מגדלור ברוח: גרהאם טיילור והמורשת המופלאה שלו בווטפורד

באפריל 1982, בעוד ווטפורד דוהרת להעפלה ראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה, עלה המנג'ר גרהאם טיילור לכר הדשא באיצטדיון ויקראג' רואד הביתי והניף שלט ענק עם שתי מילים: "אני מתנצל". ימים ספורים קודם לכן, הוא ביקר בתקשורת את האוהדים על כך שלא תמכו בקבוצה חזק מספיק, והוא הרגיש לא נוח על כך. הוא הצטער. אז הוא פשוט בא ואמר להם: I'm sorry.

וזו, על קצה המזלג, המורשת של טיילור – המאמן האנגלי הכי טהור, הכי פשוט, הכי ידידותי, הכי נגיש, הכי עממי. אדם נעים הליכות, ג'נטלמן, שצמח מלמטה ובנה את הקריירה בעשר אצבעות. הוא גם בנה מועדון לתאפרת. ווטפורד הושחתה בשנים האחרונות על ידי אנשי עסקים זרים, אבל היא תמיד הייתה ותישאר הקבוצה של טיילור. בלעדיו היא כלום, וסיפור הסינדרלה שלה הוא אחד התסריטים המופלאים והמרגשים בתולדות הכדורגל העולמי כולו. כמו המנג'ר שלה, היה סיפור טהור, פשוט ועממי. והכול החל באופן ממש לא צפוי.

ב-1977, זמן קצר אחרי שהפך ליו"ר המועדון אותו אהד מאז שהוא זוכר את עצמו, חיפש הזמר אלטון ג'ון מאמן חדש עבור קבוצה ששקעה במעמקי הליגה הרביעית. בובי מור, שבדיוק היה אמור לתלות את הנעליים אחרי קריירה אדירה, הוזמן לפגישה והביע עניין רב במשרה. למעשה, קפטן אנגליה האגדי שהניף את גביע העולם ב-1966, היה משוכנע שהג'וב יהיה שלו וחיכה לשיחת הטלפון שתאשר זאת. אלא שג'ון מעולם לא התקשר, ומור נדהם לקרוא בעיתון על מאמן צעיר ואלמוני שהועדף על פניו.

טיילור היה אז בן 32, אבל כבר היה לו נסיון מעשי מעניין. חמש שנים קודם לכן, מיד אחרי שנאלץ לסיים קריירה בינונית מינוס כמגן שמאלי בלינקולן סיטי מהליגה הרביעית, הוא מונה למאמנה, והיה זה אתגר עצום בשבילו. אחרי שלא הצליח לנצח ב-11 המשחקים הראשונים בתפקיד, האוהדים קראו לו בוז ודרשו את ראשו. מבחינת טיילור, בחור צעיר שהיה צריך לשלם משכנתא ולפרנס אישה ושתי בנות קטנות, היה זה איום של ממש. מה יעשה אם יפוטר ולא יהיה למשפחתו מה לאכול? בדיעבד, הוא הזכיר את התקופה הזו כמכוננת ביותר בחייו. אחרי ששרד אותה בהצלחה, שום לחץ אחר לא הדאיג אותו.
הוא ייצב את הספינה בלינקולן והצעיד אותה לעלייה לליגה השלישית ב-1976, עם מאזנים של 32 ניצחונות, 111 שערי זכות ו-74 נקודות ב-42 משחקים, אך הותיר אחריו זכרונות משמעותיים אפילו יותר, כי טיילור היה לא רק מאמן אלא גם מחנך. הוא לקח את כל השחקנים לסיורים במפעלים ומשרדים באיזור על מנת לבקר את האוהדים המקומיים, והדגיש: "האנשים האלה משלמים מכספם כדי לראות את העבודה שלכם בסוף השבוע. עכשיו אתם זוכים לראות את עבודתם חינם. לעולם לא תשכחו את הקשר שלכם לאוהדים, כי הם הבסיס של המשחק".

