזרעה בשנות הפריצה של הניינטיז. היא העמידה תקציבי עתק, הונחה בידיהם של אוליגרכים ואילי הון (ארקדי גאידמק וגומא אגייאר), זכתה ביול"ב קאפ והניפה שני גביעי מדינה. על רקע שקיעתה של הפועל תל אביב, האדומים ממלחה ראו עצמם כאלטרנטיבה השלטונית הבלעדית למכבי תל אביב; אבל לזכות באליפות הם לא הצליחו. הגמר של 2007 הוא ההמחשה המוחלטת לעשור הזה.

הקריירה של טפירו בירושלים, ובכלל, עונה בדיוק להגדרה הזו. ומנגד, שארפ הוא מכבי הקלאסית שאוהדיה מתגעגעים אליה בערגה כל כך בולטת: הוא היה פחות גבוה, פחות מוכשר ופחות עשיר מכל הכוכבים שלצידו, אבל זה שלעולם לא ינטוש או יוותר, שתמיד יהיה שם ברגעי המאני טיים ושתמיד יצליח בפרובוקציות קטנות להוציא את היריבה מכליה.

שנות יריבות: 2 (2014 עד 2016, נוסף על שנתיים נוספות כשדונטה שיחק במכבי חיפה).

בית המשפט: "מי הדי סמית' הכי טוב במדינה?", נהג אחד מחבריו של דונטה להטריף אותו לפני כל מפגש מול דווין ומכבי תל אביב. את תשובתו המלאה נשאיר שמורה במערכת.

דלתות מסתובבות: בקיץ 2014, לאחר שמכבי תל אביב זכתה ביורוליג אבל כמעט הפסידה בפעם השנייה ברציפות למכבי חיפה בגמר הפלייאוף, היא החליטה לגייס לשורותיה את הנמסיס דונטה סמית', כדי שיחלוק עם בן גילו דווין סמית' את עמדת הסמול פורוורד. זה היה רגע מכונן שאולי רמז על השינוי שעתיד להתרחש בצמרת הכדורסל: הוא השיב בשלילה ועבר עם דני פרנקו להפועל ירושלים. פחות משנה אחר כך, חגגו האדומים אליפות היסטורית.

סרט מלחמה: לפני שנתיים בדיוק היינו בסיטואציה הזאת. מפגש בין שתי הקבוצות בגמר הגביע בארנה, ירושלים מגיעה במומנטום אדיר וכפייבוריטית ברורה, והכל קורה תחת מזג אוויר חורפי במיוחד. איך זה נגמר אז? דווין סמית' התפוצץ עם 27 נקודות ו-7 ריבאונדים, והביא לצהובים ניצחון סוחף 76:94. חודשיים מאוחר יותר הוא הוחתם על חוזה לשלוש שנים נוספות בשווי של יותר מ-3.5 מיליון דולר נטו.

ודונטה? דונטה נראה לעתים אדיש ומנומנם במשחקי הליגה, והצליח להרגיז את אוהדי ירושלים. דבר אחד הם ידעו: כשמכבי תגיע העירה, הוא יופיע. לא סתם מדובר בשחקן הזר היחיד בתולדות הכדורסל בישראל שזכה בשתי אליפויות מחוץ למועדון הצהוב. בגמר הראשון עם חיפה הוא העמיד 12 נקודות, 7 ריבאונדים ו-6 אסיסטים; בצמד משחקי הגמר שבו כמעט זכה שוב עם הירוקים ניפק 29 נקודות, 10.5ריבאונדים ו-7.5 אסיסטים בממוצע; במפגש הליגה הראשון שלו נגד הצהובים במדי ירושלים התפוצץ עם 24, 5 ו-8 בדרך לניצחון ב-30 הפרש.

