על קו הזינוק: צמרת בצרות

הנה, בכמה מילים, העדות הניצחת לכמה מטורף החוף המזרחי יכול להיות: שלוש מארבע הפיינאלסיטיות בפלייאוף אשתקד, הנטס, הסלטיקס והפיסטונס, הגיעו לשלבים הגבוהים הללו משום מקום. ומה עשו שלוש הקבוצות הללו בקיץ? שתיים מהן העיפו את הקלע המצטיין שלהן ואחת בחרה לנפנף מהרכבה את הרכז הפותח ואת אחד מהמועמדים הבולטים בשנים האחרונות לתואר השחקן השישי הטוב בליגה. יותר מכך: שלושת הקבוצות הללו שיחררו את השחקנים לעיל לקבוצות שיתחרו בהם על בכורת החוף המזרחי, או כמו שהאמריקאים היו מגיבים על כך: לייק, הללללו!!

שלושת הקבוצות הללו עומדות לשלם על מחיר הגאווה שלהן ועל העובדה שלא השכילו לשמור על הרכב מנצח, ואף אחת מהן לא תסבול מהחילופים הללו יותר מבוסטון.

בוסטון לא משלמת רק את המחיר על העזבתם של רודני רוג'רס וקני אנדרסון (עם תמורה אפסית כמעט), אלא בעיקר על הדראפט לפני שנה. לבוסטון היו בחירות מספר 10, 11 ו-21. מסוג הדראפטים שבהם קבוצה יכולה לבנות את עצמה להרבה שנים, במיוחד כשיש לה בסגל כבר את פול פירס ואנטואן ווקר. בוסטון בחרה את ג'ו ג'ונסון, קדריק בראון וג'וזף פורטה, שלושה שחקנים דומים שהיו אמורים להתחרות על אותה עמדה שבה שיחק כבר פירס.

מעבר לעובדה שבוסטון יכולה היתה לעשות שימוש טוב יותר בבחירות הללו (טוני פארקר וג'אמאל טינסלי, שני רכזים פותחים בקבוצות פלייאוף, נבחרו בסוף הסיבוב הראשון) או לבצע החלפה שתקדם אותם בדראפט, הרי ששניים מהשחקנים הללו כבר לא נמנים על סגל הקבוצה והתמורה בעד שחרורם: אפס! לייק הללללו! במקומם הגיעו רודני רוג'רס שכבר שוחרר לבוסטון, ווין בייקר שכולם עכשיו בונים על כך שהוא יחזור לכושר.

הבעיה עם בייקר היא של אנשים בגיל העמידה שתאבים לסקס: חשק יש (אולי) יכולת לא. בגיל 31 הוא לא הפך לצעיר יותר ובעיית המשקל שלו רק הולכת ומכבידה, מה עוד שהוא ישחק בבוסטון בקבוצה של שני כוכבים שאוהבים לזרוק ועוד רכז שהוא בכלל קלעי במקור. אם בייקר לא הצליח לצידו של גארי פייטון, קל לשער מה צפון לו העונה בבוסטון. בשנה שעברה, עם בייקר בהרכב, סיאטל ניצחה 26 משחקים והפסידה 29. בלעדיו, סיאטל ניצחה 23 והפסידה ארבעה.

אם כך, לבוסטון יש שלושה שחקנים שצריכים ודורשים את הכדור ואף שחקן שימלא את הפונקציה של חלוקת הכדור. ווקר הוכיח בשנה שעברה, כשנתן את הקבוצה לפירס, שהוא התבגר והעונה הוא יתבקש למלא חלק עיקרי בהובלת הכדור. אבל בוסטון צריכה אותו גם כקלעי: הקבוצה ניצחה 25 מ-29 המשחקים שבהם קלעו פירס וווקר מעל עשרים נקודות.

