דאון ראשון ו-10:
גם אחרי שטוני רומו העביר רשמית את משרת הקוורטרבק הפותח בדאלאס לדאק פרסקוט, יש כאלה שעדיין משוכנעים שהשחקן הוותיק צריך להיות זה שמוביל את הקבוצה לפלייאוף. אחד הטיעונים הבולטים של מועדון המעריצים של רומו הוא ש"גם טוני היה עושה את זה", כאשר הכוונה היא לכמות הנקודות הנמוכה שסופגת הקבוצה, מה שמאפשר להתקפה לנצח, על הנייר, גם אם היא לא שמה יותר מדי נקודות על הלוח (והיא דווקא כן שמה, אבל זה כבר טיעון לטובת פרסקוט).
בהפסד של הקאובויס בתחילת העונה לג'איינטס, הם ספגו 20 נקודות. מאז, בתשעת הניצחונות הרצופים: 23, 17, 17, 14, 16, 23, 10, 30 ו-17. המשמעות? מלבד המשחק מול הסטילרס, בחוץ, 25 נקודות היו נותנות לדאלאס ניצחון בכל משחק העונה. על היכולת ההגנתית המשופרת הזו חתום מישהו שהשם שלו עולה בשבועות האחרונים לא מעט, אבל בהקשר אחר לחלוטין.
רוד מרינלי הגיע לדאלאס מיד לאחר סיום עונת 2012/13, משיקגו ברס. כמתאם ההגנה של הדובים, הוא הוביל את החבורה שלו במשך שלוש שנים למקומות 9, 7 ו-5 בליגה. זו הייתה בדיוק הבריחה אל המקורות לה הוא נזקק. בשיקגו הוא נחת, תחילה בתור עוזר מאמן ובתור מאמן קו ההגנה, בינואר 2009, אחרי שנכנס, לצערו, לספרי ההיסטוריה של ה-NFL מהצד השלילי שלהם. מרינלי, שאימן את דטרויט בין 2006 ל-2008, חתום בתור מאמן ראשי על עונת ה-16:0 היחידה אי פעם. בימים אלה, בהם קליבלנד מתקרבת לשחזר את אותו "הישג", הוא משלים מנגד את סיפור הגאולה שלו בצורה הכי משכנעת שיכולה להיות.
בעונה הראשונה שלו כמתאם ההגנה של הקאובויס, אחרי שירש את מונטה קיפין בתפקיד, הקבוצה סיימה במקום ה-14 מבחינה הגנתית, זאת למרות שפרשנים רבים טענו שהיא תהיה ההגנה הגרועה בתולדות הליגה. העונה שעברה הייתה קשה, דווקא אחרי שמרינלי קיבל הארכת חוזה יפה, אבל השנה הכול שוב מתחבר למאמן בן ה-67. לקאובויס אין הגנה סנסציונית מדי או משהו כזה, אבל מרינלי דואג שהשחקנים שלו יעשו מספיק כדי לאפשר להתקפה לנצח. דאלאס מרשה רק 84.8 יארד על הקרקע בממוצע למשחק (מקום 3 בליגה) וסופגת 18.7 נקודות (מקום 5), כך שגם אם לפי ה-DVOA ההגנתי היא רק באמצע הליגה, הרי שההגנה בהחלט עושה את העבודה.
האיש שבצעירותו נלחם בדוב ועל פי חבריו, "הכניע אותו ב-10 שניות בערך" כבר זכה באליפות פעם, בינואר 2003, כאשר ההגנה של טמפה ביי, שם שימש כמאמן הקו, ריסקה בסופרבול את ההתקפה של אוקלנד. בתקופתו בפלורידה, הוא עזר לייצר הגנה אופורטוניסטית, שהשיגה יותר סאקים מכל קבוצה בליגה. אם ההגנה של דאלאס תמשיך לעשות את העבודה השקטה, לקאובויס יש צ'אנס טוב ללכת כל הדרך.
דאון שני ו-12:
במשחק של אינצ'ים, מסתבר ש-13 יארד הם המון. שמיים וארץ. עד לפני שנתיים, הרגע הכי משעמם, באופן כמעט קבוע, בכל משחק, היה בעיטת הבונוס שאחרי טאצ'דאון. אותן בעיטות, מ-20 יארד, נכנסו ב-100 אחוז הצלחה בערך וגרמו ללא מעט צופים להעביר ערוץ.
בינואר שעבר, ראשי הקבוצות בליגה הבינו שכדי להכניס עניין, צריך לשנות סדרי עולם וברוב מוחץ של 30 מול 2, הם קיבלו החלטה להזיז את ה-PAT אחורה, 13 יארד ליתר דיוק. פתאום, בעיטות מ-20 יארד עבור נקודה הפכו לבעיטות מ-33 יארד.
