בוקר. מתכוננים לגן. הטלוויזיה בסלון דולקת על יורוספורט. הבית רואה טניס. בחדרים הצפופים המולה. ילדה אחת בוכה כי היא רעבה וכי היא בכיינית. השנייה חולה, נזלת מרוחה לה על כל הפרצוף, דולפת לכיוון הפה. אמא לחוצה מנסה לזרז עניינים, מרימה קול, אבל יש רגעים נדירים שבהם אבא מתעקש, לא מוותר. "לא, אל תכבי". זה לא שסתם בא לי שיראו טניס. זה מעבר לזה. זה שיעור חשוב לילדה. זה חינוך. תראי טניס, תלמדי על העולם. תספגי ערכים, תחווי תרבות. זה הרבה יותר חשוב מלהגיע לגן בזמן.
על המסך דג'וקוביץ' אוכל חצץ. חמודה, עד לא מזמן הוא היה הטוב בעולם, אבל זה נגמר. אין שום דבר בחיים האלה שבא בקלות. את מבינה? מה נראה לך, שתמיד תהיי מקובלת בגן? שכולם תמיד ירצו לשחק איתך? תראי אותו, מזיע. גם הוא היה יהיר, קצת מפונק, לקח דברים כמובנים מאליהם. אבל בחיים מגיעה הנפילה, צריך לדעת להתמודד איתה. ותראי את איסטומין, כל החיים עבד קשה, כל החיים חלם ופינטז אבל לא הצליח לגעת בתהילה, והנה זה מגיע, אם לא מוותרים, אם מאמינים, בסוף מצליחים. את מבינה את השיעור? מה את אומרת? אה? חמאת בוטנים? אין בעיה.
עוד בנושא:
מארי, ואוורינקה ונישיקורי העפילו לשמינית הגמר באוסטרליה
מחר: גם נדאל, ראוניץ' וסרינה רוצים מקום בשמינית הגמר
דג'וקוביץ' אחרי ההדחה: "נותר לי רק להוריד את הכובע"
אני מבקש מקצוענות. רצינות. את עושה יצירה בגן? לכי עד הסוף. תני את כולך. קנינו לך אופני איזון חדשים, אז מה אם נפלת? תמשיכי קדימה, אל תחזרי לבימבה. בואי הנה, תקראי לאחותך המנוזלת, זו שעדיין זוחלת. הלו, יש פה חבר'ה שפירקו להם את הברכיים, שקרעו רצועות, ששיחקו עם שרירים תפוסים. חמש שעות הם רצים. מה הבעיות שלך בחיים? שאת לא רוצה לשטוף פנים? שלא בא לך לצחצח? חמודה, מול העיניים שלך ספורטאים אגדיים נלחמים על מקומם בספרי ההיסטוריה. זה לחץ.
האמת היא שאין צורך להרצות ולהכביר במילים, כי המציאות מדברת בעד עצמה. החבר'ה על המסך לא מפסיקים. אצלנו הולכים לסשן של 20 דקות באמבטיה, חוזרים סחוטים, גמורים - והמשחק נמשך בכל הכוח. מנסים להתלבש, נאבקים על כל שרוול, חוזרים לסלון שבורים, שבעים - והמשחק נמשך. ארוחת בוקר נראית מלחמה, הקטנה שומרת על אחוזי קליעה יציבים של 20 בפה 80 על הרצפה, והמשחק במלוא אונו, לא נפסק, כאילו העולם סביבנו יכול להתפרק והם ימשיכו בשלהם. את רואה את זה, ילדה גמדה שלא מסוגלת להישאר עם אותו משחק חמש דקות רצוף? קצת עקביות. מסירות. פוקוס. אם תהיי ילדה טובה, אולי ניסע לכל המקומות הקסומים מהפרסומות של יורוספורט.
הפער בין המקצוענות בטלוויזיה לבין החובבנות בבית הוא בלתי נסבל. בבית עושים טעויות, מאבדים קור רוח, מייצרים קיבעונות, טראומות, פגיעות נפשיות, ובטלוויזיה חיות בלתי שבירות, המיטב שיש לאנושות להציע. האמא נוזפת, מה פתאום טלוויזיה עכשיו, תראה איך הן בוהות, והאבא מרגיש שסוף סוף הן בוהות בהוויה חיובית אמיתית, לא כוכבי ילדים צבועים שקרנים מנוולים שאי אפשר להאמין למילה שיוצאת להם מהפה, סוף סוף כל העיניים בבית על ערוץ אמיתי, שמראה את החיים האמיתיים, שמתמסר בכל הכוח לדבר האמיתי. שלא ייגמר לי הבוקר. ככה פותחים יום.
לאט לאט מגיעה ההתנגשות המדכאת בין החלום למציאות, כי המשחק מסרב להיגמר, והחייבים חיים להימשך, ואין ברירה אלא להאיץ, להתקדם, לזרז עניינים, כי אוטוטו מתחילה מערכה חמישית. ואז אבא מתגלה כגנרל פאטון, הבולדוזר, האיש שמטרתו היחידה היא להשלים את המשימה. פתאום הוא מרעים קולו, מחלק הוראות באסרטיביות, והילדות ממלאות אותן רק מהבהלה, מה קרה לאיש הנינוח שמרח זמן מול הטניס, עד שקלט שהזמן אוזל לו. ורק בשביל זה היה שווה להעביר את הבוקר עם טניס, בשביל שבריר של אסרטיביות, אבא חזק, עוד שיעור לחיים.
