דווקא יובל נעים, בדרכו הייחודית, היה זה שנתן השבוע פרשנות נכונה למצב. "אלונה היא אשקלונית, למה היא עוזרת להפועל תל אביב ולא לנו?", שאל המאמן, ושם דברים בפרופורציות. רוצים לעזור לחלשים? רוצים ליגה איכותית, יותר שוויונית, רוצים לעזור לקבוצות במצוקה? תנו גם לנו שחקנים. מה הקטע? כמובן שגם נעים יודע שזה לא מציאותי, שהוא נאיבי, הרי איזו תועלת יכולה לצמוח מאשקלון, מה הם שווים, כמה הם שווים. למה לעזור להם, אם אפשר לעזור למועדון שבמשך שנים התנהל בבזבזנות פושעת.
נעים המשיך להתפייט, והמחיש את ההבדל בין אשקלון לבין הפועל תל אביב: "לנו אין פסלים, לנו אין ציורים, ננסה לארגן בתקופה הקרובה". במשפט קצר, חד, ציני, מדויק, הוא הלעיג את הסיטואציה, כשהוא מזכיר את ההתנהלות של בקרת התקציבים, את הערבויות המגוחכות, איך היא אפשרה לביזיון הזה לקרות שנה אחרי שנה, איך לקבוצות כמו מכבי נתניה והפועל פתח תקוה היא התנהגה בקשיחות ובאיומים ואילו להפועל תל אביב וסוחר אמנות משער 7 בסלחנות תמוהה.
עוד בנושא:
מכבי תל אביב: האוהדים לא יצטרכו לחתום על כתב התחייבות לפני הדרבי
שוטה ארבלדזה: "מכבי תל אביב מועדון גדול. לא מועדון ענק"
בית"ר ירושלים: אלי טביב עשוי להעביר את זכויות הניהול לאלי אוחנה
אפילו מכביסט חסר לב מרגיש צביטה למראה הפועל תל אביב הנוכחית, אפילו שונאיה הגדולים לא מצליחים ליהנות ממראה של שחקני נוער חסרי אונים, אין בזה שום ערך ספורטיבי, אין בזה שום הנאה. אבל התמונות האלה לא צריכות לעורר רחמים, אלא לעורר מודעות. להיצרב בתודעה, ולשנות סדרי עולם. בחודש האחרון יש התגייסות כללית להפועל תל אביב. דחו דיונים, נתנו הקלות, המנהלת וההתאחדות עושות הכל כדי שלא תיפול, כאילו מדובר באסון טבע, טרגדיה פתאומית שבאה משום מקום, נסיבות כואבות שהובילו למשבר שאף אחד לא יכול היה לצפות, מתייחסים אליהם כמו אל ילד מסכן. השיא הוא הכוונה של יעקב שחר ואלונה ברקת לתת להם שחקנים בחינם. הכוונות טובות, אבל אחר כך שלא יתפלאו שהכדורגל נראה כמו שהוא נראה.
ברור שזה מקרה מורכב. ברור שעצוב לראות קבוצת כדורגל מתרסקת ככה. ברור שמועדון כדורגל הוא הרבה מעבר לבעלים חסרי אחריות כלכלית. הרי מה זו אשמתם של האוהדים שהמנהלים בזבזו בלי חשבון והתנהלו בצורה מפוקפקת, למה הם צריכים לשלם את המחיר. וברור שהניסיון לעזור הוא חיובי, מבורך. ונחמד שהכדורגל מציג יומרה משפחתית, כאילו לא נותנים לאף אחד ליפול לבד, כאילו כולנו אחים. וכמובן, ברור שהחשיבה פה היא כלכלית, כי גם ככה הליגה פה משעממת, ולהוציא ממנה דמות אטרקטיבית כמו הפועל תל אביב היא מכה אנושה, גם מבחינה תדמיתית וגם מבחינת הסיפור והדרמה, שלא לומר קהל, אשכרה אוהדים. וברור שלמנהלת יש אינטרס לשמור על הליגה שלמה, כי זה באמת מדכא 13 קבוצות וקבוצה אחת חופשית בכל מחזור, וברור שזו מכה לטוטו, שפתאום לוקחים ממנו משחק שאפשר להרוויח עליו מיליונים (עם יחס עלוב) בהימורים, אין טעם שכולם יפסידו. ברור שמבאס לראות קבוצה משחקת עם הנוער. זה עצוב, אפילו מפחיד, לראות איך הכל מתרסק.
אבל אי אפשר ששיקולים ציניים יכריעו פה הכל, שרק החזקים מנצחים. כי אחרת כולנו נוני מוזס, שאומר לביבי אין לי ערכים, אין לי מדיניות, לא אכפת לי מה קורה במדינה הזאת, פשוט תדאג לי לפרנסה ואני אדאג לך לתפקיד, אחר כך תעשה מה שאתה רוצה. כי אחרת כולנו כמו הבנקים, שרודפים אחרי כל אזרח קטן שחייב אלף שקל, אבל עושים תספורות של מיליארדים לטייקונים. מה עם הגינות בסיסית, מראית עין, שמירה על חוק וסדר, מה עם שוויון, קצת יושר, איפה הצדק.
יובל נעים הוא לא אדם שנלקח ברצינות, אבל בנאום השבועי שלו הוא אמר כמה דברים הגיוניים. לעזור להפועל תל אביב עכשיו, לכופף עבורה את החוקים, זה לא לעזור לה, זה לטאטא את הבעיות. זה גורם לקהל הרחב לחשוב - למעשה, להיווכח - שהכדורגל פה חולה, שקבלת ההחלטות שרירותית, שמקבלי ההחלטות אינטרסנטים. זה להנציח את השכונתיות, אפילו לחגוג אותה. מדובר בקבוצה שבמשך שנים נהנתה מיתרון על היריבות שלה כי בזבזה כסף שלא היה לה, הסתירה חובות, הותירה חובות עצומים של מיליוני שקלים לעשרות נושים, ועכשיו כולם רק רוצים לעזור לה, לשכוח מזה, לפתוח פרק חדש, ולעזאזל העבר. במקום לחקור את הבעיות, במקום להתמקד באורליצקי, במקום להתעסק בהעלמות עין ממסדיות - כולם מחפשים פלסטרים.
הלקח מפרשת הפועל הוא כמו תמיד - ללכת בגדול. אם יש לך חוב של 20 מיליון, תעשה את זה 30. כסף קטן יגבו ממך, כסף גדול יפרסו ויטייחו, יתייחסו אליך בכבוד. אבל הנזק האמיתי הוא שכל הפרשה הזאת מרחיקה אנשים טובים מהכדורגל. אנשים נורמליים. איש עסקים רציני והגון, שמסתכל על ההתנהלות של הליגה הזאת מהצד, מבין שבמקום שבו לוזון הוא המלך, חלובה הסנדק וטביב הנסיך - הכל קומבינות. כולם מגנים על כולם. שכולם בענף הזה יודעים שאפשר לעשות מה שרוצים, כי בסוף זה מסתדר. יהיה בסדר כדרך חיים. ובמיוחד, כמו תמיד, בתחתית הפירמידה, נמצא הקהל הרחב. האוהדים מהיציע. הצופים בטלוויזיה. האיש הפשוט, שלא מבין מה קורה, לא שולט בכל הפרטים, אבל מרגיש שמשהו פה לא הגון, מעוות, רעוע, מסריח.