אחרי התבוסה בברזיל, בארגנטינה מתחילים לחשוש שהאסון עלול לקרות, והנבחרת תיכשל בניסיונה להעפיל לגביע העולם בפעם השניה בתולדותיה. המקרה הקודם התרחש לקראת מונדיאל 70' במקסיקו בנסיבות דרמטיות ומרתקות שלא נמחקו עד היום. האשמה לפיאסקו ההוא נופלת בעיקר על ההנהגה וההתאחדות, שפגעו קשות בנבחרת עם ניהול שערורייתי.
היו אלה ימי הדיקטטורה הצבאית של הנשיא חואן קרלוס אונגאניה, ושלטונו השפיע רבות גם על הכדורגל. ב-1969 הוחלפו ארבעה ראשי התאחדות, וחוסר היציבות הוביל לבלגן בקנה מידה היסטורי. כאשר נותר חודש בלבד לפני טורניר המוקדמות, שנערך במהלך אוגוסט, התפטר המאמן אומברטו מאסקיו לאור תוצאות מאכזבות במשחקי הידידות. אדולפו פדרנרה מונה במקומו, ועליו הוטלה המשימה לארגן את השורות בלחץ זמן. היא נראתה קלה יחסית על הנייר ארגנטינה הוגרלה לבית סביר עם פרו ובוליביה, והיתה צריכה לסיים במקום הראשון בתום ארבעה משחקים על מנת להבטיח את הכרטיס למקסיקו. בפועל, התברר שהאתגר גדול הרבה יותר מהצפוי.
החגיגה של דידי בבואנוס איירס
זה התחיל עם הפסד 3:1 בגבהים של לה פאס, ואז נכנעה ארגנטינה גם בפרו, 1:0 במשחק בו הורחק מאמן הנבחרת לעתיד אלפיו באסילה. המצב היה אנוש כעת נדרשו שני נציחונות ביתיים, וגם זה בתנאי שיתר התוצאות ילכו לטובת אלביסלסטה. המפגשים בין פרו לבוליביה אכן הסתדרו נפלא, כי כל אחת ניצחה בביתה, וכך ידעה ארגנטינה שאם תעשה את העבודה בבואנוס איירס כל הנבחרות תסיימנה את הבית עם ארבע נקודות, וכולן ילכו לפלייאוף במגרש נייטרלי.
את בוליביה הצליחה ארגנטינה לנצח בקושי, 0:1 מפנדל שנוי מאוד במחלוקת. שבוע מאחור יותר, ב-31 באוגוסט 1969, היא אירחה את פרו, אותה אימן הכוכב הברזילאי האגדי דידי. זו היתה נבחרת החלומות של הפרואנים, עם טאופילו קוביאס הצעיר במלוא הדרו, והמחצית הראשונה התנהלה בשליטתם. אחרי ההפסקה אספה ארגנטינה את הכוחות האחרונים למתקפה, אבל ספגה בדקה ה-70 מרגלי הסקורר הפרואני המצוין אוסבלדו ראמירס. 10 דקות לסיום שוב זכתה ארגנטינה בפנדל מפוקפק, אבל ראמירס החזיר את היתרון לפרואנים, ורק בדקה ה-89 הישווה אלברטו רנדו ל-2:2.
"זה היה השער העצוב בקריירה שלי. לא חגגתי, לקחתי את הכדור והחזרתי אותו מיד לנקודת האמצע. כל כך רצינו לנצח בזמן פציעות", אמר רנדו. הנס לא התרחש, החבורה של דידי חגגה העפלה היסטורית, ובחדר ההלבשה הארגנטיני היה בכי חסר מעצורים. פדרנרה עמד בפינה ועישן בלי הפסקה. התקשורת הגדירה את ההדחה כקטסטרופה לכל דבר. "פרו רשמה את הכיתוב על המצבה שלנו", התפייט המגזין "אל גראפיקו", והעיתונאי אוסבלדו אורדיסונה הזהיר מהפיתוי להפיל את התיק על המאמן. אחרי חודשיים בתפקיד, הוא לא היה צריך לספוג את כל האש. ובכל זאת, קיבל גם פדרנרה ביקורת נוקבת מכיוונים רבים, וכך הסתיימה הקדנציה הקצרה שלו.
