זה פשוט לא יכול היה להסתיים אחרת. שתי קבוצות שחולקות ביניהן 176 שנים ללא זכייה בוורלד סירייס מתחרות מי עושה פאשלות גדולות יותר, מי קורסת ברגע האמת, מי מנציחה עוד רגע עצום של לוזריות לפנתיאון. ואז בא בן זובריסט, שחקן שמביאים כשרוצים לקחת אליפות כי יודעים שהוא יעשה את המהלך הנכון ברגע הנכון ובום, 108 שנים בלי תואר הופכות לזיכרון עמום ומקבעות מחדש את התודעה האמריקאית.
שיקגו קאבס אלופת העולם בבייסבול. מי היה מאמין?
אחרי 108 שנים: שיקגו קאבס זכתה בוורלד סירייס
אפילו הילרי חגגה, ביל מארי השתכר: מה קרה אחרי הזכייה?
קללה היא מילה שמפזרת אבק מסתורי סביב קבוצות ספורט. הכדור ברח בין הרגליים? אוהד הפריע לשחקן לתפוס? קבוצה מכרה סדרה לפני 100 שנה ולא זוכה יותר באליפות? זו קללה וזו קללה וזו קללה. הכול קללה. אותה "קללה" היא בסך הכול בריחה מאחריות מקצועית, אבל שקר שמספרים אותו מספיק פעמים הופך לאמת. כך היה עד 2004 בבוסטון ועד 2005 בצד הדרומי של שיקגו. כל מהלך, כמו השגיאה של בילי באקנר ב-86' או ההפרעה של סטיב בארטמן לתפיסת הכדור ב-2003, מוסיף למיתוס. הזכיות הרצופות בעשור הקודם של הרד סוקס והווייט סוקס, מהקורבנות העיקריות של התופעה, גרמו לפיחות בערך המושג שהאמריקאים כל כך אוהבים לקדש. בזירה הזאת נותרו שיקגו קאבס ו"קללת העז" כמעט לבדן במערכה.
ועכשיו אפילו הם כבר לא שם. הבמה כולה שייכת לקליבלנד אינדיאנס. מ-1948 הספירה שלהם חיה וקיימת, ומי יודע כמה זמן היא עוד תימשך.
בפעם האחרונה שהקאבס זכו באליפות עדיין לא נרשמו מלחמות עולם והטיטאניק רק הוזמנה לבנייה. האמריקאים מייחסים את הבצורת הנצחית לכישוף, אבל למען האמת הקאבס, למעט הזדמנויות בודדות, פשוט לא היו קבוצה מספיק טובה לאורך השנים. בין 1945 ל-1984 הם אפילו לא ביקרו בפלייאוף, ומאז ועד לעונה שעברה עברו שלב רק בשלוש משש ההעפלות שלהם לאוקטובר. זה לא מאזן של קבוצה מקוללת, זה מאזן של קבוצה מחורבנת. ובכל זאת, המיתוס הזין את עצמו, היה קל להאמין שמדובר בכוח עליון. הסיפור המטורף בקנה מידה ספורטיבי ואנושי של בארטמן ב-2003, כשתפס בגמר החטיבה כדור ביתרון ו"גרם" למהפך ולהפסד של הקאבס במשחק ובסדרה, רק העצים את התחושה שמדובר פה בעניין מיסטי לחלוטין.
עד שהגיע האיש שניפץ כבר קללה אחת. קוראים לו תיאו אפשטיין.
אי אפשר להימנע מהשוואה בין הקאבס של אפשטיין לרד סוקס של אפשטיין. בוסטון נחלה הפסד כואב ליאנקיז ב-2003, רק כדי לבצע את המהפך הגדול בהיסטוריה של הספורט שנה לאחר מכן, כשנחלצה מפיגור 3:0 לניצחון בסדרה מול הפסים, בדרך לזכייה בוורלד סירייס. השנה הקאבס כבר היו בקבר אחרי ההפסד במשחק 4 מול קליבלנד, אבל כמו הרד סוקס של אז, לקחו את זה one game at a time. שיקגו, שהייתה מאותגרת התקפית במשחקים הראשונים בסדרה, פתאום מצאה את המחבטים. דווקא בקליבלנד הקאבס התפוצצו, ובאופן לא מפתיע.
זה קרה בעיקר משום שלמשחקי החוץ הם קיבלו בחזרה את קייל שווארבר, התופס המצוין התקפית שנפצע בתחילת העונה ונעדר לכל אורכה. שווארבר קיבל אישור לשחק כחובט ייעודי (DH) אבל לא כשדאי, ולכן לא יכול היה ליטול חלק במפגשים בריגלי פילד, שם לא היה מקום ל-DH. התוספת שלו, יחד עם האגרסיביות המופלאה של כריס בריאנט וההתעוררות ההתקפית של אדיסון ראסל, סיפקה מחץ גדול וביטחון לשיקגו במשחקי החוץ. שווארבר עזר להם לנצח את משחק 2 ואחר כך גם את 6 ו-7. מכל האנשים שמסומנים כעושי ההבדל הגדולים בסדרה הזו, על שווארבר יש את סימון המארקר הנוצץ ביותר.
