גולדן סטייט הנוכחית היא אחת הקבוצות המסקרנות בתולדות ה-NBA. זכינו לחיות בתקופה בה ניתן לעקוב אחרי קבוצה כזו באופן יומיומי: כל דקת משחק שלה משודרת, כל תגובה של כל גורם מופצת ומנותחת, סטטיסטיקות מורכבות יכולות לעזור לזהות מגמות סמויות מן העין. אני בטוח שחלק גדול משחקני הווריירס היו מעדיפים להיות בתקופת השואו-טיים לייקרס או שיקגו של מייקל ג'ורדן, תקופה בה מיליוני האוהדים ברחבי העולם נחשפו רוב העונה בעיקר לשורה-שתיים בעיתון לגבי קבוצות הכדורסל הגדולות של התקופה. אבל לא ניתן להפריד את הקבוצה מהתקופה, וגולדן סטייט נולדה לתוך עידן גודש המידע, היא חלק אינטגרלי ממנו.
אחד מחוליי עידן גודש המידע הוא הצורך הקבוע בסנסציות, בדרמות גדולות מהחיים, זו הדרך היחידה לבלוט בתוך הגודש. בהקשר הזה, התקשורת עשתה עבודת ריסון יפה מול התבוסה הביתית של גולדן סטייט לסן אנטוניו במשחק פתיחת העונה שלה. בעוד שבעולמות כדורסל מקבילים מתחילים להילחץ מבעיות בהגנת הפיק נ' רול במשחק ההכנה השני ומכריזים על משבר לפני המשחק הרשמי הראשון, בארצות הברית מבינים טוב יותר את הרעיון של תהליך של שנים שנמצא בתחילת דרכו.
עוד בנושא:
היריבות בין גולדן סטייט לקליבלנד מתחממת, גרין: "רוצה להשמיד אותם"
ווסטברוק "מדהים" את הת'אנדר, גולדן סטייט מתוסכלת: "לא הולך בקלות"
הלילה: דרוזן ממשיך ללהוט, שיקגו, אטלנטה והקליפרס בלתי מנוצחות
השבוע הראשון של פרוייקט גולדן סטייט עסק בעיקר ב-fine tuning. השחקנים הוותיקים במערכת מנסים להכניס לעניינים את קווין דוראנט ושאר המצטרפים, סטיב קר מנסה להבין איך לארגן רוטציה. אך יותר מכל, ההתכווננות הנדרשת היא במידת הרצינות בה גולדן סטייט מתייחסת לעונה הרגילה. אין ספק שהשחקנים של קר הגיעו הפעם ללא כל רצון לשלוט בעונה הרגילה כפי שעשו בשנה שעברה, סן אנטוניו עזרה להם להבין שהם לא יכולים גם להתייחס ל-82 המשחקים האלה כהמשך של משחקי האימון.
מידת הרצינות תיקבע בעיקר על ידי היריבות, מה שהן יאפשרו ולא יאפשרו. ניו אורלינס ופיניקס, שתיים מהקבוצות הפחות טובות במערב, הבהירו בשני המשחקים הבאים שגולדן סטייט לא יכולה לבנות על טיולים בהילוך שני. אבל סגנית האלופה ניצחה את שני המשחקים הדי צמודים האלה, שני משחקי חוץ, לכן לא בטוח שהיא יצאה מהשבוע הראשון עם תחושה של צורך בהול להשתפר אלא דווקא עם תחושה שבדרך כלל היא תסתדר גם בימים כאלה.
רמת המוכנות הלקויה בלטה בשני אופנים. הראשון הוא קיומן של דקות של נפילת מתח בכל משחק, דקות בהן השחקנים מזניחים את הירידה להגנה, מפוזרים בהתקפה ומתעקשים דווקא בהן לקחת זריקות קשות במעבר ולאפשר ליריבה לצבור מומנטום. גם בעונה שעברה גולדן סטייט ידעה עליות וירידות די קיצוניות תוך כדי משחק, אבל לא הגיעה לרמה בה שתי דקות שלמות אף אחד לא יורד להגנה.
האופן השני הוא כושר קליעה גרוע ומאוד לא אופייני. באף אחד משלושת המשחקים הראשונים גולדן סטייט לא הגיעה ל-33 אחוזי קליעה משלוש, בשניים מהם היריבה קלעה מבחוץ הרבה יותר טוב ממנה. זה לא קרה בגלל שהזריקות לא היו טובות, גולדן סטייט מדורגת במקום השני בליגה בכמות שלשות שמוגדרות כחופשיות לחלוטין עם 14.7 כאלה למשחק, אך קולעת אותן ב-25 אחוזים בלבד (בשנה שעברה היא קלעה אותן ב-43.8 אחוזים, הכי גבוה בליגה). זה גם לא קורה בגלל שהשחקנים הלא נכונים לוקחים את הזריקות, סטף קרי וקליי תומפסון זורקים בממוצע שלוש שלשות חופשיות לחלוטין במשחק וקולעים רק אחת מהן. באופן כללי, תומפסון, דריימונד גרין ואנדרה איגודלה חברו ל-7 מ-40 מהשלוש בשלושת המשחקים. ניתן להניח שהסטטיסטיקה הזאת תתיישר ואיתה יגיעו גם הניצחונות הקלים יותר.