הבורג הכי חשוב במכונה
זה היה לא הוגן, כי מדובר באחד האנשים החשובים ביותר בתולדות הכדורגל הארגנטיני, אחד הכוכבים הזוהרים ביותר אי פעם בדרום אמריקה. תרומתו העצומה של פדרנרה כשחקן מאפשרת להעמיד אותו בשורה אחת עם טובי הארגנטינים בכל הזמנים. למעשה, הוא צריך להיות שם לפני רובם. הוא האחראי הראשי להתפתחויות החשובות ביותר ביבשת במהלך שני עשורים, ועיצב שתיים מהקבוצות הטובות ביותר בהיסטוריה.
פדרנרה נולד ב-1918 בבואנוס איירס, גדל בהורקאן, אבל עבר במהרה לריבר פלייט אהובתו, וערך את הופעת הבכורה בשורותיה כבר בגיל 16. שם, בתחילת שנות ה-40', הוא היה המנהיג בקבוצה הדורסנית והדומיננטית שקיבלה את הכינוי "המכונה". הוא היה חבר בחמישיית החלוצים המיתולוגית, שכללה גם את אנחל לאברונה, פליקס לוסטאו, חואן קרלוס מוניוס וחוסה מנואל מורנו. במקום לשמור על עמדות קבועות במגרש, כפי שהיה נהוג בימים ההם, הם החליפו מקומות ללא הפסקה, ויצרו סוג של טוטאל פוטבול הרבה לפני הגרסה ההולנדית.
המאמן האיטלקי רנאטו צ'זאריני, שחתום על ההצלחה המסחררת, נתן לפדרנרה, אשר התחיל את הקריירה כקיצוני שמאלי, חופש פעולה מוחלט בתפקיד שמזכיר את "תשע מדומה" המודרני, וקיבל תמורה פנומנלית. מהיר רגליים ומהיר מחשבה, עם שליטה אבסולוטית בכדור בשתי הרגליים, הכוכב היה בלתי ניתן לעצירה. הוא ריתק את האוהדים, ואחד הצופים המסורים באיצטדיון היה אלפרדו די סטפנו. החץ הבלונדיני סיפר בדיעבד לא פעם כי חלומו היה לשחק כמו פדרנרה, והגדיר את אלילו כשחקן הטוב שראה אי פעם. ניתן לומר שעצם הקריירה של של די סטפנו החלה בזכות פדרנרה, ולכן השפעתו על הכדורגל גדולה שבעתיים.
רקדן הבלט הכחול
כאשר התקדם די סטפנו, הצעיר מפדרנרה בשמונה שנים, לבוגרים של ריבר פלייט, אלילו בדיוק היה בדרך החוצה אחרי שהסתכסך עם ההנהלה. הוא סיים את הקדנציה המבריקה עם חמש אליפויות, ובאותה תקופה גם הוביל את נבחרת ארגנטינה לשתי זכיות בקופה אמריקה, ב-1941 וב-1945. מלחמת העולם השניה, שגרמה לביטול המונדיאלים, מנעה ממנו לשחק על הבמה הגדולה, אבל גם אחרי גיל 30 חולל פדרנרה מהפכה תודעתית ביותר ממובן אחד.
הגבלות על שכר הכדורגלנים הובילו ב-1949 לשביתה, אותה הוביל פדרנרה, אשר חזר אז להורקאן. בקולומביה נרחקה אז התוכנית להקים ליגה של כוכבים ולהחתים את השחקנים הטובים ביבשת על חוזים חלומיים. פדרנרה היה החלוץ שהוביל את המהלך הוא חתם במיז'ונאריוס, שם קיבלו אותו עשרות אלפי אוהדים באקסטזה. "הוא פנומן, אשף המסירה, התגלמות החוכמה על המגרש. איתו הכל אפשרי", נכתב במגזין קולומביאני אחרי הופעת הבכורה של פדרנרה. כך ניתן האות לנהירה הגדולה. די סטפנו הלך מיד בעקבותיו, תוך שהוא מגשים את שאיפתו הגדולה לשתף פעולה על הדשא עם הגיבור הגדול.
