פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        "איזה גול, היה שווה לחכות בשבילו 80 דקות". האומנם?

        באמת היה שווה להעביר ערב שלם מול משחק גביע בשביל השער הזה? האם לפני מותי, במבט לאחור על חיי, זו תיראה לי הבחירה הנכונה? פז חסדאי עדיין לא מבין מה כל כך אכפת לו מכדורגל

        "איזה גול, היה שווה לחכות בשבילו 80 דקות". האומנם?
        יוסי ציפקיס

        "איזה גול, איזה גול, היה שווה לחכות 80 דקות בשביל שער כזה", קרא השדר, ואני תהיתי, האם באמת היה שווה לחכות 80 דקות בשביל השער הזה? באמת היה שווה להעביר ערב שלם מול המשחק הזה, לצפות בו בעיניים עייפות, לחכות שיקרה משהו? אין לי משהו מעניין יותר לעשות? "אלה החיים שלי", צועק בון ג'ובי, "חיי הם כמו כביש פתוח", רק תן גז וסע, העולם פרוש בפניך. הייתכן שזו הבחירה שלי, בערב יום רביעי, רבע גמר גביע המדינה? המשחק הראשון מבין שניים?

        מה לעשות, אני כבר בגיל שבו מתחילים להביט אחורה בחשבון נפש, לבחון דברים, לפשפש בבחירות שעשיתי בחיים, ואי אפשר שלא לתהות - האם במבט לאחור, כשאזדקן, האם אתחרט על כל השעות האלה שבהן בהיתי בכדורגל. האם אתחרט על כל הלילות נטולי השינה בשביל פלייאוף ה-NBA, האם אתחרט על שבתות שלמות שנשרפו על ליגות אירופה, האם אתחרט על הבקרים שהוקדשו לטניס, האם אתחרט על ערבי קיץ חמימים שבהם העדפתי להיות כנוס בביתי ולראות את ליגת האלופות, או גביע ספרדי, או השד יודע מה, במקום ללכת לים, לחלוץ נעליים וללכת על החול הרך, לשתות כוס יין על ספסל בשדרה ולהסתכל על העוברים והשבים, אולי סתם לבהות בתקרה.

        לצפות בכדורגל בסמארטפון (ShutterStock)
        מה היה רע בכוס יין, באמת? (צילום: Shutterstock)

        האם אזכר בחיוך בכל הרגעים היפים במגרשים, בשמחות הקטנות, בדרמות הגדולות, או שאבין שמדובר בבזבוז זמן, בהשחתת זמן אומללה, שבזמן הזה יכולתי לקרוא ספרים, להתפתח רוחנית, ללמוד אמנות, לעשות מדיטציה, ללמוד לנשום נכון, להתנדב בבית תמחוי. הרי כבר עכשיו העיוות ברור וגלוי. החיים שלי הם אוסף של שטויות וזוטות, ממאור בוזגלו ועד טל בן חיים. אני לא מאמין שאני מקדיש ולו שנייה אחת מהחיים שלי במחשבה על עתידו, האם יישאר או יעזוב, איך זה משפיע על הקבוצה, מה יהיה. מה אכפת לי בכלל מהאיש הזה? האם לו אכפת ממני? הוא לא היה פעם בהפועל? ובכלל, גביע המדינה, מה יישאר מהמאמצים, מכל המסעות ההרואיים, מהסינדרלות והחגיגות והפנדלים - רק שורה בוויקיפדיה, עם שנה ושם הזוכה, בשנה הבאה תהיה זוכה אחרת. וקבוצת הכדורסל שלי, לאיזה מצב מגוחך הגענו, איך ייתכן שלי יותר אכפת ממנה מאשר אלה שאשכרה עובדים אצלה ומקבלים ממנה מיליונים.

        הכל כל כך שולי. כל כך מטופש. כל כך חסר חשיבות. ב-20:00 בערב, בשעות הכי סוערות בהשכבה של הילדות, בין אמבטיה לסיפור, אני שומע צפצוף, התראה בטלפון, ועוזב הכל כדי לראות את ההרכבים. את ההרכבים! לא את המשחק עצמו, בטח שלא את התוצאה, אלא את המשתתפים, ה-11 הראשונים. מה זה משנה? מה אכפת לי? האם זה עד כדי כך חשוב שאעזוב הכל, שאגיד לילדה "רק שנייה, אני חייב לבדוק משהו", לגרום לה לחשוב שהטלפון יותר חשוב ממנה, להעליב אותה, לשדר לה מסר מעוות שהחיים האמיתיים הם לא פה בינינו, בספר שאנחנו חולקים, אלא במסך, בעולם שבחוץ - והכל בשביל ההרכבים של משחק כדורגל חסר משמעות. למה הוא פותח עם סקאריונה.

        מאור בוזגלו שחקן הפועל באר שבע (שמאל) מול טל בן חיים שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        מה זה כבר בן חיים ובוזגלו לעומת החיים האמיתיים? (צילום: קובי אליהו)

        והשכן שלי, שביום ראשון ב-14:30 רואה האל סיטי נגד אברטון ואומר לי "איזה קונצרט", האם טוב לו או רע לו? האם הוא גאון, או שנשטף לו המוח והתרוקן? כי משום מה אני מקנא בו, משום מה אני מרגיש שאין דבר טוב יותר מאשר לצפות תחת שמיכה בספה בסלון משחק מרכז טבלה מהליגה האנגלית ביום ראשון בצהריים, וזאת למרות שהעולם מלא בעוולות ואסונות, אנשים מטיילים במקומות קסומים, נזיר בודהיסטי נוזף בי מבין דפי העיתון על התאוות שלי ועל חוסר היכולת ללמד את ילדינו על חמלה, יכולתי לקחת את ה-60 שקל שאני משלם לצ'רלטון ולתת אותם להומלס האומלל שבפינת הרחוב, אבל כל מה שאני רוצה זה לראות כדורגל מאנגליה.

        "נו, נהנית מהסופרבול?", שאל אותי חבר, ונאלצתי להגיד לו שלא, לא נהניתי, כי אני לא כל כך אוהב את הפטריוטס, וממש לא מחבב את טום בריידי, לא יודע בדיוק למה, זה עניין של רושם ראשוני שנתקע ומאז מתגבר ככל שהוא מצליח, אז בזמן שכולם נהנו מהמשחק, אני סבלתי, כי כל הזמן ידעתי, הרגשתי, שאטלנטה תאבד את זה, שיהיה פה קאמבק, שבריידי ייצא גדול, ובגלל זה כשזה קרה לא באמת התרשמתי מההישג, מההיסטוריה, מהגדולה, אלא בעיקר התמרמרתי. "מה אכפת לך מהפטריוטס?", הוא שאל, "גדלת בבוסטון או משהו?", ובאמת לא יכולתי לענות למה אכפת לי, הלוואי ולא היה אכפת לי, באילו מין שטויות הראש שלי מוצף.

        אז לא, אדון שדר, המוח שלנו עוד לא נמחק לגמרי, נשארו כמה תאים בודדים שמצליחים לעבד את המציאות כפי שהיא, אז כשאתה צועק "איזה שער, איזה שער, היה שווה לחכות בשבילו 80 דקות", דע לך שאומנם חיכינו, ונמשיך לחכות, אבל ספק גדול אם זה היה שווה את זה.

        טל בן חיים מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        נמשיך לחכות, אבל בשביל מה? (צילום: ברני ארדוב)