NFL: סיכום המפגש בין ג'ימי גרהאם לבין ניו אורלינס סיינטס

נפנוף יד קצר לסייפטי רומן הארפר וחיבוק חם לאשתו של דרו בריס. זה כל מה שג'ימי גרהאם חלק עם הסביבה לקראת הביקור שלו בסופרדום, המקום בו כיכב בחמש העונות הראשונות בקריירת ה-NFL שלו. גרהאם, שהיה אחד הטייט אנדים המפחידים בליגה בתקופתו בסיינטס, נשלח בטרייד מפתיע לסיאטל בתחילת העונה שעברה ולא ממש מצא את עצמו מאז.

הוא היה קצת פצוע ובעיקר לא בעניינים והחיבור שלו עם ראסל ווילסון גמגם מהרגע הראשון. ואם הוא מתגעגע לניו אורלינס, הרי שנדמה שגם בניו אורלינס עדיין מתקשים למצוא תחליף מתאים. בריס נהנה מאוד משיתוף הפעולה הקטלני עם גרהאם. בעונות 2011, 2012 ו-2013, בריס חצה שלוש פעמים ברציפות את רף ה-5,000 יארד וב-2014 הוא היה רחוק רק 48 יארד משם, כאשר גרהאם הופך למטרה החביבה עליו. בעונה שעברה לעומת זאת, בלי גרהאם, היארדים של בריס אולי לא נפגעו קיצונית, אבל היכולת של הסיינטס לייצר נקודות וניצחונות דווקא כן והקבוצה אכזבה ופספסה את הפלייאוף, אליו העפילה בשלוש מתוך חמש עונותיו של גרהאם בביג איזי.

השבוע, לקראת החזרה "הביתה", הטייט אנד ניתק מגע. בתקופה האחרונה הוא דווקא סיפק יכולת לא רעה ובניסיון להימנע מהסחות דעת, הוא הפסיק ליצור קשר עם חבריו לשעבר בימים שלפני המפגש ביניהם. "אנחנו חברים טובים מאוד. הוא כמו אח בשבילי", סיפר בריס, "אבל אני יודע שהשבוע הוא בטח ירצה להיות מרוכז, בדיוק כמוני".

לצערו של מספר 88, גם זה לא ממש עזר והוא תפס רק שלושה כדורים ל-34 יארד, בעוד בריס לא מבריק כמו לאורך רוב החצי הראשון של העונה הנוכחית, אבל עושה מספיק כדי להוביל את הסיינטס לניצחון מפתיע על מי שמסומנת כקבוצה החזקה ביותר ב-NFC. אחרי שנתיים בלי פלייאוף ובמה שעשויה להיות העונה האחרונה במועדון של המאמן שון פייטון ואולי אפילו של דרו בריס בסיטואציה מסוימת, הפתיחה של הקדושים הייתה רעה וכללה שלושה הפסדים רצופים, אבל מאז הם כבר עם שלושה ניצחונות בארבעה משחקים ואם יצליחו לצאת השבוע בשלום מהמשחק בסן פרנסיסקו, אולי עוד יש להם צ'אנס לתפוס את אטלנטה או לפחות איזה כרטיס ווילד קארד.

גרהאם מצדו, היה על המגרש במהלך המכריע של המשחק, אבל המסירה לא הלכה לעברו, אלא לכיוון ג'רמיין קרס, שתפס את הכדור, אבל מאחורי האנדזון. בסיום, העיתונאים שוב המתינו למוצא פיו של הטייט אנד ושוב, הוא ברח מהם: "הוא ווינר. הוא רוצה לנצח ואם לא, הוא מאוכזב", ניסה להסביר ראסל ווילסון, החבר הכי קרוב שלו בסיהוקס ואילו בריס הרגיע: "תקשיבו, אני אוהב את ג'ימי ובטוח שנשלח הודעות זה לזה בהמשך השבוע, הכל טוב".

עדיין לא ברור מי מנצח בברייק-אפ הזה: גרהאם, שעבר לקבוצה טובה יותר, אבל למרות שמספק מספרים לא רעים, ראה איך מעמדו דועך או הסיינטס, שהוכיחו לכוכב העבר שלהם שהם יכולים להסתדר גם בלעדיו ואפילו לשתק אותו. בכל מקרה, אם איכשהו שתי הקבוצות הללו ייפגשו שוב בפלייאוף בעוד חודשיים, אפשר לדעת כבר מעכשיו לאן המצלמות ילכו. אולי גרהאם אפילו יסכים להגיד משהו.