היו אלה שנות הזוהר של הכדורגל הקולומביאני, ומיז'ונאריוס היתה ספינת הדגל האולטימטיבית. פדרנרה הצעיד אותה לאליפות כבר ב-1949, ובחלוף שנה מונה למאמן-שחקן וזכה בשלוש אליפויות נוספות. החבורה מבוגוטה שיחקה כדורגל כה אמנותי ומרהיב שהוא קיבל את הכינוי "הבלט הכחול", בשל צבע החולצות. המועדון גם ערך הופעות ברחבי היבשת והעולם, ונתן הצגות בלתי נשכחות, כולל שלושה ניצחונות על ריאל מדריד. ההבנה בין פדרנרה לדי סטפנו היתה מושלמת, וכמאמן קידם הכוכב הבכיר את חניכו הצעיר. היתה רק בעיה אחת פיפ"א התנגדה להקמת הליגה שהוגדרה כפיראטית, איימה לזרוק את קולומביה מהארגון, והפרויקט הראוותי הגיע לסיומו ב-1953. די סטפנו חתם אז בריאל, והשאר היסטוריה. פדרנרה חזר להורקאן.
רביעייה מול לב יאשין
שמו הלך לפניו. קראו לו המאסטרו, הגאון, ואף נפוליאון של הכדורגל. את אחד המשפטים העוצמתיים אודותיו אמר דווקא אובדוליו וארלה, הקפטן המיתולוגי של נבחרת אורוגוואי במונדיאל 1950, אשר ניצחה את ברזיל במשחק הנעילה הגדול. כאשר נשאל לקראת הקרב אם הוא לא מפחד מחוליית החוד של סלסאו, השיב וארלה: "למה לי לפחד? כבר שיחקתי מול פדרנרה, ואין שחקן טוב ממנו. אחרי שפוגשים אותו, לא חוששים מאף אחד אחר". אמר וגרם לעשרות אוהדים ברזילאים להתאבד אחרי הפיאסקו.
אחרי שתלה את הנעליים ב-1955, המשיך פדרנרה לקריירת אימון נהדרת, וגם במהלכה חולל היסטוריה בקולומביה, שם נחשב תמיד לגיבור על. אחרי שהדרך את אמריקה קאלי, מונה ב-1961 פדרנרה למאמן הנבחרת הלאומית, והצעיד את הקולומביאנים להעפלה ראשונה בתולדותיהם למונדיאל. בטורניר עצמו בצ'ילה אמנם צברה הנבחרת רק נקודה אחת בשלב הבתים, בתיקו 4:4 מטורף מול ברית המועצות של לב יאשין, אבל החגיגה בכל זאת היתה גדולה. עצם ההשתתפות, בזכות צמד הנצחונות על פרו, היוותה הישג חסר תקדים.
"היה ונשאר אגדה"
אירוני מאוד, אם כך, שדווקא פרו מנעה מפדרנרה להצעיד לגביע העולם גם את נבחרת מולדתו, אך הדבר לא פגע במורשתו. "זה היה הפרק הגרוע ביותר בקריירה שלו, אבל מעמדו נותר כשהיה. הוא היה ונשאר אגדה, אחד הגיבורים הגדולים ביותר שידעה ארגנטינה אי פעם", אומר העיתונאי ולדמאר איגלסיאס, "פדרנרה היה גם מאמן מצוין, עם עין נהדרת לזיהוי כשרונות". נפוליאון של הכדורגל אימן קבוצות רבות מאוד, החליף אותן בתדירות גבוהה, אבל מעולם לא חזר לריבר פלייט. דווקא את היריבה המושבעת בוקה ג'וניורס הוא הדריך בשתי קדנציות.
פדרנרה הלך לעולמו ב-1995, אבל בארגנטינה ובקולומביה לא ישכחו אותו. הלילה, כאשר שתי הנבחרות תיפגשנה בקרב חשוב במוקדמות המונדיאל, רוחו תרחף מעל האיצטדיון, וכל צד יחשוב על ההיבטים שלו. עבור קולומביה, פדרנרה הוא מיתוס מושלם כשחקן וכמאמן, וסמל להעפלה הראשונה ההיסטורית. עבור ארגנטינה, בכל הקשור למונדיאלים הוא דווקא מעלה זכרונות של קטסטרופה. הייתכן שהמפלה מ-1969 תשוחזר בקמפיין הנוכחי?