את המוטו הנהדר הזה הוא הביא לווטפורד, וזו אולי הסיבה בגללה קיבל ג'ון את ההמלצה האישית של ג'ון רווי, מנג'ר לידס המפורסם, למנות את טיילור. השילוב בין כוכב פופ לאיש עבודה ממרכז אנגליה לא היה טבעי על הנייר, אבל השניים התחברו מהרגע בו דרך המאמן באחוזתו של הזמר. טיילור הסכים לחזור לליגה הרביעית על אף שהיו לו הצעות אטרקטיביות יותר, וג'ון הציב לו מטרה – לעלות לליגה השנייה תוך חמש שנים. המאמן ביצע אותה תוך שנתיים, כמעט ללא השקעה כספית ברכש, אך עם השקעה אישית אדירה בציבור. טיילור הקפיד לענות אישית באריכות וברצינות לכל המכתבים שהאוהדים שלחו למועדון.

שום דבר לא עצר את הצרעות בימים ההם. פעם הם אפילו הובסו 4:0 במשחק הראשון בגביע הליגה על ידי סאות'המפטון ועלו עם 1:7 בגומלין. טיילור דגל בסגנון אנגלי ישיר למדי, עם כדורים ארוכים רבים, אבל לא הגביל את שחקניו, אפשר להם להתבטא ולהיות יצירתיים, העדיף התקפה על הגנה והקפיד להחתים צעירים עם כישורים טכניים גבוהים. הבולט שבהם היה ג'ון בארנס, נער ג'מייקני בן 17 שאותר בקבוצת חובבים זעירה ו"נרכש" תמורת סט מדים. בעונת הבכורה שלו, ב-1981/82, כבר כבש בארנס 13 שערים והיה שותף קריטי לעלייתה ההיסטורית של ווטפורד לליגה הראשונה.

וזה לא נעצר שם. ב-1982/83 הדהימה ווטפורד את הממלכה כולה כאשר סיימה במקום השני. זו הייתה תופעה פנומנלית. הצרעות ניצחו את ארסנל פעמיים, גברו על טוטנהאם ואברטון, פירקו את סנדרלנד 0:8, ואפילו האלופה ליברפול הייתה ברשימת המפסידות בוויקראג' רואד. ג'ון בכה מאושר ביציע הכבוד, והקשר החברי שלו עם טיילור היה חזק במיוחד. בתחילת דרכם המשותפת חשב הזמר שיוכל להמליץ למאמן בבחירת ההרכב, אבל טיילור שם גבול ברור: "אתה לא תגיד לי איך לשחק, ואני לא אגיד לך איך לשיר". החוק הזה נשמר בקפדנות.

הנסיקה המטאורית הושגה בזכות מיצוי הפוטנציאל של שחקנים צנועים שהלכו אחרי טיילור וסמכו עליו בעיניים עצומות. לות'ר בליסט, יליד ג'ימייקה נוסף, החל את דרכו עם הצרעות בליגה הרביעית עוד לפני הגעתו של ג'ון. בזכות המאמן, הוא עלה לגבהים בלתי נתפסים, עשה את כל הדרך מלמטה עד הפסגה, סיים כמלך שערי הליגה הראשונה עם 27 כיבושים ב-1983 ונמכר למילאן תמורת מיליון ליש"ט – סכום כמעט דמיוני בתקופה המדוברת. הוא נכשל בסן סירו כדי לחזור לווטפורד ולהמשיך ללהטט, אך בזמן שהיה באיטליה החמיץ חוויה חד פעמית – השתתפות בגמר הגביע בוומבלי.

זה היה התואר בו חשק טיילור יותר מכל, והאמין בסיכוייו לנצח את אברטון הגדולה בוומבלי, אך הנסיבות פעלו לרעתו. הרחקה לא מוצדקת של הקפטן ווילף רוסטרון במשחק ליגה גרמה להשעייתו, וגם השיפוט בגמר עצמו הלך עם הפייבוריטית. ווטפורד הפסידה 2:0, והמאמן הודה שלא הצליח להביא את עצמו לצפות בקלטת המשחק בגלל האכזבה הגדולה. כך הרגישו גם כל אוהדי ווטפורד, אבל לא רק הם, כי הצרעות זכו לפופולריות רבה בכל רחבי אנגליה. לא רק כי היה זה סיפור מהאגדות, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל המסר החברתי החזק שיצא מהמועדון.