אח, איזה יום עבר על דרק קאר. בעונה השלישית שלו בליגה, במשחק ה-40 בקריירה המקצוענית, הקוורטרבק של אוקלנד קירב את עצמו ואת הקבוצה שלו להופעת הפלייאוף הראשונה בחייו, בזכות התפוצצות אדירה מול טמפה ביי.

513 יארד היו לקאר במשחק הזה, שווה לפיל סימס במקום התשיעי בכל הזמנים ביארדים למשחק אחד, רחוק רק 14 יארד מהמקום השני בהיסטוריה ושיא מועדון עבור הקבוצה השחורה מהמפרץ, בו החזיק קוטון דייוידסון מאז 1964. איך כתב ג'ון בריץ' ב"CBS"? "אם אתה שובר שיא של מישהו בשם קוטון, אתה יכול להיות בטוח שהשיא הזה עתיק, ממש עתיק".

פעם אחר פעם ניסתה הגנת הבאקנירס למצוא פתרונות ופעם אחר פעם היא כשלה, כאשר קאר מדייק ב-40 מתוך 59 הניסיונות שלו ורושם גם ארבעה טאצ'דאונים ואפס איבודים (השחקן השלישי בלבד אי פעם שמסיים משחק עם 500+ יארד ולפחות ארבעה טאצ'ים בלי איבוד) והריידרס עולים למאזן חוץ לא שגרתי של 0:5. אומנם מול יריבות ממש לא מדהימות ועדיין, 0:5 ועוד לאוקלנד המדוכאת, זה משהו שראוי להערכה. בטח במשחק בו הריידרס שוברים את שיא הליגה בכל הזמנים עם 23 עבירות שנשרקו נגדם. למעשה, בלי העבירות הללו, שהורידו לקאר 71 יארד ממאזנו, הוא היה שובר את שיא היארדים ההיסטורי למשחק.

על גודל הוובוס של ג'ק דל ריו כבר דובר בהרחבה, גם כאן וגם במקומות אחרים ובהארכה, במצב של דאון רביעי על קו ה-41 של הבאקס, המאמן החליט ללכת על כל הקופה וראה את קאר מוסר לסת' רוברטס, שברח לשני מגנים ורץ כל הדרך לניצחון: "זו הייתה הופעה אדירה", הודיע דל ריו, "ראיתי את דרק משחק טוב בעבר, אבל היום היה מדהים". השאלה הראשונה שכמובן עלתה היא האם דרק קאר הוא קוורטרבק עלית. התשובה? לא. עוד לא. אבל, הוא בדרך הנכונה לשם. "הקוורטרבק הגדול הבא", כפי שכונה ב"בליצ'ר ריפורט".

הריידרס פותחים כעת רצף של ארבעה משחקי בית, אשר בסיומו יוכלו להבטיח מעשית מקום בפלייאוף או לחלופין, לראות את כל העבודה הקשה שלהם מתרסקת. ארבע הגנות טובות יגיעו לחור השחור בחודש הקרוב: דנבר, יוסטון, קרוליינה ובפאלו. חודש מכונן לקריירה של קאר, אשר בסיומו, אולי אפשר כבר יהיה להכניס אותו לרשימת העלית.

ביולי 2013 קנה שהאיד חאן את קבוצת פולהאם האנגלית, אז עוד בפרמיירליג. הוא קיבל בירושה את המאמן המנוסה מרטין יול. מאז ועד שלקח ממכבי תל אביב באמצע העונה שעברה את סלבישה יוקאנוביץ', הספיק חאן להחליף לא פחות מחמישה מאמנים, תוך שנתיים וחצי בלבד, בגלל תוצאות לא מספקות. עכשיו, המדור שלנו ממש לא מעוניין לראות אדם מאבד את משרתו, משרת חייו יש שיאמרו, אבל קשה להסביר מה עושה עדיין גאס בראדלי בתפקיד המאמן בקבוצה השנייה של מיסטר חאן, ג'קסונוויל ג'אגוארס.

בראדלי הניח יסודות טובים כמתאם ההגנה של סיאטל בין 2009 ל-2012, לפני ההגעה של דן קווין והפריצה הגדולה של החולייה הזו, פריצה שהסתיימה עם אליפות דומיננטית. משם, הוא עבר לג'אגוארס, אותם הוא מוביל כבר שלוש עונות וחצי. באף עונה, הקבוצה לא עברה את רף חמשת הניצחונות וגם העונה היא נראית בדרך לכלום ושום דבר, בעיקר אחרי ההפסד המשפיל לטנסי בחמישי בלילה.