בעיטות מ-33 יארד לא אמורות להיות מסובכות מדי לבועטים הטובים בעולם, שמשחקים בליגה מדי שבוע. אלה שמסתבר שמה שהולך באחוזים גבוהים, מאותם טווחים ממש, בניסיונות לשערי שדה, לא הולך בכלל בבעיטות הבונוס. ביום ראשון למשל, הוחמצו לא פחות מ-12 כאלה, שיא כל הזמנים למחזור בודד. מי ששילמה ביוקר במיוחד למשל, הייתה סינסינטי, שהפסידה 16:12 לבפאלו. הבנגאלס שמו שני טאצ'דאונים והחטיאו את שתי בעיטות הבונוס. אם היו מבקיעים את שתיהן, בדרייב האחרון, בו הכדור היה אצלם והם היו בחצי המגרש של הבילס, שער שדה היה מספיק לניצחון. במקום, אנדי דלטון נאלץ לזרוק לאנדזון ואיבד משחק קריטי.
בעונה שעברה, בגמר ה-AFC, סטיבן גוסטקובסקי מניו אינגלנד החטיא בעיטה שגרתית דומה בפתיחת המשחק מול דנבר, החטאה שהתגלתה כיקרה מאוד בסיום. עוד שלל דוגמאות לא חסרות ורק לפני שבוע וקצת, חסימת בעיטה כזו מצד הברונקוס הפכה למיני-טאצ'דאון בצד השני, שסידר ניצחון דרמטי בניו אורלינס.
הניתוחים וההסברים לתופעה נמצאים בשיאם בימים אלה וכל אחד הפך לפתע לפסיכולוג חובב, כאשר רבים טוענים כי ההבדל טמון בכך שבעיטת הבונוס הייתה רגע של רוגע עבור הבועטים, חימום קל לקראת התכלס וכעת, הם צריכים להשקיע בכל ניסיון. אם תשאלו אנשי סטטיסטיקות מתקדמות, הם פשוט יגידו לכם שהכול הוא סטייה והנתונים יתאזנו במוקדם או במאוחר. בכל מקרה, לאקשן ולתוצאות הלא שגרתיות (ה-12:16 של הבילס היה הפעם ה-12 בלבד בתולדות הליגה בה תוצאה כזו מושגת).
גם לאנשי ה"מאדן" היה מה להגיד בנושא
דאון שלישי ו-5:
22 מיליון אוהדים יש ל-NFL במקסיקו, כך מעריכים בליגה, על פי התקשורת האמריקאית. חלקם היה בין 76,473 הצופים שנכחו במאנדיי נייט הסוער בין אוקלנד ליוסטון, שנערך באצטדיון האצטקה. בליגה פונים בשנים האחרונות יותר ויותר כלפי חוץ, כאשר מדובר בעיקר במשחקים בלונדון כמובן, אבל בימים בהם המתיחות בין אמריקאים למקסיקנים נמצאת בשיאה, המשחק שנערך על אדמת השכנה מדרום קיבל גוון מיוחד.
ב-2005 כבר שיחקו במקסיקו, אריזונה נגד סן פרנסיסקו, במשחק שמשך למעלה מ-103 אלף צופים, הכמות השנייה בגובהה במשחק ליגה אי פעם. הפעם לא הגענו למספרים כאלה, אבל דרמה לא הייתה חסרה. ביוסטון האשימו את השופטים בהפסד הכואב, אבל רוב השיח היה על כל מה שמסביב. הגובה (7,280 רגל מעל פני הים, גבוה יותר ב-2,000 רגל מהאצטדיון של הברונקוס, הגבוה בליגה) וזיהום האוויר שהקשו על השחקנים, סמני הלייזר מהיציעים, שהוציאו את ברוק אוסווילר מדעתו ברבע השני, שחקנים שחויבו להישאר במלון בגלל הפשע ברחובות הבירה ועוד ועוד. האם הניסוי עבר בהצלחה? לא בטוח, אבל נראה שהעוצמה הכלכלית האפשרית תגרום ל-NFL להמשיך לנסות. לפחות עד שתהיה חומה.
דאון רביעי ו-3:
סיכום השבוע לא נוטה להביט קדימה, אלא בעיקר לאחור, אבל יום חמישי הקרוב הוא לא יום שגרתי ב-NFL. בכל שנה, ערב חג ההודיה הוא אחד המהנים ביותר שהליגה מציעה, עם משחק שמתחיל מאוד מוקדם, ערימות של מסורת ולא מעט מפגשים בלתי נשכחים לאורך השנים, אבל נדמה שהפעם הכוכבים הסתדרו היטב לליגה, שמנסה להחזיר אליה את הרייטינג לאט לאט.
כבר בסיבוב הראשון של הערב, דטרויט ומינסוטה ייפגשו לקרב גדול, שיכול להתגלות כמשחק שיכריע את זהות העולה לפלייאוף. זכרונות הדרמה בין השתיים מתחילת החודש עוד טריים. אחרי שנתאושש מזה, נקבל את הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה כרגע, דאלאס, שנמצאת בריצה היסטורית מבחינתה, מול וושינגטון המסקרנת, אצלה קירק קאזינס ממשיך לבנות לעצמו חוזה ענק לעונה הבאה. לקינוח, עוד משחק שעשוי להתברר כ"על כל הקופה" בדיעבד, בין אינדיאנפוליס לפיטסבורג. בקיצור, אל תעשו הרבה תכניות לחמישי ערב/שישי בוקר.