אין הרבה משחקי עונה רגילה שיכולים להשתלט לבדם על בלוג עונתי. מפגש הכריסמס בין קליבלנד לגולדן סטייט הוא מהבודדים האלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהאלופה פגשה את גרסת קווין דוראנט של סגניתה, המשך ישיר למאבקים של השנתיים האחרונות עם תוספת של דמות מאוד דומיננטית. לפני שנעבור להתמקד במזמור חג המולד שהשתיים סיפקו, אציין את נקודת התמונה הגדולה המרכזית של גולדן סטייט כרגע: היא תסיים את הכריסמס במקום השני בליגה גם ביעילות התקפית (אחרי טורונטו) וגם ביעילות הגנתית (אחרי ממפיס). זו כבר לא קבוצת התקפה אדירה שצריכה להתגבר על חסרונות הגנתיים, זו גם קבוצת הגנה גדולה שככל שהעונה מתקדמת לומדת את האיכויות שלה.
ועכשיו, קצת הסתייגויות לגבי חשיבות משחק הכריסמס. את העונה הרגילה שעברה העברנו בהמתנה למפגשים בין גולדן סטייט לסן אנטוניו, שתי קבוצות היסטוריות שהסדרה ביניהן הייתה אמורה להיות הגמר האמיתי. רוב המשחקים בין השתיים רוכזו בחלק האחרון של העונה, וכשהם התקיימו כבר התחלנו לנתח את המאצ'-אפ המסקרן. הסוף ידוע: לא רק שלא הייתה סדרה בין שתיהן כי סן אנטוניו לא הגיעה לגמר המערב, גם גולדן סטייט לא זכתה באליפות. ברגעי האמת, OKC וקליבלנד הוכיחו שלמרות עונה רגילה בינונית ביחס לווריירס ולספרס הן לא פחות טובות. ברגע זה קשה לדמיין את האפשרות שקליבלנד וגולדן סטייט לא ישלימו טרילוגיה בגמר, אבל בחצי עונה יכולים לקרות הרבה מאוד דברים מכל מיני סוגים, ויכולות להיות קבוצות שיתבררו כקבוצות פלייאוף הרבה יותר טובות מכפי שציפינו.
עוד בנושא:
קליבלנד ניצחה 108:109 את גולדן סטייט במשחק ענק
אירווינג "ילד מיוחד", דוראנט נגד השיפוט, קר מבקר את קרי
עוד הלילה: הצגה לווסטברוק, אולדריג' כיכב, הקליפרס חסרי מזל
בהנחה שהשתיים כן ייפגשו בגמר, עולה שאלת החשיבות של המשחק שנערך אתמול. אין ספק שבקליבלנד מרגישים שזה היה ציון דרך משמעותי, שחקנים שלפני כמה חודשים זכו באליפות לא סתם חוגגים ככה אחרי ניצחון משחק בעונה הרגילה. ניתן לחשוב על כך שהניצחון הזה מחזק את התחושה שבקאבס מרגישים שהם תמיד יכולים לחזור למשחק מול הווריירס, שהם תמיד ימצאו דרך לנצח. אבל אי אפשר גם לשכוח שבשנה שעברה גולדן סטייט ניצחה את קליבלנד במשחק כריסמס הגנתי ומספר שבועות לאחר מכן הביסה אותה בחוץ, העליונות שלה על קליבלנד נראתה ברורה מאוד אפילו אחרי משחק 4 בגמר, דברים יכולים להשתנות ברגע. אז התשובה הטובה ביותר לשאלה האם התוצאה הזו תשפיע על מפגש אפשרי בין הקבוצות ביוני היא או שכן או שלא.
