דאון ראשון ו-10:
תשע תפיסות, 180 יארד, שני טאצ'דאונים. המספרים האדירים האלה, אותם העמיד חוליו ג'ונס בסיום הניצחון המוחץ של אטלנטה בגמר ה-NFC ביום ראשון מול גרין ביי, מיד משכו את העין. איך אפשר יהיה להתמודד בסופרבול עם התופס הנפלא של הפאלקונס, תהו רבים. שלוש שעות וחצי לאחר מכן, ניו אינגלנד סיפקה (סוג של) תשובה לשאלה הזו: פשוט מאוד, לבטל אותו.
תשע תפיסות, 180 יארד, שני טאצ'דאונים. אלה, בדיוק, אחד לאחד, היו גם המספרים של כריס הוגאן, בניצחון הגדול של הפטריוטס על פיטסבורג.
בדראפט 2011, אטלנטה קפצה למעלה תמורת מחיר די גדול, הכול כדי לקחת בצעד מבריק את חוליו בבחירה השישית. לעומתו, הוגאן, שחקן לקרוס ממכללת פן סטייט, אשר בשנתו האחרונה בקולג' עבר לשחק פוטבול כתופס וכמגן פינה באוניברסיטת מונמות' הצנועה, וגם שם בקושי הספיק להותיר חותם, חיכה וחיכה וחיכה. שבעה סיבובים שלמים, וכלום.
הוגאן לא נבחר באותו דראפט, אך לא התייאש והצליח להשיג מקום בסגל של סן פרנסיסקו ב-27 ביולי 2011. חודש ושישה ימים לאחר מכן, רגע לפני פתיחת העונה הראשונה של ג'ים הארבו, הוא נחתך והתחיל להתגלגל. הוא היה חלק מקבוצת האימונים של הג'איינטס למשך כשבוע וחצי ובאמצע אותה עונה נחת בקבוצה האימונים של מיאמי, אבל גם שם לא זכה לשחק. הוא כן זכה שם, בחסות רג'י בוש, לאחד הכינויים המעולים כיום בענף: "7-11", שכן כמו רשת המכולות המפורסמת מארצות הברית, גם הוא "Always open".
בסופו של דבר, בפאלו הגיעה ובמדי הבילס, הוגאן נהנה ב-2014 מעונת פריצה מפתיעה, בין היתר בזכות היכולת שלו להיפרד מהשומר ולהיות האיש הפנוי בהתקפה. הבילס, כמו הבילס, לא ידעו לשמר את ההצלחה ואחרי שתי עונות מוצלחות יחסית, ויתרו עליו. ניו אינגלנד הסתערה. בליצ'יק הגדיר את הוגאן כ"שורף הגנות" ואהב את מה שראה בכמה מפגשים מולו. הפטריוטס לקחו את הוגאן תמורת נזיד עדשים (שלוש שנים, 12 מיליון, 7.5 מהם מובטחים) והפכו אותו לאיום העומק שלהם, מה שהתגלה בצורה מושלמת במשחק מול הסטילרס.
"בפלייאוף מלא בתופסים דומיננטים, כריס הוגאן - פריקינג כריס הוגאן - הוא הכוכב הפורץ כרגע. נהדר. עוד שחקן טוב שהפטריוטס השיגו בזול. כאילו שלא ראינו מספיק כאלה עד עכשיו", כתב קווין קלארק ב"The Ringer". הוגאן הוביל את הליגה העונה ביארדים-אחרי-תפיסה, עם 18.7, בעיקר כי הוא בדרך כלל רואה הרבה מגרש ריק לפניו ברגע שהוא מקבל את הכדור. ביום ראשון, בריידי הלך אליו פעם אחר פעם, ואפילו שינה מהלכים בשבילו ברגע האחרון (מה זה לעזאזל "Jordan, Jordan"?) וכרגע, הוגאן מוביל את הפלייאוף עם 137.5 יארד למשחק ועם נתון מדהים של שמונה מהלכי תפיסה בני 20 יארד ומעלה (רנדל קוב שני עם חמישה כאלה, וגרין ביי שיחקה משחק יותר).
נהוג לומר על בליצ'יק שהוא אוהב "לבטל" את הכוכב של היריבה במשחקים מולו וכנראה שחוליו ג'ונס יזכה לטיפול מיוחד בסופרבול. הבעיה של אטלנטה? כריס הוגאן הוא אפילו לא השחקן הכי טוב של ניו אינגלנד. האמת? אולי כרגע הוא כן.
עוד בנושא:
אטלנטה וניו אינגלנד ייפגשו בסופרבול 51
דאון שני ו-32:
אם כבר הזכרנו את חוליו ג'ונס והטרייד ההוא ששלח אותו לאטלנטה, חייבים להציג רגע את הצד השני של הטרייד הזה ובכלל, את הקבוצה שכהרגלה מתייצבת בצד המקולל של הסופרבול הזה, למרות שהיא רחוקה מרחק קליבלנד מיוסטון מלהיות קשורה אליו.