לאף קבוצה במזרח אין את כמות הכשרון שיש לאינדיאנה. יותר מכך: הספסל של אינדיאנה (מרסר, קרושיר, פוסטר, בנדר והרינגטון) עולה על כמה וכמה חמישיות פותחות. אז למה אינדיאנה סיימה במקום השמיני בדירוג הפלייאוף של השנה שעברה? איזייה תומאס, אחד שמאז שפרש מהמשחק עדיין לא הצליח לעשות צד מקצועי חיובי אחד. לתומאס כאמור יש מצבת שחקנים מפוארת, אחד מהמנכ"לים המוכשרים בעסק (דוני וולש), והשנה, גם הגיל לא יהווה יותר תירוץ. ומה מחליט איזייה? שהשנה אינדיאנה תשחק יותר התקפה עומדת, "שילוב של התקפת המשולש, ההיי פוסט של ג'ון וודן והתנועה של בובי נייט", כדבריו. וזה בקבוצה שאוהבת לרוץ ושהרכז שלה, ג'אמל טינסלי, הוא מאבד כדורים כרוני במשחק עומד.

אם לא לוקחים בחשבון פציעות, זה מה שמחכה ליריבות של אינדיאנה: פוינט גארד שהתבגר בשנה; רג'י מילר לשניות האחרונות (ממוצע הנקודות שלו בפלייאוף היה גבוה בשבע נקודות מהממוצע בעונה הרגילה); רון ארטסט, אחד השחקנים הכי לא אנוכיים בליגה, שסיים במקום השני בליגה בחטיפות למשחק, ושחקן הגנה נפלא באחד על אחד; ברד מילר שסיים בשנה שעברה עם 13 נקודות, שמונה ריבאונדים למשחק (הממוצעים הגבוהים בקריירה שלו), אין סוף מרפקים וקליעה מחצי מרחק שתשחרר להרבה לילות את ג'רמיין אוניל מדאבל טים. החמישיה הזאת, פלוס הספסל המוזכר (איזייה יהיה חייב לערב את מרסר במשחק ולהוציא את קרושיר מהתרדמה שנפלה עליו מאז החוזה הגדול שחתם), יכולה להגיע רחוק, אולי אפילו הכי רחוק שאפשר להגיע מהחוף המזרחי (טיול לסקרמנטו). רק אם אייזיה לא יפריע.

חוץ מכסף, לא היה שום הגיון בטרייד ששיחרר מדטרויט את ג'רי סטקהאוס עבור ריצ'רד המילטון. בסוף העונה הבאה סטקהאוס יהיה שחקן חופשי והוא רצה את מלוא הסכום שיכול לקבל שחקן עם ותק כמו שלו, ג'ו דומארס לא חשב שסטקהאוס שווה את הסכום הזה. אבל מעבר לשיקולי הכסף, החילוף הזה יכול לתת לנו תובנות לגבי מהות ההצלחה של דטרויט: האם היה זה סטקהאוס או בן וואלאס שהביאו את דטרויט בחזרה לפלייאוף? והאם המילטון וצ'ונסי בילאפס ההתקפיים יתנו דלק לאימפוטנטיות של התקפת הפיסטונס (כפי שהתגלתה בשתי סדרות הפלייאוף שלה אשתקד) או שהם רק יפריעו לכימיה הקבוצתית שבנה ריק קרלייל?

דומארס, כך זה נראה, מישכן את ההווה תמורת העתיד. המילטון הוא האופציה הראשונה והעיקרית בהתקפה, והוא עדיין לא הוכיח שהוא יכול לסחוב על כתפיו את האחריות הזו או שהוא יכול להישאר בריא לאורך עונה שלמה. ההגנה והספסל (הכי טוב בליגה אשתקד ועם חיזוק בדמותם של קליף רובינסון, טישון פרינס ומאמט אוקור) יקחו את דטרויט לאותו מקום שאליו היא הגיעה בשנה שעברה, אבל אל תצקצקו בלשון: דומארס יודע מה עושה. אף אחד לא הצדיק אותו כשהוא הביא את בן וואלאס במקום גרנט היל.

אף אחד לא יודע מה לעשות עם פילדלפיה. כמה פרשנים חושבים שהיא לא תגיע לפלייאוף ואחרים מנבאים שהיא תהיה נציגת המזרח בגמר ה-NBA. הערכות דומות תקבלו מעשרה אנשים שתשאלו אותם לגבי הרכש החדש של פילדלפיה, קית' ואן הורן.