התחושה היא שהשחקנים של קליבלנד חגגו באופן הזה את הניצחון כי הם מצאו דרך לנצח למרות מה שהסתמנה ככותרת הראשית של המפגש: יש רק שחקן אחד בקליבלנד שמסוגל לשמור על קווין דוראנט, והשחקן הזה הוא לברון ג'יימס. זאת בעיה גדולה עבור טיירון לו, גם בגלל שהוא נוטה להחביא את לברון על שחקנים פחות מאיימים אצל היריבה כדי שלא יבזבז יותר מדי אנרגיות בהגנה (וכדי להביא לידי ביטוי את הגנת העזרה הנפלאה שלו) וגם בגלל שההגנה שלו מבוססת על חילופים אוטומטיים שמשאירה את KD מול שומרים שונים ומשונים. את ריצ'רד ג'פרסון וטריסטן תומפסון דוראנט עובר בקלות, כשגארדים מנסים לשמור עליו הוא יכול לקלוע מעליהם או להוריד אותם לפוסט.
לאורך רוב המשחק דוראנט נראה כמו הגיים צ'יינג'ר שבגולדן סטייט קיוו שיהיה מול קליבלנד. רוב הסלים שהוא קלע היו די קלים עבורו, וחלק גדול מהם היה במצבים של אחד על אחד. מה שחשוב במיוחד עבור סטיב קר זה שדוראנט הוא הפתרון לבעיה שקליבלנד יוצרת למשחק הנעת הכדור שלו, היכולת שלו לנצל מיס-מאצ'ים, וכאמור מבחינתו 14 מ-15 שחקני הסגל של קליבלנד הם מיס מאץ', מאפשרת לווריירס להשיג נקודות בקצב גבוה גם כשהתרגילים לא עובדים. דוראנט איפשר לגולדן סטייט לקלוע 55 נקודות במחצית הראשונה בה כל שחקני החמישייה ביחד מסרו שני אסיסטים.
דוראנט קשור גם לבשורה המשמעותית השנייה שקר יכול לקחת מהמשחק: חמישיית הרבע השני והרביעי שלו קטלנית גם מול קליבלנד. החמישייה שכוללת את דוראנט, קליי תומפסון, שון ליבינגסטון, אנדרה איגודאלה ודייויד ווסט יצרה ברבע הרביעי את הבריחה שהיתה אמורה להספיק לניצחון. הכוכבים של הקאבס צריכים לנוח מתישהו, ומספיק שאחד מבין לברון ג'יימס וקיירי אירווינג נח מול החבורה הזאת כדי שיהיה לה פוטנציאל ליצור בריחה בכל משחק.
החדשות הרעות מבחינת קר הן שקליבלנד ממשיכה להיות הקבוצה שמקשה על סטף קרי טוב יותר מכל קבוצה אחרת. להגנה של דיאנדרה ליגינס מגיעות מחמאות רבות, אך הסיפור הזה נמשך כבר שנתיים, עוד מהגמר הראשון עם דיוויד בלאט ומת'יו דלבדובה. ה-MVP המכהן נראה כמו השחקן השישי או השביעי באיכותו במשחק הזה, נדמה שהשחקנים של טיירון לו מתוכנתים לדעת מה הוא הולך לעשות ומוכנים להקריב במקומות אחרים כדי להשאיר אותו מנוטרל.
הבעיה השנייה של קר היא שלקבוצה שלו עדיין אין זהות מגובשת במאני טיים. הוא מתעקש על ניסיון לבצע את התרגילים המורכבים במלואם, מה שמוביל להתקפות נהדרות שמסתיימות בליי-אפ חופשי אך גם בהרבה יותר התקפות שנתקעות לשניות ארוכות. בהתקפה החשובה במשחק (ביתרון נקודה כ-40 שניות לסיום כשלקליבלנד אין פסק זמן) אנדרה איגודאלה כדרר 17 שניות בזמן שארבעת הכוכבים התרוצצו לאורך ורוחב המגרש ואף אחד מהם לא הצליח להשתחרר. קר לא ניסה כמעט ברגעים המכריעים תרגילים פשוטים שמשתמשים באיכויות של השחקנים שלו, כמו פיק נ' רול בין דוראנט לקרי, או באופן כללי לתת לדוראנט ליזום.