הבראונס קיבלו תמורת הבחירה השישית שלהם ב-2011 חמש בחירות: שלוש באותו דראפט ועוד סיבוב ראשון וסיבוב רביעי בדראפט הבא. הם לקחו את: פיל טיילור (מי?), גרג ליטל (נניח), אואן מרצ'יץ' (זה שם אמיתי?), טרנט ריצ'רדסון (איכס) וברנדון ווידן (אאוץ').
רוצים עוד? אלכס מאק, הסנטר האדיר של הפאלקונס, שאחראי במידה גדולה על השינוי ההתקפי של הקבוצה, הגיע אחרי עימותים בלתי נגמרים בינו לבין הנהלת הבראונס. לצדו אפשר למצוא את טיילור גבריאל, שדשדש בקליבלנד שנתיים והפך למכונה בג'ורג'יה ואת קייל שאנהאן, מתאם ההתקפה באוהיו ב-2014, שיצר מפלצת בחסות מאט ריאן.
מן העבר השני? דיון לואיס, שלא היה מספיק טוב לקליבלנד ונחתך ב-2013. אה, ואיזה מאמן אחד, ביל משהו. בפעם האחרונה שקליבלנד שיחקה בחצי גמר החטיבה (1994), הוא היה על הקווים שלה. כך דרכינו נפרדות...
וכאילו לא די בצרות של קליבלנד
דאון שלישי ו-2:
ועוד "אם כבר הזכרנו". אם כבר הזכרנו את קליבלנד, הרי שסכנויות ההימורים בווגאס ידעו לספר ביממה האחרונה שלפני תחילת העונה, היו יותר הימורים על הבראונס כאלופים מאשר על הפאלקונס. אף אחד לא ראה את אטלנטה עושה את כל הדרך, אף אחד לא ראה את ההתפוצצות ההתקפית הזו מגיעה.
הבזים פתחו את העונה עם 1 ל-40 לזכייה באליפות וחוץ ממשוגע אלמוני שהימר עליהם ב-5,000 דולר ויכול להכניס לכיסו 200 אלף בעוד כשבועיים, הציבור לא ממש האמין, גם כשהיחס קפץ ל-1 ל-100. אטלנטה של העונה מזכירה, לפחות במשהו, את יריבתה ל-NFC דרום קרוליינה, שבשנה שעברה הדהימה את כולם עם יכולת התקפית מסחררת, שסחפה אותה לסופרבול אחרי כמה עונות של בינוניות. השאלה שדן קווין והצוות שלו יצטרכו לשאול את עצמם עד למשחק ביוסטון היא איך הם לא מגיעים לקו הגמר כשהם נראים כמו שהפנת'רס נראו בסופרבול האחרון?
דאון רביעי ו-23:
רוב הניצחונות בחיים הם טובים. יש שיגידו שכל ניצחון הוא טוב ומכל ניצחון אפשר לקחת משהו. אבל אחרי יום ראשון עולה השאלה: האם היה עדיף לגרין ביי להפסיד עוד קודם, במקום לנצח כל הדרך לפיינל פור?
הקסמים של ארון רוג'רס, על ההייל מארי'ז שלו ועל מסירות מטורללות פשוטות יותר, סחבו את הפאקרס לריצה אדירה בחודשיים האחרונים, אבל לכל אורך הדרך התחושה הייתה שמשהו חסר. ההגנה נראתה נורא באמצע העונה, ברצף ארבעת ההפסדים שהוריד את הקבוצה ל-6:4 ויכול להיות שאם התקופה ההיא הייתה נמשכת, פעמוני האזהרה בלמבו פילד היו מצלצלים חזק יותר.
במקום, האורזים מסיימים עונה עם תחושה סבירה, אבל גם עם תבוסה משפילה משהו והכי גרוע, בלי הופעת סופרבול ובלי טבעת לפרנצ'ייז קוורטרבק שלהם, שהולך ומזדקן. אם הפאקרס לא יתחילו להתעורר, הם יסיימו את תקופת ארון רוג'רס, מגדולי השחקנים אי פעם, עם אליפות בודדת, כל כך רחוק ממה שאפשר היה להשיג. יכול להיות שעונת 8:8 והישארות מחוץ לפלייאוף הייתה מובילה לזעזוע בשדרת האימון ולהבנה שהסגל הזה פשוט לא מספיק טוב. בטוח שהיא הייתה מובילה לבחירת דראפט גבוהה יותר מה-29 בה מחזיקה גרין ביי כרגע. לפעמים, אולי, לא ממש טוב לנצח.