פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שובו של הכדורגל היפה: טיטה שינה לחלוטין את נבחרת ברזיל

        אחרי שנים ארוכות עם מאמנים שבגדו במסורת והתעללו בכדורגל הברזילאי, הנבחרת שחייבת להיות שמחה אכן קיבלה את שמחת החיים בחזרה בזכות המאמן שהפך את הסלסאו למועמדת לזכייה במונדיאל

        טיטה מאמן נבחרת ברזיל (AP)
        החזיר את שמחת החיים לברזיל. טיטה (צילום: AP)

        אולי זה יישמע קצת מוזר, אבל התחושה החזקה ביותר במהלך הצפיה בהצגה המרהיבה של ברזיל מול ארגנטינה הלילה, 0:3 חלק ומשכנע שהיה יכול להסתיים בתוצאה גבוהה הרבה יותר, היתה כעס. לא כעס על הניצחון, כמובן, אלא על כל השנים הארוכות שנזרקו לפח. אמנם אני אוהד נייטרלי, ללא סימפטיה מיוחדת לברזיל דווקא, אבל רף הציפיות מברזיל תמיד חייב להיות גבוה – ולא רק מבחינת התוצאות, אלא בעיקר מבחינת השואו ואיכות המשחק. טלה סנטנה קבע את הרף הזה בשנות ה-80', והוא עדיין שם, אבל עם כל שנה שחלפה התקווה לתקומת ז'וגו בוניטו, "הכדורגל היפה", הלכה ונחלשה. היום, כאשר נראה כי שמחת החיים חזרה סוף כל סוף לנבחרת שחייבת בהגדרה להיות השמחה מכולן, כאשר ברור כשמש שזה הדבר הטבעי והנכון עבורה, הכעס מתפרץ החוצה. למה לעזאזל זה לקח כל כך הרבה זמן?

        למה מאז תחילת המילניום בחרה ברזיל תמיד במאמנים שרואים את דיכוי הכשרון והיצירתיות כמשימתם הראשונה? מדוע היה צריך לסבול כל כך הרבה זמן עם פליפאו סקולארי, קרלוס אלברטו פריירה, דונגה, שוב סקולארי ושוב דונגה? למה הסגנון הוקרב תמיד על מזבח הנסיון לנצח בכל מחיר? למה הנבחרת נראתה תמיד כאילו קרלוס בילארדו הוא האב הרוחני שלה? למה גרמניה שינתה את הדיסקט וניסתה לשחק כדורגל ברזילאי, בעוד ברזיל ניסתה לשחק כדורגל גרמני? והרי אפילו אחרי הפיאסקו הגדול ביותר שאפשר לדמיין, ה-1:7 המיתולוגי מול הגרמנים בחצי גמר גביע העולם הביתי, הזעזוע לא היה חזק מספיק. עובדה – דונגה הוחזר אחרי שמאנו מנסס לא קיבל אפילו יום אחד של חסד.

        מאמן נבחת ברזיל דונגה אחרי ההפסד מול נבחרת פרו (AP)
        למה הוא חזר לקדנציה שנייה? דונגה (צילום: AP)

        יד האלוהים בקופה אמריקה

        מיותר לציין שהיה זה בלתי נסבל מבחינת האוהדים הברזילאים, אך היה זה חטא גדול לא פחות כלפי חובבי הכדורגל בכל רחבי תבל. באופן אישי, אני יכול להעיד שהשביעיה של יואכים לב מול סקולארי בבלו הוריזונטה ב-8 ביולי 2014 גרמה לי אושר בקנה מידה עצום. זה היה העונש המושלם של ברזיל על כל שנות ההתעללות במשחק האהוב, על הבחירה במאמן שמיתג את עצמו כאשף התרגילים המלוכלכים על הבגידה במורשת סנטנה. ואז התברר שהלקח לא נלמד, ודונגה – האיש שהפך את פליפה מלו לדמות מפתח במונדיאל 2010 וקרס יחד איתו – הוחזר כדי להוביל את סלסאו לרוסיה 2018.

        ברזיל צריכה להודות לשופט האורוגוואי אנדרס קוניה שאישר את השער שהבקיע ראול רואידיאס הפרואני בידו בקופה אמריקה האחרון וגרם להדחת החבורה של דונגה בשלב הבתים. אם תרצו, היתה זו יד האלוהים הפרטית של ברזיל. לו היתה הנבחרת ממשיכה לשלבי הנוקאאוט, ייתכן שהמאמן אותו מכנים רוב האוהדים במדינה חמור היה עדיין על הקווים, והעפלתה של ברזיל למונדיאל היתה מוטלת בספק גדול. כי הרי בשישה המשחקים הראשונים במוקדמות היא ניצחה רק פעמיים, ולא רק היכולת הדאיגה, אלא האיכות. השובבות הברזילאי לא היתה יכולה להתקיים עם דונגה. גם לא עם סקולארי, ואפילו לא עם קרלוס אלברטו.

