ינואר 2013, משחק אימון שמפגיש בין מילאן לקבוצת פרו פטריה מהליגה הרביעית באיטליה. על פניו, מפגש שלא אמור לעניין אף אחד פרט לאוהדי הקבוצה הצנועה מחבל לומברדיה. אלא שבדקה ה-27 נפל דבר בארץ המגף, כאשר קשרה הגנאי של הרוסונרי, קווין פרינס בואטינג, החליט לרדת מהמגרש עקב הקריאות הגזעניות שספג מקהל היריבה, ויחד איתו ירדו כל יתר חבריו בהוראת הקפטן דאז מאסימו אמברוסיני. נכון שהיה מדובר במשחק אימון, אבל היות ומרימי הכפפה הם שחקניו של אחד ממועדוני הפאר בעולם, ההד היה די חזק שהגיע עד לבית המחוקקים באיטליה, מה שהפך את כללי המשחק בנדון.
אבל איפה אנחנו ואיפה הם. התמונה של איאד אבו עביד ממהר בריצת אמוק לחדר ההלבשה מיד בסיום המשחק של מכבי חיפה מול מכבי פתח תקוה היא עוד מהלומה בפרצופו של הכדורגל הישראלי. אשתקד זה היה טאלב טואטחה שסבל ללא הרף מהתגרות אתנית, קריאות גזעניות ונהמות. ואפילו כשהקפטן שלו יוסי בניון העז לצאת להגנתו, הוא הפך להיות אויב הקומץ. ולמה קומץ? הרי מהיכן הגיעו הקריאות הללו? מהקהל שאמור לתמוך ולעודד את אבו עביד, טואטחה וחבריהם.
אבל אסור להכליל, שכן מרבית אוהדי מכבי חיפה נגד קריאות אלו, מה עוד שכמעט מחצית מהם הינם בני מיעוטים, שמלווים את הקבוצה עוד מימי ארמלי הזוהרים. תופעה נבזית זו לא קיימת רק בקרב הקומץ מחיפה, היא נמצאת כמעט בכל מגרשי הכדורגל בארץ, ובהחלט שהקורבן לא בהכרח יהיה תמיד שחקן מהמגזר, גם שחקנים שחומי עור על חוו זאת על בשרם. הסטיגמה בארץ היא שחלק מאוהדי בית"ר ירושלים לא רוצים שחקן ערבי בקבוצתם ונוהגים לקלל כל אחד כזה שמשחק נגדם, אך העובדות בשטח מוכיחות אחרת. אלו לא רק הם, קרי מהראן ראדי שהיה מהבולטים בקבוצת מכבי תל אביב וקומץ קטן מיושבי בלומפילד בזמנו דאגו להקניט ולקלל אותו במקום לעודד, ודוגמאות כאלה בהחלט לא חסרות ( כאן חשוב לציין שראשי מכבי תל אביב דאגו לטפל בקומץ ביד קשה ולעמוד ליד ראדי, לתמוך ולעודד).
היום מוטב שכל אחד מאיתנו יתאר לעצמו שהוא מגיע למקום עבודתו כל בוקר וסופג מהלומות מילוליות מהקליינטים/עמיתים שאמור לספק להם את הסחורה, הרי ברור שאף אחד מאיתנו לא יחזיק מעמד, ויעדיף לחפש מקום שקט יותר, מקום שיעריכו את עבדותו והשקעתו, בדיוק זה המצב שעובר אבו עביד ושעבר טואטחה בשנה שעברה, איך בדיוק עם יצליחו לממש את הפוטנציאל שלהם ולתרגם את היכולת שלהם לביצועים מוצלחים על כר הדשא כשהקהל שאמור לדחוף ולעודד אותך יושב בעורכיך ולא מרפה מלהציק ולהפריע?
נכון, ועדות קמו והמלצות הונפקו בכדי למגר מחלה כרונית זו ולהבריא את הכדורגל המקומי, אבל בשטח העובדות שומרו ואף התחזקו. הטיפול כאן צריך להתבצע מהשורש, זה מתחיל מהתרבות והחינוך שמקבלים מהבית והרחוב, להוריד את החולדה הזאת מהבסיס, להדגים וליישם מחטיבת היסודי עד לתיכון את הצורך בדו קיום ובהשתלבות יחדיו. נכון שהדעות שלנו חלוקות, השפה שלי שונה משלך, המנהגים שלנו נבדלים משלכם, אבל נכפה עלינו לחיות יחד, לגדול יחדיו, לקיים עסקים בשיתוף, אז למה להרוס לנו את הדבר היחיד שאולי משכיח מהצרות היומיומיות והלחץ האטומי שבחוץ? אנחנו מגיעים למגרשים ליהנות, לפרק אומציות. תחשוב שאולי יום אחד אותו אבו עביד שקיללת יגאל כל חובב כדורגל ישראלי מייסוריו ויביא את הנבחרת לטורניר גדול אחרי יותר מחמישים שנה במדבר ספורטיבי, נכון שהוא יהפך לגיבור האומה?
ואפרופו מסקנות והמלצות, לאחרונה ניתנה הוראה לשופטים לשרוק לסיום במידה וישמעו קריאות גזעניות. על הנייר זה מבורך, אבל על כר הדשא זה לא קורה בפועל, ודוגמה קלאסית היא הקללות שספג שחקנה של קרית שמונה , אחמד עאבד מאוהדי בית"ר ירושלים והשופט החליט להתעלם בטענה שמדובר בכמה עשרות. כאן מתחיל הסחף שלא ניתן לעצור אותו בהמשך. נו באמת, מה זה משנה אם אוהד אחד או מאות אוהדים קראו קריאות גזעניות? כך לעולם לא נצליח לפתור את הבעיה.
אני בעד ענישה אינדיבידואלית ולא קולקטיבית. למה להעניש קהל שלם שכל מטרתו היא ליהנות מהמשחק. אבל בתופעה ספציפית זאת אני אסטה מהאידיולגיה שמנחה אותי, והייתי ממליץ לאמץ את מקרה בואטנג ושחקני מילאן, ולא משנה מאיזה יציע מגיעות הקריאות או כמה הם המקללים, וששתי הקבוצות ביחד ירדו מהמגרש. אבל כמובן שזה לא יפתור את כל הבעיה, לכן יש להשתמש במצלמות המשטרה, לזהות את המקללים, לעצור ולאכוף את החוק בבית דין אזרחי בהליך פלילי כראוי, ולשים את מפרי החוק לתקופה ארוכה מאחורי הסורגים ולהפסיק עם הענישה המגוחכת שנקראת "הרחקה מהמגרשים". יישום פתרונות אלו יחד עם הטמעה תרבותית, מיזוג וחיכוך בין כלל מרכיבי האוכלוסיה עשוי להבריא את הכדורגל הישראלי, ולהפוך את משחקי הליגות לחוויה משפחתית אחת גדולה.