צפו במשדר המיוחד לקראת הסופרבול
לכל הספד, אומר הפתגם הציני והמדויק, יש שלושה חלקים. המנוח, המנוח ואני, אני. סיפור מוכר מספר על אחד מהעיתונאים האמריקנים הנכבדים ביותר, שכאשר הלכה לעולמה גולדה מאיר התבקש לספר משהו על היכרותם. האיש קימט את מצחו בריכוז ואמר: "לעולם לא אשכח כיצד ישבתי פעם עם גולדה בשיחה אינטימית, ואז היא רכנה לעברי ואמרה לי: 'אתה העיתונאי הטוב ביותר בארצות הברית'".
אם כן, לכבוד חג חובבי הפוטבול, הלא הוא "סופרבול 51", הנה הסיפור האמיתי לחלוטין, שלי. כיצד למדתי את חוקי המשחק מנשיא ארצות הברית לשעבר? תודו שזו כבר פתיחה מסקרנת.
עוד בנושא:
בריידי או אטלנטה? צפו במשדר המיוחד לקראת הסופרבול
תופס את ההזדמנות: חוליו ג'ונס צריך להוביל את אטלנטה לאליפות
מבחן האישיות: האם להיות בעד ניו אינגלנד או אטלנטה בסופרבול?
השנה היא 1985, החודש, ינואר. 20 בינואר, למען הדיוק. נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'רלד פורד, מגיע לביקור בישראל. בבית הלבן יושב נשיא רפובליקני ממפלגתו של פורד, רונלד רייגן ובלי קשר לכך, כל נשיא ארצות הברית לשעבר הוא אדם חשוב וישראל משתדלת להיענות לבקשותיו. בקשתו של פורד, נשיא אהוד שהצליח להחזיר את האמון למוסד הנשיאות אחרי פרשת ווטרגייט, הייתה לצפות באישון לילה בסופרבול. הסופרבול ה-19, שנערך בקליפורניה.
אני יודע, קשה לכם להיזכר בימים בהם לא הורדתם סדרות לצפיית בינג' או בהם לא היו ערוצי ספורט אין-סופיים ששידרו בשידור חי מרחבי העולם. אבל בשנות השמונים לא ימי הביניים, בסך הכול שנות השמונים ישראל טרם קלטה בימים כתיקונם את השידורים החיים מארצות הברית ולערוץ 1 לא היו את הזכויות על שידורי הפוטבול - לא שמישהו בארץ כל כך התעניין בזה אז ובשעות הקטנות של הלילה, פרט למאבטחים אין איש בבניין הטלוויזיה והוועדים רבי עוצמה הם.
הדבר היחיד שקיבלנו מארצות הברית באותם ימים היו סדרות גמר אליפות הכדורסל, ה-NBA. סדרות אפיות בין הסלטיקס ללייקרס. מג'יק נגד בירד. וגם הן היו מגיעות לישראל ימים, לעתים שבועות אחרי שהמשחק עצמו התקיים... וכך, לכאורה, המכשלות בפני הצפייה במשחק הגדול של הספורט האמריקאי היו כאלה שלא ניתן היה להתגבר עליהן. ואכן לא ניתן, אלא אם הנשיא לשעבר מבקש יפה מממשלת ישראל. ומהגורמים הרלוונטיים בארצות הברית.
לפתע פתאום, בניין הטלוויזיה האפל ברוממה בירושלים נפתח באישון לילה לנשיא, לפמלייתו ולכמה מארחים נבחרים, בהם אנשי מחלקת הספורט של ערוץ 1, שכללה אז את כותב שורות אלה, ככתב צעיר ואלמוני. הגורמים הטכניים והאחרים העבירו לתחנת הלוויינים בעמק האלה ומשם לבניין בירושלים את הסיגנל שנשלח אל הצי השישי, על הזכויות לטובת הנשיא ופמלייתו ויתרו, והשידור יצא לדרך.
בחדר הצפייה בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה הצטופפו שלל אנשים נרגשים עד מאוד ואיכשהו, יצא שאני ישבתי סמוך לנשיא פורד וצפיתי עמו במשחק, עליו לא ידעתי כמעט דבר.
אתנחתא. איך אנו מתחילים לאהוד קבוצה? אם זה כדורגל, זו תהיה מן הסתם קבוצה עירונית, שאנו מזדהים עמה מסיבות חברתיות, או סוציולוגיות אם אנו אנגלים, או פוליטיות, או כי יש שם שחקן שאנו אוהבים, או כי הם מצליחים, או כי הם מפסידים ואנו מזדהים עם החלכאים.
אל האצטדיון בסטנפורד עלו באותו לילה שתי קבוצות, שהיוו תפאורת רקע לשניים מגדולי הקוורטרבקים בכל הזמנים, דן מרינו ממיאמי דולפינס (לימים ישחק, סליחה, אתקן, יופיע בתפקיד עצמו בסרט אייס ונטורה) וג'ו מונטנה מסן פרנסיסקו פורטי ניינרס. מהרגעים הראשונים, בהם הקרינו שוב ושוב את "התפיסה" (מה זאת אומרת איזו "תפיסה"? תעשו גוגל "מונטנה לדווייט קלארק"), החלטתי שאני אוהב את הסגנון ואת הקוליות של מונטנה, שכפי שפורד הסביר לי, היה ההצגה הטובה בעיר. הקוורטרבק גמל לבחור הצעיר בירושלים ולנשיא אמריקני בדימוס בתצוגה מרהיבה, שהסתיימה בניצחון מוחץ, 16:38 ועם תואר ה-MVP של המשחק.
בהמשך העשור אראה את הניינרס, תחת מונטנה ולימים תחת סטיב יאנג, ממשיכים במסע הניצחונות שלהם. אראה את מונטנה פעם אחר פעם מצליח ברגעים האחרונים של המשחק, כשהשעון מתקתק את נשימותיו האחרונות, מבתר את הגנות היריב. לא, לא בזריקת התאבדות למרחק (ה"הייל מארי" המוכר, זריקה המלווה בתפילה למשהו טוב), אלא בשורת זריקות קצרות. שמונה, תשעה, עשרה יארדים, כשהוא רואה את השעון, כשהלחץ עליו, כשהאצטדיון שואג והקבוצה חוצה את המגרש בדרך למה שנראה בדיעבד כטאצ'דאון בלתי נמנע. נער הייתי וגם ובכן, לא אומר זקנתי, אך התבגרתי, אבל ג'ו מונטנה היה ונותר שחקן הקלאץ' הטוב ביותר שראיתי בחיי (כן מייקל, גם אתה לא רע).
הניינרס של מונטנה יהיו לאחת הקבוצות המיתולוגיות של הפוטבול, לקבוצה מפוארת לצד הסטילרס, הקאובויס, הפטריוטס ועוד כמה. באותה שנה גם ניצחו הלייקרס בסדרת גמר מופלאה את הסלטיקס ואילו מכבי חיפה, קבוצת נעורי, זכתה באליפות שנייה ברציפות. הייתה לי עונה מוצלחת...
ואותם אנשי טלוויזיה מעטים, שהגיעו באותו לילה, 20.1.1985, לחדר הצפייה ברוממה וביניהם חבריי אורי לוי, אמנון ברקאי, מנהלי דאז יואש אלרואי ואחרים, היו ונותרו בין הישראלים הבודדים, אם לא היחידים, שקיבלו מבוא אישי לפוטבול מנשיא ארצות הברית.