בימים לא פשוטים אלה, אוהדי מכבי תל אביב מוצאים נחמה בצרותיהם של האדומים. לא נגיד שאנחנו חוגגים ברחובות, לא פותחים שמפניות, לא עוצרים את נשמתנו ומחכים בקוצר רוח לאיזשהו פיצוץ גדול, אלא פשוט, סתם מחייכים. מגניבים צחוק מתחת לשפם. מתעניינים בהתפתחויות, בהנאה, והיא גלויה. אין טעם להכחיש, אנחנו נהנים מההצגה. ככה הם מכביסטים, שמחה לאיד היא מתחת לכבודם. העיקר מבחינתנו הוא אנחנו, ההישגים שלנו, הניצחונות והתארים, אבל אם הפועל מועדת, שלא לומר נופלת, שלא לומר מתפרקת, זה בהחלט משעשע. מה יש, קצת נחת. זו הזדמנות להיזכר בימים יפים יותר בשנות ה-90, כשפשוט נעמדנו ביציע וקראנו "שלום לך הפועל", וזהו, לא היה צריך להוסיף.
כי בימים לא פשוטים אלה, כשהאווירה והיכולת אינם כתמול שלשום, אפשר להביט על הנעשה בוולפסון, ולהתעודד. לחזור לפרופורציות. המתלוננים על ג'ורדי, למשל, מבינים שגם גוטמן הוא מנהל מקצועי. המתלוננים על הרכש, למשל, מבינים שגם עזרא ומנגה נחשבים לחיזוק. הנעשה בהפועל לא רק שגורם למכביסט להעריך מה יש לו, אלא בעיקר להבין שאין לו שום זכות להתלונן. להפך, רק להוקיר תודה. הכל בסדר. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
מה שנחמד בנפילה של הפועל, זה שזו לא התרסקות. אין פה מכה אחת גדולה וניצחת, אלא טפטופים. כמו עינוי סיני, טיפה ועוד טיפה על המצח, עד שכל טיפה מרגישה כמו דקירה של סיכה רותחת. הכל קורה לאט, נסחב, לא נגמר. כל יום עוד ידיעה ועוד דיווח, המון מסרים כפולים ומבלבלים, דיווחים סותרים, דיסאינפורמציה. והם חסרי אונים, מודאגים, לחוצים, ובעיקר לא יודעים מה קורה ומה יקרה, חיים בחשש ובחוסר ודאות, מתווכחים בינם לבין עצמם, נאלצים לצלול למונחים משפטיים, לברר מה המשמעות של פירוק, כמה נקודות יירדו, כמה ליגות יורדו. זה באמת נשמע קשה. אתם בסדר שם חברים?
עבורנו, המסתכלים מהצד, זה הרבה יותר טוב מאילו הייתה להם סתם עוד קריסה מקצועית. עם הפסדים בליגה הם כבר יודעים להתמודד. מה זה כבר משנה עוד הפסד ועוד הפסד, הרי הליגה הזאת כל כך חלשה, אי אפשר לרדת ללאומית. זו גם לא תהיה פעם ראשונה. אבל קריסה כוללת זה כבר עניין אחר. כל העתיד מעורפל. הקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים. הם מרגישים שהכל נהרס, שהבית מתפרק. כבר ראינו אותם בעבר עצובים, מוכים, שבורים, אבל עכשיו הם בפאניקה, בלחץ, בבהלה, לא יודעים מה נעשה איתם. וזה נחמד.
הדמויות הפועלות רק מוסיפות פלפל לקומדיה. כבירי מאז ומתמיד נראה לנו מעט מפוקפק, עוד מאז פרשת רייכרט ותחושת הניצחון. מני וייצמן, אם לא היו מראים לנו תמונות שלו, לא היינו מאמינים שהוא קיים. כולנו כמובן בהלם שדמות מופת כמו רמי כהן לא הצליחה לשקם את המועדון כלכלית, על אף שנדמה היה שהגיע כמושיע. הדיווחים על התביעות הן כבר קאלט אמיתי, כשכל מיני אבדג'ים פתאום צצים מהאוב וכל אחד מהם הוא משקולת של מיליונים, ובכל פעם שחושבים שזו פרודיה משובחת עולה שוב שמו של מנדיונדו, שהוא כבר סאטירה, על כישלון שתובע מכישלון, והכל מתערבב לסרט רע ומצחיק ועצוב, ואי אפשר שלא להתמוגג ממנו, להתמלא ברגשות שונים ומעורבים. כמו בדרבי, בחזירות מכביסטית, אנחנו דורשים "עוד, עוד, עוד".
נכון שכולנו חובבי כדורגל, שצריכים לחשוש ממה שקורה בהפועל. מדאיג לראות איך קבוצה יכולה להתפרק ככה בגלל הנהלה מגוחכת, שעושה טעות אחרי טעות ומתנהלת בחוסר אחריות, ושוב אין בקרת תקציבים שמפקחת ומגנה ומעניקה גב וביטחון לאוהדים. זה לא היה מזמן שהפועל נראתה חזקה ויציבה, כך שלפחות באופן עקרוני, כולנו צריכים להראות סולידריות והזדהות, ולהביט בחשש על הנעשה שם בוולפסון, כי יום אחד זה יקרה לנו. אבל וואלה, לא. את הסולידריות נדחה לבינתיים. נחכה קצת עם הלקחים על הבקרה. נתמקד בלצחוק.
אולי זה ההבדל בין הקבוצות, בין הקהלים, בין הגישות השונות. כדורגלן עבר ששיחק גם בהפועל וגם במכבי אמר לי פעם ש"אוהדי מכבי שונאים את הפועל, אבל אי אפשר להשוות את זה לשנאה של הפועל למכבי". זה בסדר. אין כעס. לא מחפשים לשנוא, רק ליהנות מכדורגל, לחגוג. וזה מה שקורה גם הפעם. כי בסופו של דבר, מה זה באמת משנה הפירוק הזה, הרי הוא לא יקרה, הבעיות ייפתרו. אי אפשר באמת להיפטר מהם, תמיד הם ניצלים בסוף. ואם בכל זאת יקרה הפירוק, הרי שגם לו אין משמעות, כי הם יחזרו. הרי גם את קבוצת הכדורסל פירקו להם, והם חזרו בכל הכוח, חזקים מתמיד. זה רק עניין של זמן, תקופה קצרה של כמה חודשים שבהם עולמם מעורער ומתפורר לנגד עינינו, והם מודאגים ולחוצים, ואין ברירה אלא לנצור כל רגע, וכדרכנו - ליהנות כל עוד זה נמשך.