קצת לפני שז'והאן אודל חתם בבית"ר ירושלים, בקבוצה קיבלו חוות דעת מהפועל תל אביב לפיה מדובר בשחקן פצוע. "שמעתי על זה ולא הבנתי למה הם עשו את זה", נזכר השבוע אודל. "אולי הם עשו זאת מקנאה. היו לי אימונים מצוינים בהפועל, השחקנים אמרו לי שחייבים להחתים אותי. סיכמנו על שלושה ימי אימון וזהו. הם רצו שאשאר למשחק אימון וסירבתי. כשהלכתי לבית"ר הם כנראה כעסו, אבל זה הכדורגל. הייתה הזדמנות והצעה, שוחחתי עם איתי שכטר שהמליץ לי על בית"ר, הקהל ובכלל על מדינת ישראל, והלכתי על זה. אני חושב שעשיתי בחירה נכונה".
הסיפור הזה קטן על אודל, אבל הוא יחשוב עליו במשחק ביום שני בין שתי הקבוצות. אחרי הכול, הקריירה שלו הרבה יותר טרגית ממה שקרה לו עם הפועל תל אביב. בדצמבר החלוץ יליד מרטיניק (אי בים הקריבי בשליטת צרפת. אודל: "גן עדן שם, אתם חייבים לבקר") יהיה בן 33, ומאחוריו קריירה מלאה בכאבים.
השחקן הכי מבוגר בבית"ר עשה את הפריצה בוולנסיין בסוף העשור הקודם. הוא נמכר ב-2010 לשטוטגרט ב-5 מיליון יורו, אך הושבת לשנתיים עקב פציעות ומעולם לא חזר לאותה היכולת. בשלוש שנים האחרונות היה בנאנט, כאשר את העונה האחרונה העביר בעיקר כמחליף ולא נהנה מכדורגל. בקיץ קיבל החלטה ללכת על הרפתקה חדשה והגיע לישראל. הוא עדיין לא נותן בבית"ר את מה שמצפים ממנו, אבל הוא משוכנע שהוא והקבוצה שווים הרבה יותר.
"אני מוכן למשחק בשני. השחקנים והאוהדים הרצו לי על ההיסטוריה. הבנתי שזה משהו כמו פריס סן ז'רמן נגד מארסיי, שזה מעבר ליריבות ספורטיבית. אני באמת רוצה לנצח ולשמח את החברים שלי ואת האוהדים. עברנו תקופה לא הכי נעימה ואנחנו רוצים לשנות כיוון. יש לנו קבוצה טובה ואיכותית. עדיין לא רואים את מה שאנחנו שווים, הצטרפו בקיץ חמישה-שישה שחקני הרכב וזה לא פשוט. אנחנו לא נופלים ממכבי תל אביב, באר שבע ומכבי חיפה וכולם ייראו את זה בעתיד".
אודל הגיע על העמדה של ניקיטה רוקאביציה שכבש 14 שערים בעונה שעברה, ויש לו הסבר מדוע בעמודה שלו כתוב בינתיים אפס שערים: "זה מחסום פסיכולוגי", הוא בטוח. "עם השער הראשון יגיעו הרבה אחריו. כשסחטתי פנדל, קלאודיו החטיא וכשבעטתי פנדל אני החטאתי. זה מאכזב. אני רוצה להיות מעורב בשער הראשון ולצאת לדרך, אני שווה הרבה יותר במה שקשור למספרים. תשאל את בוריס קליימן, באימונים אני לא מחטיא פנדל, 10 מ-10 אני שם. הלחץ על השער הראשון כנראה עושה את שלו. אל תדאג, אני מבטיח שזה יבוא. ניקיטה רוקאביציה? לא מכיר. אם הוא הבקיע 14 שערים זה יפה מאוד. אני מאמין שאבקיע כמות יפה השנה, אך התרומה שלי היא גם בהרבה דברים מעבר לכך. גדלתי כחלוץ ועשיתי בהמשך הסבה לכנף ומאחורי החלוץ, אבל האופי של חלוץ שחייב מספרים תמיד קיים אצלי. חשוב לי לציין שבשבילי בישולים ושערים זה אותו דבר, אני אפילו נהנה יותר לבשל".
ממה שראינו בצרפת אתה אוהב לחגוג בדרך מיוחדת - לקחת מצלמה ולצלם אוהדים.