לואן הורן היו שתי בעיות שליוו אותו לאורך הקריירה: תלונות על אי הזנה מספקת של כדורים (בעיקר בתקופת מרבורי) וכריעה תחת לחץ האוהדים והמדיה. עם אייברסון, ואן הורן יכול עוד למצוא את עצמו מתגעגע למרבורי. ללחץ מהמדיה ומהקהל בפילדלפיה אין מתחרים באמריקה. מה שלא מבטיח בוודאות שהוא ייכשל. אייברסון יצטרך לעזור לקלעי נוסף להתאקלם בקבוצה (מה שהוא לא הצליח לעשות עם סטקהאוס, לארי יוז ובעבר עם קולמן), והעובדה שהוא קלע 38% מהשדה בשנה שעברה, אולי תשכנע אותו. מלבד זאת, פילדלפיה היתה חייבת לשדרג את ההתקפה שלה - הרביעית הכי גרועה בליגה אשתקד - וואן הורן, מקאלך ומונטי וויליאמס, ביחד עם היכולת המוכחת של המאמן לארי בראון לשלב רוקי'ס, יעזרו להתקפה הזו.

החסרון של מוטומבו (ומט הרפרינג) לא יהיה רק במשחק ההגנה ובקשיחות של פילדלפיה, אלא בעיקר בעובדה שהם היו שני השחקנים היחידים ששיחקו למעלה משמונים משחקים בשנה שעברה. קולמן, אייברסון, אהרון מקי ואריק סנאו החמיצו ביחד מאה משחקים. אם הפציעות יחזרו השנה, פילדלפיה עשויה למצוא את עצמה מחוץ לפלייאוף. אם פילדלפיה בריאה, היא מסוגלת לא פחות מכל קבוצה אחרת להגיע עד הסוף (תזכורת קטנה: מקאלך היה בסגל של שתי הקבוצות שהגיעו לגמר בשנתיים האחרונות).

צריך להיות משוגע כדי להמר נגד הנטס. הם התחזקו בשלושת נקודות התורפה שלהם מהשנה שעברה: תרומה התקפית מהספסל (צ'יילדס ורוג'רס), בהגנה בצבע (מוטומבו) ובדקות מנוחה לג'ייסון קיד(צ'יילדס); הם היו אחת ההתקפות הטובות בליגה ועכשיו הם חיזקו את ההגנה שלהם; והשנה, השנה האחרונה של ג'ייסון קיד בחוזה, תהיה שנה של בהילות שבה הם ינסו לשפר את ההישג מהשנה שעברה.

אבל לא הכל ורוד. הנקודות מקליעות מבחוץ לא יבואו באותה תדירות, במיוחד לא כשהן מצופות מקרי קיטלס שאף פעם לא הוכיח שהוא יכול להישאר בריא תקופה כל כך ארוכה, ההתקפה שלהם בנויה על מסירה ראשונה לסנטר, אבל מוטומבו הוא לא מוסר טוב כמו מקאלך והוא מתקשה לתפוס כדורים, ביירון סקוט התחיל לרכוש לעצמו יותר מדי אויבים, הריבאונד, הכרחי למשחק הריצה של קיד והפורוורדים המהירים שלו, נחלש: מוטומבו הזדקן בעוד שנה וגם כך הוא לא משתווה לתפוקה שנתנו יחדיו מקאלך וואן הורן (הריבאונדר המצטיין של הקבוצה בעונה שעברה).

אבל אבן הנגף העיקרית של הנטס תהיה בעיקר מנטלית: בשנה שעברה הם הפתיעו את כולם, כולל את עצמם. השנה הם יהיו קבוצה מסומנת שכל קבוצה, משני החופים, תרצה לעלות לכותרות על גבה. אף אחד מהשחקנים של הנטס עדיין לא עמד במעמסה שכזו, ולכך מתלווה חטא גאווה מסויים (יותר מדי אנשים בקבוצה מדברים על הפלייאוף משל העונה הרגילה כבר נמצאת בכיסם).

ולכן, הנטס לא יהיו חלק מהרשימה הבאה, האחרונה בסדרה. זו תכלול את הנבחרים האישיים של העונה, את הקבוצה החזקה ביותר במזרח (הורנטס), קבוצה שיכולה להיות החזקה ביותר אם שחקן המפתח שלה לא יפצע שוב (אורלנדו) והבחירה הנוסטלגית-רומנטית של וואלה! ספורט: הקוסמים מוושינגטון.