היריבות שככה מעט בעונה שעברה, בעיקר בשל הפציעות החוזרות ונשנות של דווין, אבל המשחק האחרון ביניהם הזכיר אילו כוכבים גדולים הם: שתי הקבוצות נפגשו בארנה במסגרת בליגה, וירושלים ניצחה 85:94. סמית' הצהוב רשם שיא עונתי של 29 נקודות ב-11 מ-17 מהשדה, אבל זה לא הספיק מול 22 נקודות, 14 ריבאונדים, 9 אסיסטים ומדד 45 מדהים של סמית' האדום.

שנת יריבות: 1 (2003/04).

בית המשפט: "הערב נדע מי הקבוצה הכי טובה באירופה", הצהיר סולומון בבוקר גמר הגביע הישראלי ב-2004, שהפך לסופרקאפ של אירופה: מהצד הצהוב אלופת היורוליג הטרייה, ומהצד האדום מחזיקת גביע יול"ב. האמריקאי אמנם ניצח באותו ערב את שאראס 11:24 בקרב הפנימי, אבל מכבי הביסה את יריבתה היומרנית 85:108 לקול מצהלות ה"מה זה יול"ב קאפ" של אוהדיה.

דלתות מסתובבות: עד היום, כשסולומון שומע את "הצל שלי ואני" של יהודה פוליקר, הוא חייב להיזכר בדמותו של יאסיקביצ'יוס. אחרי שהליטאי הביא למכבי שני גביעי אירופה ושני דאבלים בארץ בתוך שנתיים, הוא פרש כנפיו ל-NBA והוחלף בידי סולומון, שעמד בפני סיטואציה בלתי אפשרית. במהלך העונה הוזמן יחד עם חבריו לקבוצה להקרנה מיוחדת בהיכל של הסרט "השאראס של המדינה", שנועד לפאר את האקס ולגרום לו לחזור, ונראה מדוכא. הוא הצעיד את מכבי לזכייה בדאבל ולגמר היורוליג, אבל כמו שאמר שארפ בימים ההם ל"מעריב": "הדבר הכי גרוע שעשינו השנה במכבי היה ערב ההקרנה של הסרט המיוחד על שאראס. ועוד לשים את וויל שם, שיראה את זה? הרגשתי נורא בשבילו".

סרט מלחמה: כשמביטים על יאסיקביצ'יוס וסולומון, ונזכרים בעליונות שהפגינו, המצ'אפ בין גאודלוק לג'רלס נראה לפתע בינוני להחריד. איזו איכות, איזו רמה, אילו אמוציות היו שם בין שניים מגדולי הווינרים שנחתו אי פעם בישראל. במפגש הראשון, במחזור הרביעי של הליגה, שאראס ירה 8 מ-8 לשלוש, הגיע ל-28 נקודות ב-30 דקות והצעיד את מכבי לניצחון קליל 59:91.

הניצנים למשבר החמור שפקד את מכבי באותה עונה, ושגרם לקריסתה (עד שהגיע נס ז'לגיריס), נזרעו בידי סולומון וירושלים. הרכז הגיב עם 23 נקודות, הוביל את האדומים ל-76:91 במלחה ונתן את האות גם לפריחה של שרון דרוקר ושחקניו, שנישאו על כנפי המומנטום עד הניצחון על ריאל מדריד בגמר ההיסטורי בשרלרואה. היריבות בין שני הענקים הנמוכים האלה החזיקה מעמד עונה אחת בלבד, אבל 2003/04 הייתה עונת השיא של הכדורסל הישראלי, והם השניים שמזוהים איתה יותר מכל.

שנות יריבות: 1.5 (מ-1995 עד 1996).

בית המשפט: "מי המוח השני?", הגיב גרשון לשאלה אם הוא מוכן לקרב המוחות מול שרף במשחק בין ירושלים למכבי; "ממי הייתם קונים מכונית משומשת, ממני או מפיני?", הייתה הכותרת בטורו הלוחמני של שרף ב"ידיעות אחרונות" באותם ימים.

דלתות מסתובבות: לא להאמין, אבל בשנות ה-70 העתיקות שרף בן ה-24 אימן את גרשון במכבי דרום תל אביב (קבוצת הבת המיתולוגית של הצהובים). כששרף רץ לראשות איגוד הכדורסל מטעם סיעת עוז, גרשון התגייס לעזור לו ובכך הסתיים הסכסוך המר ביותר בתולדות הענף בישראל.