סוגיות הרוטציה מעניינות יותר בטווח הארוך. עושה רושם שסטיב קר מעוניין להשאיר לפחות שניים מארבעת הכוכבים שלו על הפרקט בכל זמן נתון, והוא יצר שני זוגות שבדרך כלל נשארים יחד: סטף ודריימונד, קליי ו-KD. זאזה פאצ'וליה, שון ליבינגסטון ואיגודלה משלימים את השביעייה המרכזית. בעוד שההשתלבות של דוראנט נראית חלקה, זאזה עדיין מנסה להתרגל לסיטואציה החדשה והקבוצה מנסה להתרגל אליו. כבר קראתי ביקורות על ההגנה שלו שנראות מוגזמות, היריבות מנסות לתקוף אותו בפיק נ' רול אך הוא ממוקם מצוין באופן שמקשה על מוביל הכדור גם לזרוק מחצי מרחק וגם להכניס כדור לחוסם. התחום בו הוא חלש, בטח בהשוואה לאנדרו בוגוט, הוא בהגנה על הטבעת מפני חודרים. הוא לא מרתיע יריבים שקולעים ב-58.8 אחוז כשהוא בינם לבין הטבעת במשחקים הראשונים. אחת המטרות של קר במהלך העונה תהיה להבין איך לחפות על כך בעזרת יכולת החסימה של גרין ודוראנט.
הבעיה המשמעותית יותר של קר מתחילה לאחר השביעייה הזאת. בגזרת השוטינג גארד המחליף איאן קלארק פתח את העונה באופן מאכזב לאחר שהפגיז במשחקי ההכנה ופט מקו המבטיח נפצע. הגזרה החשובה יותר היא של הסנטר המחליף. קר מנסה במשחקים הראשונים את דייויד ווסט, הפאוור פורוורד הוותיק, בעמדת הסנטר, אבל ווסט נראה כבד, לא מחובר ונטול יכולת הגנה על הטבעת ובעיקר ריבאונד הגנה (לקח שלושה כאלה ב-27 דקות שבכולן שיחק כסנטר).
לא בטוח שקר יתעקש על ווסט לאורך זמן, כי יותר מחצי מהספסל שלו מוקדש לסוגיית הסנטר המחליף. אנדרסון ורז'או וג'בייל מקגי נדחקו לקצה הרוטציה אך עשויים להיקרא למערכה, הרוקי דמיון ג'ונס שמתאושש מפציעה עשוי לקבל צ'אנס בהמשך, ג'יימס מייקל מקאדו קיבל דקות בעמדה בעונה שעברה. אך הבשורה החיובית ביותר בגזרה הזאת הגיעה מכיוונו של שחקן השנה השנייה קוון לוני, שהיו לו דקות טובות מאוד מול ניו אורלינס בהן הוא נראה כמו סנטר סמול-בול פוטנציאלי. לוני גבוה וחזק מספיק כדי להתמודד עם רוב שחקני הפנים המחליפים, מסוגל לשמור על שחקני חוץ, ריבאונדר טוב ונראה שמבין את עקרונות ההתקפה של קר. יכול להיות שהוא יתברר כפתרון הטוב ביותר לעמדה.
בכל מקרה, לקר יש שנה שלמה לעשות סדר ברשימת הסנטרים המחליפים שלו, ליצור היררכיה ולהבין מי מתאים לאיזו סיטואציה, תחום בו הרשים במיוחד עם אוסף הסנטרים המחליפים בשנה שעברה. וגם אם הוא לא ימצא פתרון ראוי לדקות משמעותיות, בזמן אמת הוא יוכל לחלק את דקות הסנטר בין פאצ'וליה לדריימונד גרין בהרכב המוות. בינתיים הוא ינסה למצוא שחקני רוטציה שיאפשרו לו לתת מנוחה לכוכבים, שבשני הניצחונות שיחקו יותר מהרגיל.
הרכב המוות נשלח למאני טיים של המשחקים, ומול פיניקס קיבלנו הצצה למה שההרכב הזה יכול ליצור וגם לאופן בו קבוצות יגיבו אליו. מהלך המאני טיים המרכזי כנראה יהיה פיק נ' רול בין קרי לדוראנט, יש לו גם תרגיל בו קרי, דוראנט ותומפסון מתמקמים ביחד בצד ימין, חוסמים אחד לשני ונעים לכיוונים שונים. לאחר טיים-אאוט הוא חזר עם תרגיל בו נדמה כאילו דוראנט חוסם לקרי רחוק מהכדור ליציאה לקליעה, אך המהלך מתהפך וקרי חוסם לדוראנט שחותך לטבעת, זה נגמר בסל ועבירה.
אלה מהלכים קטלניים שיקשו על כל הגנה להגיב. השיטה של פיניקס הייתה להביא עזרה מהשחקנים של דריימונד ואיגודלה, שניהם קיבלו בדקות האחרונות שלשה חופשיה לחלוטין ושניהם החטיאו. ניתן להניח שיהיו קבוצות שיעשו זאת באופן קבוע. השאלה אם ניתן לבסס טקטיקה הגנתית על להשאיר שני קלעי שלשות סבירים עם יכולת חדירה ומסירה חופשיים לגמרי היא עוד אחד מהדברים שכדאי יהיה לעקוב אחריהם בעונה הזאת של גולדן סטייט.
