*נכתב לפני המשחק של ההוקס מול מילווקי, בו אטלנטה דווקא ניצחה
לפני פתיחת העונה, אטלנטה נחשבה לאחת התעלומות הגדולות השנה ב-NBA. ההצטרפות של דוויט הווארד על חשבון אל הורפורד יצרה כמה סימני שאלה מעניינים: האם דוויט יצליח לשקם את הקריירה בעיר בה נולד? האם הוא יצליח להוסיף לאטלנטה נוכחות בצבע ובריבאונד שהייתה כל כך חסרה לה? כיצד הוא ישתלב בסגנון של המאמן מייק בודנהולזר שמדגיש תנועה ויכולת מסירה? עד כמה החיסרון של הורפורד (וגם של ג'ף טיג שעזב) יפגע במשחק ההתקפה השוטף של ההוקס? האם זו הופכת להיות הקבוצה של פול מילסאפ?
לאחר רבע עונה, ניתן כבר להסיק באופן ברור ש...וואלה, עדיין לא ברור מה ניתן לצפות מהקבוצה הזאת. אטלנטה פתחה את העונה מצוין וניצחה 9 מ-11 המשחקים הראשונים שלה, כולל ניצחון מרשים בקליבלנד, אבל אז יצאה לשני מסעות חוץ וקרסה בהם עם 10 הפסדים מ-11 משחקים, כולל כמה תבוסות גבוהות במיוחד. רצף ההפסדים נעצר השבוע בניצחון ביתי לא קל על השאריות של מיאמי. אז מה מייצג את אטלנטה האמיתית? כל אחד מוזמן לנחש. יכול להיות שהפתיחה החזקה מעידה על פוטנציאל שיבוא לידי ביטוי מחודש כשהקבוצה תתחבר, יכול להיות שהחולשה בהמשך מעידה על קבוצה שאיבדה את הזהות שלה. ייתכן גם שהממוצע של שני החלקים הוא המייצג הטוב ביותר של קבוצה שהמקום הטבעי שלה הוא באמצע הטבלה.
בדרך כלל קשה להסיק יותר מדי מהממוצע של שתי תקופות שונות כל כך, אך במקרה של ההוקס מסתמנות כבר כמה מגמות בולטות. בראשן מגמת העל: אטלנטה היא קבוצת התקפה חלשה מאוד וקבוצת הגנה חזקה מאוד. נכון ליום שישי היא מדורגת במקום ה-26 בליגה ביעילות התקפית ובמקום השלישי ביעילות הגנתית. בתמונה הגדולה, מדובר בהקצנה של העונה שעברה, בה ההתקפה הייתה ממוצעת וההגנה אחת הטובות בליגה.
עוד בנושא:
הלילה: אטלנטה דווקא ניצחה, במילווקי
דוראנט ממשיך להתקבל בבוז ברחבי ארה"ב: "כיף להשתיק את הקהל"
עומרי כספי: "אני שוב ברוטציה וצובר את הביטחון שלי מחדש"
נתחיל בצד השלילי. כאשר רואים את אטלנטה משחקת, קשה להבין למה ההתקפה שלה רעה כל כך כי זה נראה מאוד דומה לקבוצה של השנים האחרונות. דוויט הווארד הוא אמנם שחקן דומיננטי שהצטרף, אך רוב שחקני הרוטציה האחרים נשארו מהשנים הקודמות, הם מכירים את השיטה של בודנהולזר ומכירים אחד את השני. להתקפה של אטלנטה יש קצב טוב, התרגילים זורמים בצורה יפה, השחקנים נעים בתזמון נכון וקוראים יפה את ההגנה היריבה.