        והנה הגיע טיטה, ותוך חודשיים השתנתה המציאות ב-180 מעלות. אוהדי ברזיל קיבלו חמישה נצחונות רצופים, והדרך למונדיאל נראית סלולה לחלוטין, אך לא פחות חשוב מכך – אוהדי הכדורגל הנייטרלי זוכים לראות את ברזיל הישנה והטובה, מתאהבים בה מחדש ויכולים לעודד אותה בלב שלם. לזכיה באולימפיאדה יש חלק לא מבוטל בכך שהחיוך חזר לפניו של ניימאר, אבל המאמן נושא באחריות הגדולה ביותר למהפך.

        שחקני נבחרת ברזיל חוגגים (AP)
        משקף את הכדורגל ההתקפי של טיטה. קוטיניו משמאל עם ניימאר וז'סוס (צילום: AP)

        קוטיניו מבטא את השינוי

        יש הגורסים כי תרומתם של מאמנים לאומיים קטנה יחסית, כי הם מקבלים את השחקנים לתקופות קצרות, ולכן אין מספיק זמן להטמיע רעיונות טקטיים וגישות מהפכניות. בנוסף, הם לא יכולים להחתים שחקנים לפי השקפת עולמם אלא עובדים עם החומר העומד לרשותם. ואולם, כל מי שצפה בברזיל לאורך השנה הנוכחית, יודע שההיפך הוא הנכון. טיטה חולל מהפך תודעתי פנומנלי בגישה, וגם ערך שינויים מהותיים מאוד בסגל.
        על הכשרון הנדיר של גבריל ז'סוס, ועל תרומתו הכבירה להצלחת ברזיל בעידן טיטה כבר כתבנו לפני חודש. לא כל מאמן היה מעניק אשראי בלתי מוגבל לנער בן 19, אבל טיטה עשה זאת ובא על שכרו. כעת, אחרי הטיל לחיבורים של סרחיו רומרו שפתח את החגיגה אתמול, הגיע הזמן לציין את השינוי הקיצוני במעמדו של פליפה קוטיניו. אצל דונגה, על אף שנכלל בסגל פעמיים לקופה אמריקה, לא קיבל הכוכב של ליברפול את התפקיד הראוי. הוא היה בקושי רלוונטי. טיטה פעל בגישה שונה לחלוטין.

        "יש סיבה בגללה קוראים לו הקוסם. קוטיניו פותח את ההגנות עם מסירותיו ויוצר מרחב פעולה לחבריו. אני אוהב את המוביליות שלו. עכשיו הגיע הרגע שלו, כי בכדורגל צריך לפעול לפי המומנטום", אמר המאמן לקראת הקרב הגדול מול ארגנטינה. הוא ידע כיצד היהלום שלו פורח בליברפול של יורגן קלופ, והעניק לו חופש פעולה דומה. על הנייר, שולב קוטיניו באגף הימני, כי ניימאר נמצא לרוב על הקו השמאלי. בפועל, מרחב הפועלה שלו היה נרחב הרבה יותר. עובדה היא שאת השער המרהיב כבש קוטיניו כאשר פרץ משמאל למרכז, ולאורך כל המשחק הוא החליף מקומות עם חבריו.

        מסי עם ניימאר (AP)
        בברצלונה הוא חוסה בצילו, בברזיל הוא הכוכב הגדול. ניימאר נאבק עם מסי (צילום: AP)

        לא רחוקים משביעיה בבלו הוריזונטה

        מאחורי קוטיניו פעלו וניצלו את השטחים רנאטו אאוגוסטו ופאוליניו. שניהם אמנם משחקים כיום בליגה הסינית, אך הם מכירים את טיטה מקרוב מימיהם המשותפים בקורינתיאנס, והמאמן יודע לנצל את כישוריהם. זה לא מקרי שגם כאשר הובילה ברזיל 0:2 היא המשיכה לדהור קדימה, והיה זה רנאטו שבישל לפאוליניו את השער הנוסף. בעידן דונגה זה לא יכול היה לקרות, והתוצאה היתה עומדת בספק. הספיגה השלישית שברה לחלוטין את האורחת, והמוטיבציה שלה להילחם נעלמה. ליאו מסי עוד יצא בזול. זה יכול היה להסתיים גם בשביעיה.

        ומי חוץ מהארגנטינים היה מתנגד לכך? ברזיל חזרה הלילה לאיצטדיון מינייראו בבלו הוריזונטה, לזירת ההשפלה הגדולה בתולדותיה. היתה זו בחירה לא טריוויאלית ומסוכנת, כי הזכרונות מהאסון היו עלולים להשפיע מנטלית על השחקנים, ופיאסקו נוסף באותו המקום היה הורס את המומנטום. אלא שבעידן טיטה, מסתבר, אין קללות מסוג זה. הבטחון עצמי של השחקנים בשמיים, כי כל אחד מהם מרגיש נוח לבטא את כשרונו. ואת הכשרון הברזילאי הטהור הזה קשה מאוד לעצור – אלא אם עושה זאת מאמן סלסאו עצמו. כעת, כאשר היריבה המושבעת הובסה ללא תנאי, ואחרי שחזינו בכל המועמדות האירופיות ביורו 2016, לא יהיה מוגזם להכריז – ברזיל הנוכחית היא אחת הפייבוריטיות הברורות לזכיה בגביע העולם. בקרוב גם הכעס על מחדלי העבר ייעלם, ותישאר רק ההנאה. כך אני מקווה, לפחות. יהיה חבל מאוד להתאכזב.