"כן, זה חלק ממני. אני מבטיח לך שאם אני מבקיע נגד הפועל תל אביב הדבר הראשון שאני עושה זה לרוץ לקחת מצלמה ולצלם את הקהל והחברים שלי. תגיד לצלמים להיות מוכנים. בעקבות החגיגות המיוחדות הציעו לי הרבה פעמים בצרפת לעשות פרסומות למצלמות או לבוא ללמוד ברמה מקצועית, קיבלתי כל מיני הצעות שקשורות לצילום וזה הפך למעניין. אבל כרגע אני רק רוצה לצלם אחרי השער הראשון שלי, הגיע הזמן, לא?"
כאחד שגדל וגר בניס, איך הרגשת עם הפיגוע?
"טרגדיה. אני חושב שעד היום העיר חיה את זה. זה הלם שלא באמת מתאוששים ממנו. כשזה קורה רחוק ממך, בפריס או במקומות מרכזיים, אתה כואב אבל יודע שאתה במקום שקט. כשזה קורה אצלך זה הלם. הייתי במקום כמה דקות לפני, קניתי גלידה ואח שלי התקשר אליי ואמר לי שהתנועה עמוסה ועדיף שאני אחזור ולא אמשיך מכיוון הטיילת. אחרי זה גם אימא שלי וכל המשפחה התחילו טלפונים, כולם היו בבהלה כי כולנו חיים באזור הזה ומבלים בו, זאת הפינה הכי יפה בניס, ועוד היה חג. כולם ניסו להשיג את כולם, הטלפונים נפלו, עוברים לך בראש דברים נוראיים לגבי הקרובים שלך, במיוחד כשאתה שומע על כמות האנשים שנרצחו ונפגעו. אלו רגעים של חרדה שאני לא מאחל לאף אחד. מדהים כמה רוע יש בעולם הזה".
בצרפת הכירו מקרוב את הטרור שישראל חווה כל כך הרבה זמן. ידעת משהו על ישראל לפני שהגעת?
"ידעתי פרטים כלליים, אבל אני לא פוליטיקאי ולא מבין את כל פרטי הסכסוך. אני יודע שחלק מאוהדי בית"ר לא רוצים שחקנים מוסלמים בגלל כל המתיחות והאווירה הזאת בין הצדדים, אני באמת לא מספיק זמן כאן כדי לשפוט. אני מקווה בשביל כולנו שהדבר הזה ייפסק, האכזריות הזאת שפשוט מחסלת בני אדם, משפחות וחיים של אנשים. שום דבר לא שווה את זה. לא דת ולא אדמה".
קראתי שאימא שלך לא רצתה שתשחק כדורגל.
"בדיוק. היא רצתה רק לימודים, לא הייתה מוכנה לשמוע על כדורגל. הייתי הולך בכל יום רביעי להתאמן במסגרת בלי שהיא ידעה. עד שיום אחד נודע לה והיא סירבה שאמשיך. המאמן הגיע אליי הביתה ואמר לה: 'תקשיבי, הילד שלך שחקן מצוין, הוא יכול לעשות קריירה ולהגיע רחוק'. הוא שכנע אותה".
אשתך לא התלהבה לבוא לישראל.
"כן, אתה יודע איך זה, מה שרואים בתקשורת מצרפת זה לא המציאות כאן. אני תמיד אומר לאנשים שכאן זה כמו מרטיניק, הכול שקט ויש כאן הכול. אני גר בראשון לציון ונהנה מהחיים כאן".
אתה גר באותו בניין עם אריק סאבו. הוא בחר בראשון לציון בגלל הביטחון והחשש מירושלים. גם אתה?
"לא, אני אוהב את ירושלים ונמצא שם הרבה. פשוט זאת בחירה שלנו כי בראשון לציון יש ים כמו שאשתי אוהבת. האמת שאני לא ראיתי עדיין את הים חוץ מאימונים, אני באמת מתרכז בלחזור ליכולת הכי טובה שלי כדי לעמוד במטרות שלי. לא באתי לכאן להעביר את הזמן. באתי להצליח, להגיע להישגים".
סאבו משלם על כך שלא רצה לבוא בקיץ. כשלא הולך, הקהל זוכר לו את זה.
"כן, אבל מה שהיה בקיץ היה בקיץ. תשמע, אני כל יום מגיע איתו לאימון וחוזר איתו. הוא מאושר כאן. הוא הגיע בכושר לא טוב ולא מוכן, וגם הייתה לו שנה רעה בפאוק. הוא מלא מוטיבציה להצליח עם הקבוצה. הוא אמר לי שהוא חתם לשנתיים והוא בא לכאן כדי לשקם את הקריירה. קצת סבלנות ובית"ר תרוויח אותו".