ב-55 משחקים בתפקיד, בראדלי ניצח רק 14 פעמים. 25.5 אחוזי הצלחה, אם תרצו. 171 מאמנים חצו עד היום את רף 50 המשחקים בתולדות ה-NFL. רק לאחד מהם, ברט בל שהדריך את פילדלפיה ל-17.9 אחוזי הצלחה יש מספרים יותר גרועים מבראדלי והסיבה היחידה שבל הצליח להגיע לכל כך הרבה משחקים בתפקיד הייתה פשוטה: הוא היה גם הבעלים של הקבוצה.

כל הכישלונות של ג'קסונוויל בשנים האחרונות העניקו לה לא מעט בחירות דראפט איכותיות. לצדן, שפך חאן גם הרבה כסף על שחקנים חופשיים טובים ובכל זאת, הג'אגס פשוט לא מצליחים להרים את עצמם והאשמה לכך, מה לעשות, הולכת קודם כל למאמן. בראדלי, שזוכה לגיבוי מלא מחאן כרגע, ניצל בעצמו השבוע, כאשר מי שפוטר היה מתאם ההתקפה גרג אולסון. במקומו, מונה דווקא האיש שאחראי ליכולת המאכזבת של בלייק בורטלס, נת'ניאל האקט, שהיה מאמן הקוורטרבקים עד כה. עוד כמה הפסדים, וגם זה לא יעזור לבראדלי, כאשר קייל שנאהאן, ג'וש מקדניאלס, מאט פטרישיה וקווין סאמלין כבר מוזכרים כמועמדים להחליף אותו.

ואם כבר מאמנים. הנתונים של מייק מקארת'י בגרין ביי הרבה יותר טובים מאלה של בראדלי. למעשה, רק לקרלי למבו האגדי, שאימן את הפאקרס בין 1921 ל-1949 היו יותר ניצחונות בתפקיד. אבל מקארת'י, שקיבל לידיו את אחד הקוורטרבקים הגדולים בתולדות המשחק, ארון רוג'רס, לא הצליח להפיק ממנו עד כה יותר מאליפות אחת וביום ראשון, אולי אפשר היה להבין למה.

הפאקרס ניהלו קרב יריות נהדר מול אטלנטה, אולי השואו דאון הכי טוב שהיה העונה ב-NFL. 31 שניות לסיום, הפאלקונס השיגו את הטאצ'דאון שהעלה אותם ליתרון. לגרין ביי בקושי נשאר זמן, אבל נשארו להם שני טיים אאוטים ואת ארון רוג'רס מאחורי הסנטר. בניסיון הראשון, רוג'רס התקדם שבעה יארד במסירה והכדור גם יצא מתחומי המגרש, מה שעצר את השעון על 26 שניות, כאשר הכדור על קו ה-32 של האורזים. כאן המקום להזכיר שהמשחק התקיים בתוך הג'ורג'יה דום, בתנאים אופטימליים לבועט, בלי רוח והפרעות אחרות ושמייסון קרוסבי, שרגיל לקור של למבו פילד, השחיל העונה 4 מ-4 מטווחים של 40 עד 49 יארד. אם גרין ביי הייתה מצליחה לקדם את הכדור תוך שלוש-ארבע מסירות לאזור ה-35 יארד של אטלנטה, רק 33 יארד מהמקום בו היא ניצבה בשלב זה, היה לבועט שלה סיכוי סביר להכריע את המשחק.

מה קרה במהלכים הבאים? רוג'רס ניסה שני כדורים ארוכים (ועוד אחד קצר יותר) במורד המגרש, כדי ללכת על כל הקופה. הוא פספס את כולם והניצחון נשאר בג'ורג'יה. שוב, הסיטואציה הייתה נגד הפאקרס, אבל בהחלט היה להם צ'אנס, עם ניהול שעון קצת יותר טוב. וזה אולי מה שהופך מאמנים לא רעים לטובים ומאמנים טובים, לאגדיים. מקארת'י לא נכלל ברשימה הזו.

תגיד, בליצ'יק, אם בא לך להתעלל בג'יימי קולינס, לא עדיף להראות לו משחקים של קליבלנד מאשר לשלוח אותו לשם?