בשנות ה-80' סבל הכדורגל האנגלי מתופעת חולגניזם קשה, שהגיעה כידוע לשיאה בטרגדיה ביציעי אצטדיון הייזל בגמר גביע האלופות ב-1985. כמעט לכל מועדון היו כנופיות אולטרס אלימות שהשליטו פחד ביציעים וברחובות, ניהלו קרבות עקובים מדם, תקפו שוטרים והפחידו את האוהדים השפויים. לא לווטפורד. טיילור הצליח במקום בו כולם נכשלו. הוא דרש מהאוהדים להתנהג בנימוס ובהגינות, ואפילו ביקש לא לקלל. והם שמעו לו, כי הרי איך אפשר לסרב לאליל שהפך את החלום הבלתי אפשרי שלהם למציאות? ב-1983 אף השתתף טיילור במרתון של לונדון על מנת לגייס כספים להקמת יציע משפחתי באצטדיון, וכך היה. למבוגרים אסור היה להיכנס אליו ללא ילדים. היה זה מועדון מופתי מכל בחינה אפשרית. אין ולא היו דומים לו.

אחרי שעזב את ווטפורד ב-1987 בתום עשור מופלא, היו לטיילור גם הרפתקאות אחרות. הוא החזיר את אסטון וילה לליגה הבכירה והצעיד גם אותה למקום השני. בזכות הישגיו, הוא מונה למאמן אנגליה במקומו של בובי רובסון ב-1990, וחווה בה תקופה לא פשוטה שפגמה בתדמיתו. רבים לא סלחו לו על כך שהחליף את גארי לינקר במשחק האחרון בשלב הבתים ביורו 92', כאשר אנגליה הפסידה לשבדיה והודחה, בין היתר כי כך נמנעה מהסקורר אפשרות להשוות את שיא הכיבושים הבינלאומי של בובי צ'רלטון. חבריו הרבים של לינקר בתקשורת עשו לטיילור את המוות, והם לעגו לו כאשר כשל בטורניר ההעפלה למונדיאל בארצות הברית, תוך התעלמות תמוהה מאוד מכריס וודל. אחר כך הוא חזר לווטפורד, שצללה בלעדיו לליגה השלישית, והחזיר אותה לפרמיירליג. גם לאסטון וילה הוא חזר לקדנציה שנייה מאכזבת.

אלא שכל זה, כולל שלוש השנים בנבחרת שהחלו ברצף של 11 משחקים ללא הפסד, מחוויר אל מול מורשתו האמיתית. זה בקושי רלוונטי. האיש שזכר תמיד כיצד הרגיש בתור מאמן בן 28 על סף פיטורים בלינקולן סיטי ושאב השראה מהעיר הצנועה סקאנתורפ בה גדל כילד, צריך להיות מזוהה קודם כל עם ווטפורד, בה חולל נסים לא רק על המגרש. הוא חולל נס חברתי. גם מבקריו החריפים ביותר בשנות ה-90' לא יכלו להתעלם מהיושרה של טיילור, ומהדרך בה התמודד עם הלחץ העצום שהופעל עליו. הוא שמר על כבודו, ועל כבודם של הסובבים.

וכך הוא ייזכר. אתמול, כאשר נפוצה הידיעה על מותו הפתאומי מהתקף לב בגיל 72, הוכתה הממלכה כולה בהלם. עכשיו גם הפרשנים מעדיפים לראות את המורשת האמיתית של טיילור, ואצל אוהדי ווטפורד מדובר באבל של ממש. כפי שכתב העיתונאי מייק וולטרס: "זה מרגיש כמו אובדן של בן משפחה". אפשר רק לדמיין איזו אווירה תהיה בוויקראג' רואד בשבת כאשר ווטפורד תארח את מידלסברו. למי שיגיע לאצטדיון צפויה חוויה מרגשת ומצמררת, והיא גם תבהיר למשפחת פוצו שהפכה את הצרעות לאודינזה ב' ועקרה את הלב מהמועדון מהי ווטפורד האמיתית, ובאיזה כיוון היא צריכה ללכת. יהי זכרו ברוך.

למעקב אחרי יוכין בפייסבוק