שווארבר הוא רק אחד הפירות הבשלים בתהליך הארוך שעברו הקאבס תחת אפשטיין וה-GM שמינה תחתיו ג'ד הוייר. תהליכים בבייסבול הם עניין מסובך ובעיקר איטי. צריך סבלנות, עשייה ואחר כך גם טונות של מזל כדי שכל המיקס יתחבר. כמו בכל קבוצת ספורט, בעצם, אבל בבייסבול משך הזמן ארוך יותר, במיוחד בקבוצה לא מצליחה, וקו הגבול בין סירחון לכישלון מטושטש מאוד. בבוסטון אפשטיין קיבל קבוצה שלא מאמינה בעצמה ועשה ממנה אימפריה מידית. בשיקגו השנתיים הראשונות היו איומות, אבל הנשיא החדש והוייר ידעו מה צריך לעשות כדי להבריא את המועדון הזה. הם יזמו מספר מהלכי מפתח, כמו טרייד על אנתוני ריזו הנפלא שבא מסן דייגו, על אדיסון ראסל שהגיע מאוקלנד ועל ג'ייק ארייטה, מגיש עם פוטנציאל נפיץ שבא מבולטימור והעניק תשואה מידית. יחד עם ההחתמות של ג'ון לסטר וג'ון לאקי ושחקנים משלימים כמו דקסטר פאולר וזובריסט (שהגיע במהלך העונה שעברה לקנזס סיטי וגם איתה זכה באליפות), הקאבס הפכו לקבוצה חזקה מקצועית ובעיקר בעלת חוט שדרה, מועדון שגם הכוכבים הגדולים בו הם פועלים שחורים ולא פרימדונות.
וזה עבד. לא תמיד יש בבייסבול הזדמנות שנייה, אבל ממש כשם שבבוסטון אפשטיין היה קרוב לצלחת ורק שנה לאחר מכן הביא אותה, כך גם בעיר הרוחות. אשתקד שיקגו לא יכלה לניו יורק מטס בסדרת הגמר של החטיבה, הפעם היא גילתה הרבה אופי בניצחון על הדודג'רס ובמיוחד במהפך הגדול מול קליבלנד.
המציאות בעולם הבייסבול כותבת את עצמה. ב-2004 צולמה הגרסה האמריקאית (האיומה) לספרו של ניק הורנבי "קדחת המגרש", על אוהד רד סוקס שמנסה לנהל חיים רומנטיים במקביל לאכזבתו מהקבוצה. איש לא ציפה שממש עם סיום הצילומים בוסטון תזכה באליפות ראשונה אחרי 86 שנה. והקאבס? את הזכייה שלהם בוורלד סירייס זיהו סטיבן שפילברג ורוברט זמקיס כבר ב-1989, כשמרטי מדלג ל-2015 ומגלה שהבלתי ייאמן קרה. גליץ' של שנה, אבל לא על זה יילכו בשיקגו לרב.
התחלנו בקללה ונסיים בקללה. על פי גרסה אחת, כשבילי סיאניס הכריז "הקאבס האלה, הם לא ינצחו עוד", הוא התכוון לכך שלא יזכו בוורלד סירייס. על פי גרסה אחרת, מקובלת לא פחות, כוונתו הייתה שכלל לא יגיעו לשם. שיקגו לא הותירה מקום לספק והחליטה לשבור את הקרח פעמיים.
מי שעדיין צריכים זמן להתאוששות ושנשארו "מקוללים" הם האינדיאנס, שלאחרונה זכו בוורלד סירייס ב-1948. יתרון 1:3 לא זר לקליבלנד. ההדחה האחרונה של האינדיאנס בפלייאוף (בלי לכלול את משחק המיני-פלייאוף ב-2013) נרשמה ב-2007, בגמר ה-AL מול בוסטון. אז הם הובילו 1:3, הפסידו בבית במשחק 5 ונוצחו בשני הבאים בפנוויי פארק. זה כאב, אבל לא כאב כמו ליל רביעי הזה.
מהלך העניינים בסדרה הנוכחית דומה יותר לגמר פלייאוף ה-NBA, כשהקאבלירס ניצחו את גולדן סטייט במשחק 5 ולקחו את השניים הבאים בחוץ. המעניין הוא שלברון ג'יימס הפך את הקאמבק הזה לסמל המסחרי החדש שלו וכעת מהפך מאותו סוג ממש חוזר לקליבלנד בהפוכה. לא בכדי דריימונד גרין שלח את הציוץ, להזכיר לג'יימס ולקליבלנד שקארמה היא לא רק ביץ', היא מבינה ביותר מענף ספורט אחד.
1948 אנד קאונטינג. הרצף הארוך ביותר בבצורת הבייסבול שייך היום לקליבלנד אינדיאנס. בסוף הם הגיעו למקום הראשון, אבל לא לזה שרצו.