בודנהולזר גם מצא דרכים שונות להשתמש בדוויט. הוא לא קולע מבחוץ ומוסר כמו הורפורד, אבל דורש את תשומת הלב של ההגנה בדרכים אחרות. קואץ' באד נעזר באלמנט ההרתעה של ההאלי-הופ של הווארד כדי לפתוח אפשרויות במקומות אחרים, הוא גם משתמש בנוכחות הפיזית של הווארד כחוסם אפקטיבי רחוק מהכדור. את הפיק נ' רול בין דוויט לדניס שרודר, מהלך בין שני שחקנים אתלטיים מאוד, בודנהולזר מנצל בעיקר בהתקפות מהירות ומהצד, כך שלהגנה קשה יותר להתארגן מול מהירות הביצוע של השניים. דוויט יוצר גם אופציות שלא היו קיימות בהתקפת ההוקס בשנים קודמות. במו ידיו הוא הפך את אטלנטה מקבוצת ריבאונד ההתקפה הגרועה בליגה לממוצעת בתחום, משחק הפוסט המכוער אך סביר שלו הוא פתח מילוט להתקפות שנתקעו.
במילים אחרות דוויט עצמו הוא לא הבעיה של התקפת ההוקס. הבעיה היא בחוסר היכולת של השיטה ליצור נקודות באופן עקבי. לבודנהולזר יש בסגל הרבה מאוד שחקנים שיכולים להתאים לשיטה: שחקנים שמסוגלים למסור, לחדור, לנוע ללא כדור ולזרוק מבחוץ. מה שאין לו זה מספיק שחקנים שיכולים להוציא לפועל. השיטה מייצרת מצבי זריקה טובים מבחוץ, אבל השחקנים שלו מחטיאים. השיטה מייצרת הזדמנויות חדירה, אבל השחקנים שלו לא מסיימים מספיק טוב בצבע.
חסרים גם השחקנים שמסוגלים ליצור יתרון עבור אחרים. טיג והורפורד היו שני המוסרים הטובים בקבוצה, אלה שמזהים תנועה נכונה וקוראים מהלכים מעט מהר יותר כך שהם יוצרים עבור קלעי החוץ עוד חצי שנייה. בלעדיהם הרבה התקפות זורמות יפה בניוטרל, הכל מתנהל כמו שצריך עד הרגע בו מישהו, פרט לפול מילסאפ, אמור לבצע את המהלך המכריע, לנצל את היתרונות הקטנים שנוצרים. מכיוון שההתקפה מרבה להיתקע, השחקנים הבכירים מנסים ליצור בסיטואציות קשות ומביאים לידי ביטוי את הנטייה שלהם לאבד כדורים. שרודר, הווארד ומילסאפ מאבדים ביחד 7.9 כדורים למשחק, סיבה מרכזית לכך שרק פילדלפיה מאבדת יותר כדורים מאטלנטה.
גם להמשך הירידה ביכולת של קייל קורבר יש חלק בקריסת ההתקפה של אטלנטה. מומחה השלשות כבר לא מאיים כמו בעבר ולא עושה מספיק בתחומים אחרים כדי להצדיק את הדקות שלו. לאחרונה בודנהולזר ניסה להוריד את קורבר לספסל ולשלוח את תאבו ספולושה המגוון וההגנתי יותר לחמישייה. זה קרה לאחר שהחמישייה הראשונה שלו פשוט לא הצליחה לתפקד וקלעה 94.9 נקודות ל-100 פוזשנים, הנתון השני הכי גרוע לחמישיות ששיחקו 100 דקות ומעלה העונה. הניסוי עוד בתחילת דרכו, בינתיים קורבר נראה טוב יותר כמחליף. הבעיה היא שבלעדיו מצוקת הקליעה מבחוץ של החמישייה מחריפה. אף שחקן בחמישייה החדשה לא קולע שלשות ביותר מ-33.3 אחוזים. השחקנים של בודנהולזר מחטיאים גם כשהם חופשיים (מקום 28 בליגה באחוזי הקליעה של שלשות חופשיות לחלוטין), לכן קל להגנות להתכווץ.