סרט מלחמה: שרף וגרשון מעולם לא לבשו את מדי שתי הקבוצות, ובוודאי לא קלעו סל עבור מי מהן. גרשון אימן את ירושלים רק למשך עונה וחצי, אבל גם שני עשורים אחרי - אי אפשר לשכוח את הקדנציה שלו. כי כשמדברים על היריבות בין שני המועדונים, חייבים לחזור לרגע שבו הכל התחיל. וזה בגמר הגביע ההוא בעונת 1995/96, כשיד אליהו נצבע אדום, עדי גורדון (רגע, כבר נגיע גם אליו) הקפיץ את טום צ'יימברס באוויר והביא גביע היסטורי לאמא של פיני.

אז לא, למרות הדם הרע, ההצהרות המפוצצות, הפרנסה שניתנה לעיתונאי התקופה ההיא והמילים שמהדהדות עד היום, לא נוכל לתת להם את המקום הראשון. אי אפשר. אבל אי אפשר גם בלי השניים האלה, שבלעדיהם הקלאסיקו לא היה קלאסיקו (גם אם לא תמיד היה בו יותר מדי קלאס).

שנות יריבות: 3 (מ-1995 עד 1998).

בית המשפט: "אם הם כל כך רוצים את האליפות, שייקחו אותה", אמר גורדון המיואש לאחר הפסד למכבי תל אביב במשחק השני בגמר הפלייאוף ב-1997. "איפה קטש, איפה שפר, איפה NBA", שרו אוהדי ירושלים, והכותש הגיב ב-23.3 נקודות למשחק במלחה (עם 54 אחוזים לשלוש) בשלוש עונותיו האחרונות בישראל.

דלתות מסתובבות: ב-1996, כשקטש מגיע לגמר הגביע בעונתו הראשונה בצהוב, גורדון היה זה שביטל את התרגיל ששירטט גרשון, והלך להביא את התואר ההיסטורי בעצמו כשקלע את אותו סל ניצחון מעל צ'יימברס (65:67); שנה מאוחר יותר הוא צלף 32 נקודות מול היריבה המושבעת והעלה עוד גביע לעיר הבירה. ב-1999, הראשונה לאחר פרישתו של הסמל הירושלמי, קטש דייק פעמיים מהקו הביא את הגביע לתל אביב אחרי שריקה שנויה במחלוקת לעבירה של אייץ' וולדמן עליו (67:68).

סרט מלחמה: המצ'אפ האמיתי של גורדון היה נגד המכביזם. הוא לעג, ולועג עד היום, לקדושת הניצחון. הוא, אבי ה"יש בנו אהבה והיא תנצח", סולד מההישגיות בכל מחיר שפשטה גם על אהובתו משכבר הימים, הפועל ירושלים. אבל ספק אם אי פעם היה מצ'אפ בין שני רכזים ישראלים כל כך טובים ואיכותיים כמו עודד ועדי, כמו קטש וגורדון. והם בכלל לא ראו בעצמם אויבים, אלא אוהבים.

"אני מתחבר לצד העדי גורדוני של החיים, לצורה שבה אני מצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים ולשמח אותם דרך הכדורסל", אמר קטש בראיון בימים ההם של שנות ה-90. "עודד ואני באנו מאותו מקום, של יצירה ואהבה נטו לכדורסל", ניתח בפניי גורדון יממה לפני שחברו זכה באליפות כמאמן גלבוע/גליל ב-2010. למחרת בבוקר התקשר עדי לברך את חברו ולאחל לו בהצלחה. "הוא חבר יקר, אבל לא אחד שאני מדבר איתו בכל יום", סיפר קטש, "ברגע שסגרתי את הטלפון, ידעתי שאנחנו מנצחים".

עם יריבים כאלה, מי צריך חברים?