1 בנובמבר: מהפכת הידע

זה היה השבוע הכי אופטימי של הכדורגל הישראלי מזה 32 שנה, ודווקא ההפסד של הפועל תל-אביב בלידס נתן לכך את החותמת הסופית. אז הפסידו. יכלו גם לגמור בתיקו, או לנצח, או להפסיד בשני גולים, זה לא משנה. הם יכולים לנצח בגומלין, או להפסיד בגומלין, לעלות או לא, לא משנה. זו בכל זאת לידס, קבוצת צמרת אנגלית. מה שמשנה זה שלכדורגל הישראלי יש היום שתי קבוצות אירופאיות לכל דבר. הפועל הוכיחה שהיכולת מהעונה שעברה לא היתה מקרית, וחיפה פשוט הוכיחה שהיא קבוצה גדולה.

איך זה קרה פתאום? איך זה התפרץ? מילת המפתח היא ידע. אין-סוף ידע חדש הצטבר בכדורגל הישראלי בעשור האחרון. מקורו הוא המפגש בין הכדורגל הישראלי לכדורגל האירופאי, והעולמי, שבא לביטוי בשלושה מישורים: שילוב הנבחרת והמועדונים
באירופה, שילוב הזרים בכדורגל הישראלי ויציאתם של שחקנים ישראלים לאירופה (וחזרתם למודי ניסיון מר).

הידע נרכש בכל הרמות. ידע ניהולי וארגוני, ידע טקטי, ידע ספורטיבי-טכני, בריאות, תזונה, כושר, ידע בתקשורת, ידע ביחסי ציבור, ידע בהתנהגות. כמו תמיד, במיוחד אצלנו, הידע הזה נרכש אחרי הרבה מכות בראש. הפסדים מביכים, שערוריות, פאשלות ארגוניות, נאיביות ספורטיבית.

אבל הידע מצטבר. והנה קורה שמכבי חיפה מוחזקת על-ידי בעלים עם ערכי ניהול אירופאים, ולצידו סוכן שחקנים שהדלתות פתוחות לפניו אצל כל מנג'ר באירופה, והיא מאומנת על-ידי מי שעבד עשר שנים ברציפות מול הכדורגל האירופאי, ומשחקים בה מבחר זרים מאירופה ואפריקה, ואיתם ישראלים שנפגשו עשרות פעמים עם נבחרות וקבוצות אירופאיות, או שיחקו מגיל צעיר מולן. ככה נראה קלאב אמיתי.

תראו את קטן, למשל. בגיל 21 מה יש לו ברקורד: שנים ארוכות בנבחרות הצעירות עם החינוך והידע של זלצר, שנת לימוד אצל מאמן כמו דושאן אוהרין, תחנות ביניים אצל מאמנים כמו ריצ'רד נילסן, שלמה שרף ואברם גרנט, ועכשיו יש לו את שום. כל אחד מאלה בעל ידע נרחב, מכל אחד הוא קיבל.

באימונים קטן לומד דבר או שניים משחקנים כמו ז'וטה, רוסו, פראליה, יעקובו, בנאדו וחרזי. כל אחד מורה מכובד. וזה מחלחל, ומשדרג את הכישרון הגולמי שתמיד היה שם. הידע נרכש בלי משים כמעט. תסתכלו למשל על שי אביטבול מהפועל, איך הוא מפתח לעצמו שפת גוף, תנועה ומסירה של גאבור הולמאי. הידע הנרכש נשאר במועדון. מישהו בנוער כבר לומד את קטן, מישהו בנערים כבר לומד את אביטבול.

טכניקה, אמרו תמיד, יש לשחקנים שלנו בלי עין הרע. כושר וחוזק אנחנו הולכים ורוכשים בהדרגה. גם ניסיון. היכולות הטקטיות של מאמני הצמרת בישראל לא נופלות היום משל מאמנים אחרים באירופה. הידע הולך ונצבר, והוא מתבטא בפרטים הקטנים. טועמה יקח את הכדור לפינה, כשהוא מושך זמן, כדי להאריך את משך היכולת להתגונן מהתקפת נגד, אם יאבד הכדור, כי ככה הוא למד מקשטן. קטן ירוץ לשניה לשום אחרי הגול, אבל ייזכר מיד שהמשחק רק באמצע, כי ככה הוא למד מנילסן. במכבי חיפה כבר יקראו כל פאקס כמו שצריך, כי ככ למדו מהניסיון. לרמת הידע, הביצוע והגימור הזו קוראים במלה אחת – מקצוענות. והכדורגל הישראלי מסוגל לייצר היום שתי קבוצות מקצועניות לגמרי. זה הרבה.

ועל הרקע הזה, עם רמת איכות שעיצבו פה אנשים כמו שחר ושפיגל, עם קהלי אוהדים שקפצו באיכותם שבע מדרגות בשנים האחרונות, עם טלוויזיה שמחזיקה דמויות כמו מודי בראון – אנחנו יודעים שאנחנו בדרך אל הטוב. שהעם חובב הכדורגל הזה יכול לדרוש רמות כאלה של מקצוענות לא רק במכבי חיפה ובהפועל תל אביב, אלא גם באגפים אחרים של הכדורגל הישראלי. שהנה, זה הוכח כאפשרי. ואז אנחנו מפנים לרגע את הראש הצידה, ורואים שם את גברי לוי.

שתי סיבות למהפכת הידע: החזרה של ישראל לאירופה, ושילוב הזרים. בעשור האחרון זורם לכדורגל הישראלי אין-סוף ידע, שמקורו במפגש המתמיד עם הכדורגל האירופאי ברמת הנבחרות והמועדונים, ועם ידע כדורגל אישי מכל העולם, שמובא לכאן על –ידי השחקנים הזרים.

מאז הוחזרה ישראל לאופ"א והחל עידן הזרים, הכדורגל הישראלי אוסף ידע. אין סוף ידע. ידע בניהול ובניית מועדון, וידע באימון, וידע טקטי של השחקנים, וידע של קהל ועידוד. והידע נצבר במועדון.