מקור לאופטימיות ניתן למצוא בספסל, בו מספר שחקנים מפתיעים לטובה. ספולושה החיה מחדש את הקריירה וזכה במקום בחמישייה. הרכז המחליף מלקולם דילייני מרשים ביכולת ניהול המשחק שלו, הוא שחקן חכם שמזהה פרצות גם עבורו וגם עבור אחרים. המספרים האישיים שלו לא מרשימים, אבל בנתוני הפלוס/מינוס הוא שני בקבוצה רק למילסאפ. בדקות שלו אטלנטה מנצחת ב-2.8 נקודות, בדקות של שרודר היא מפסידה ב-3.5 נקודות. גם מייק מוסקאלה, שהשתלט על רוב דקות המנוחה של שחקני הפנים, נראה טוב ויעיל מתמיד. הוא קולע שלשות באחוז הגבוה בקבוצה (42.5 אחוזים), הוא יעיל גם מחצי מרחק ובצבע והוא מאוד מפתיע לטובה בהגנה. בודנהולזר מנסה לפעמים לארגן את דקות המנוחה של מילסאפ כך שהוא ישחק עם המחליפים, אם יתמיד בכך יוכל ליצור יחידה שנייה יעילה מאוד.
ההגנה, כאמור, היא החלק החזק בקבוצה, בהמשך ישיר לעונה שעברה. אך זה לא קורה בגלל שבודנהולזר שמר על השיטה ההגנתית שהצליחה לפני שנה, אלא דווקא בגלל שהפך לחלוטין את הסגנון ההגנתי של הקבוצה והתאים אותה לשחקנים החדשים, בעיקר לדוויט. בעוד שבעונה שעברה שחקני הפנים של אטלנטה יצאו באגרסיביות רחוק מהסל וניצלו את הניידות והידיים הטובות כדי לכפות איבודים, השנה בודנהולזר שולח את שחקני הפנים שלו, לא רק את דוויט, עמוק לצבע.
הסגנון השמרני הזה עובד, קודם כל, בזכות הנוכחות ההגנתית הנהדרת של הווארד, מילסאפ וגם מוסקאלה, שמשנים הרבה מאוד זריקות. אך הוא עובד גם בזכות שחקני החוץ, שבשיטה כזאת צריכים לעבוד קשה כדי לעבור חסימות ולהקשות על זריקות מבחוץ די לבדם. שרודר, ספולושה וקנת' בייזמור הם כולם שחקני הגנה טובים שמוכנים לעבוד קשה, הם עושים עבודה נהדרת ועקבית. בניצחון השבוע על מיאמי גם הרוקי טוריאן פרינס נראה כמו סטופר הגנתי בהתהוות, היו לו דקות יפות של הגנה על גוראן דראגיץ'. לפעמים יש טעויות, בעיקר ברמה הקבוצתית של אי הבנה ואיחורים ברוטציות, אבל בסך הכל קשה מאוד להגיע לזריקות נוחות מול אטלנטה.
באופן מעניין, למרות השינוי בסגנון אטלנטה ממשיכה לכפות הרבה איבודים על היריבות (מקום שלישי בליגה עם 16.3 איבודים של היריבות). השנה הרבה מהאיבודים מגיעים בתוך הצבע, כאשר שחקן שמנסה לחדור מסתבך. באופן כללי, הצבע של אטלנטה הוא כנראה זה שהכי קשה ליצור בו משהו חיובי. היריבות מגיעות למעט זריקות בצבע, קולעות אותן באחוזים נמוכים וממעטות מאוד להגיע לקו העונשין. זה סוד ההגנה האיכותית של ההוקס.
ההגנה נראית כמו משהו אמיתי, לא תופעה זמנית, ואם היא תישאר בין חמש הטובות בליגה הסיכוי של אטלנטה לשדרג מספיק את ההתקפה כדי להתמקם בצמרת הנמוכה של המזרח יהיה גבוה. הבעיות בהתקפה אמנם מהותיות, השיטה שהפכה אותה לאחת הטובות בליגה לא עובדת עם הסגל הנוכחי, אבל יש בסגל הזה כישרון התקפי. מילסאפ הוא אחד השחקנים הטובים והמגוונים בליגה, שרודר אחד החודרים הטובים ביותר, דוויט הוא עדיין מפלצת בצבע, חבורת שחקני הכנף מספקת קצת מהכל, על הספסל יש כמה אופציות מעניינות. בודנהולזר הוא מאמן מצוין שבהחלט עשוי למצוא את הדרך הנכונה להשתמש בשחקנים שלו. אם צריך להמר כרגע, אז הסימנים החיוביים נראים מעט משמעותיים יותר מהשליליים, מה שיאפשר לאטלנטה לפחות לשמור על מקומה כקבוצה די טובה במזרח.