מבחינת קליבלנד, הבשורה החשובה ביותר היתה תזכורת למה שהיא עשתה בגמר. גם מול גולדן סטייט הנוכחית, לברון וקיירי מסוגלים להיראות כמו שני השחקנים הטובים ביותר על המגרש, בעיקר במאני טיים. היכולת שלהם לבצע מהלך מדהים אחרי מהלך מדהים לכל אורך המחצית השנייה היה מרהיב, אלו היו דקות של כדורסל במיטבו מול הגנה חזקה מאוד. בגולדן סטייט היו אומרים לעצמם שאין סיכוי שהם יוכלו לשחק ככה ביחד ארבע פעמים מתוך שבעה משחקים, אבל זה בדיוק מה שהם עשו בגמר. היכולת של קיירי לשים את עצמו במדרגה של לברון בפסקה הזאת משמעותית במיוחד. הוא עובר הרבה מתחת לרדאר בעונה מטורפת של יכולות אינדיבידואליות בכל רחבי הליגה, אבל אתמול הוא הזכיר שלא בטוח שיש שחקן בליגה שהייתם מעדיפים את הכדור ביד שלו כשאתם צריכים סל ברגע מכריע מול הגנה מצוינת. ולכך הוא הוסיף חוש פתאומי לחטיפות, שמול גולדן סטייט ממש נראה כמו חוש נבואי, כאילו יש לו מכונת זמן שמאפשרת לו להיות תמיד שנייה לפני שאר המשחק.
שני הכוכבים הגדולים של קליבלנד קיבלו תמיכה חשובה מהצלע השלישית. יכול להיות שגם הקאבס הרוויחו כוכב נוסף העונה, כי בשום שלב בעונה שעברה קווין לאב לא נראה כל כך בטוח בעצמו מול גולדן סטייט. הוא היה אגרסיבי, הוא קלע את הזריקות הפנויות שקיבל והוא לקח חלק בהגנה הקבוצתית המוצלחת. לאב נמצא בעונה נהדרת וזה בא לידי ביטוי גם מול היריבה שמשמשת מיס-מאץ' מהגיהינום עבורו.
מעבר לנקודות הגדולות, קיבלנו הצצה לניואנסים הדקים של היריבות. לברון ודוראנט פתחו את המשחק שומרים אחד על השני, ונדמה שאין הרבה ברירה בחמישיות הראשונות. טיירון לו שלח את טריסטן תומפסון לשמור על דריימונד גרין ואת לאב לשמור על זאזה פאצ'וליה, זה מתאים לשניהם אבל יוצר מצב שלאב נשאר לבד להגן על הטבעת, מה שהיה לו קשה במיוחד מול חדירות של דוראנט. פאצ'וליה עצמו שמר על טריסטן והתמודד באופן סביר עם הפיק נ' רול של קליבלנד, לא בטוח שהוא תמיד יצליח בכך. ראינו גם את חשיבות השחקנים המנוסים בשני צדדים: ריצ'רד ג'פרסון, צ'נינג פריי, דיוויד ווסט, וצעירים כמו ליגינס ואיאן קלארק שאולי עוד יהיו להם רגעים גדולים במשחקים גדולים.
ובעיקר, המשחק הזה הותיר אותנו עם טעם של עוד. אלה שתי הקבוצות הטובות בעולם, ההיכרות של אחת עם השנייה אינטימית, סדרת גמר בין שתיהן תהיה המשך של משהו, לא התחלה, בלי גישושים וטעויות ראשוניות, ניתן יהיה לפנות מיד לכדורסל ברמה הגבוהה ביותר שיש. קליבלנד הבהירה שהיא לא מרגישה נחותה ושלא תהיה שום דרך לזלזל בה הפעם. עם כל הכבוד להפתעות ולחיבה לאנדרדוג, יהיה חבל לפספס את החלק השלישי בטרילוגיה.