אתה השחקן המבוגר בבית"ר. שחקנים צעירים מסתכלים עליך, אתה מנסה לכוון אותם?
"כשאני מרגיש, אני עושה את זה. יש צעירים מוכשרים שצריכים הכוונה. האמת, מאוד אהבתי את עומר אצילי שהיה כאן, הוא שחקן מצוין. לדעתי הוא הלך שנה אחת מוקדם מדי לספרד, הוא היה צריך עוד שנת התחשלות בישראל או בליגת מעבר כמו בלגיה או אוסטריה. הוא באמת שחקן איכותי שחסר לנו, ואני מאוד אוהב את דוד (קלטינס), מקווה בשבילו שיתפוס מקום בנבחרת הלאומית ויתקדם לאירופה בעתיד".
ראית את המשחק של ישראל נגד אלבניה?
"לא, הייתי במרטיניק, אבל התוצאה אומרת הכול. הבנתי שאיינבינדר הבקיע אז כבר אני שמח. באמת, אני אומר לאנשים בצרפת שהכדורגל כאן איכותי. אני אספר לך משהו. כששיחקנו נגד סנט אטיין בטדי בא אליי פלורנטן פוגבה ואמר לי שהוא בהלם ממה שהולך כאן. האווירה, הרמה, הוא חשב שיהיה להם הרבה יותר קל. גם אחרי המשחק בצרפת הוא אמר לי שעשיתי בחירה נכונה והלכתי למקום שהכדורגל בו מתפתח. הוא זכר את ישראל אחרת לגמרי. זה נתן לי הרגשת גאווה בבחירה שלי. קל לאנשים לזלזל באחד שהולך לישראל".
אפרופו צרפת, שיחקת עם שכטר בנאנט, גם שם הוא התנהג כמו שהוא מתנהג בישראל?
"שכטר זה שכטר - אותו דבר בכל מקום - מנהיג וליצן. בנאנט היה עומד בחדר ההלבשה עם המנהיגים של הקבוצה, מדבר, דוחף, מדרבן. כשהיו מדברים רק צרפתית, ישר היה נדבק אליי כדי להבין מה אומרים, רוצה לדעת הכול. הוא היה שם מוסיקה ישראלית בחדר ההלבשה, שר בקולי קולות במקלחת. הוא תמיד חיובי עם אנרגיות טובות, זה הדבר הכי חשוב שהוא מביא לקבוצה".
עד 2010 הקריירה שלך הייתה בשיאה. נמכרת לשטוטגרט, היית על סף זימון לנבחרת צרפת, ואז הגיעו הפציעות. ברונו לבאדיה הגדיר את הקריירה שלך אז כטרגדיה.
"היו שנים שזו אכן הייתה טרגדיה. הייתי בשיא הקריירה שלי, חלמתי על פריס סן ז'רמן והגעתי לשטוטגרט ששילמה עליי 5 מיליון יורו. בנו עליי כשחקן מרכזי ואז התחילו הבעיות. זה התחיל מבעיה בקרסול עם זיהום ואחרי כמה חודשים כשחזרתי הגיעו רצועות הברך - שני ניתוחים שהשביתו אותי לשנתיים. לא מאחל לאף אחד את מה שעברתי באותה התקופה".
מה קורה לשחקן שבשיא הקריירה מושבת מכדורגל ולא בטוח שיחזור?
"דיכאון. אשתי חיזקה ועודדה אותי וגם החברים, אבל מה שאתה מרגיש אף אחד לא מרגיש. היו לי לילות עם דמעות שפחדתי שהכול נגמר, לא אשחק יותר כדורגל מקצועני. זה גם המון כאבים, אתה לא מבין למה זה מגיע לך. אני בן אדם טוב, תמיד הייתי, עברתי דרך כל כך קשה עד שהגעתי לטופ ושנייה לפני שאני טועם ממנו מגיעות פציעות כאלה קשות שאתה לא יודע אם בכלל תחזור לשחק. מעבר למשפחה, מה שחיזק אותי היה היחס בשטוטגרט. הם נתנו לי הכול".
אתה עוד חי את החלומות על פ.ס.ז' ונבחרת צרפת?
"ברור לי שזה לא יקרה כבר, אבל הילד שחולם על הישגים נמצא בי גם היום. אני מסתכל על בית"ר בדיוק כמו שהסתכלתי בזמנו על שטוטגרט או החלומות להיות בנבחרת צרפת. כל הישג שאגיע איתו עם בית"ר יהיה שווה ערך מבחינתי להישג עם פ.ס.ז' בליגת האלופות או עם הנבחרת במונדיאל. באתי לכאן בשביל זה".
