בווידאו: מסיבת העיתונאים האחרונה של ארז אדלשטיין במכבי תל אביב
אז אתה יו"ר האופוזיציה, כמו שפיני גרשון ואפי בירנבוים היו בזמנו. אבל בסוף, כשהם קיבלו הצעות ממכבי, הם הלכו לאמן אותה.
"אני בחיים לא אאמן את מכבי".
מכבי זה הכסף הגדול, זה אליפויות וגביעים, זה הטופ של אירופה. אתה לא חולם להיות שם?
"לא, זה לא החלום שלי, ואני לא אומר את זה בגלל שאני בהפועל ושאני פוליטיקאי. ממש לא. אם זה היה החלום, הייתי מתנהל אחרת במשך כל הקריירה. זה בכלל לא בראש שלי, זה לא הכיוון".
אז למה? כי אתה רואה מהצד מה עובר על דיוויד בלאט?
"לא נהנים שם. זה לא שווה את המאמץ, לא שווה את עוגמת הנפש. שום פיצוי כספי לא שווה את זה. זה לא רק דיוויד. פיני וצביקה שרף הביאו אליפויות וגביעים, והיו מלכים במכבי, ותראו איך הם גמרו שם".
(ארז אדלשטיין בראיון לאהרל'ה ויסברג ואסף שלונסקי, "ישראל היום", 24 במאי 2013)
עוד בנושא:
שמעון מזרחי: "לא באים בטענות לאדלשטיין, הוא היה המועמד הישראלי הראשון"
ההתבטאות ששברה את מכבי תל אביב: "גורם ספציפי מנסה לחסל אותי"
מחרוש, דרך בירנבוים ועד אדלשטיין: הפיטורים המהירים בהיסטוריה
מהראיון המשונה ועד ההודעה המפתיעה: סיכום הקדנציה של אדלשטיין
כל מאמן מתחיל יודע שבאימונים הראשונים הוא גוזר את גורלו למשך העונה כולה. בהערה הראשונה, בספסול הראשון, בגערה הראשונה. שם, כשהחושים של כוכביו עמוסי האגו מחודדים וממתינים לאות של חולשה, הוא חייב "להרוויח" את מעמדו ואת כבודו בעיניהם. וכבר שם, הרבה לפני התבוסה להפועל ירושלים, ההחמצה במילאנו וההפסד הביתי לריאל מדריד, ארז אדלשטיין החל לאבד את מקומו במכבי תל אביב.
אנדרו גאודלוק וסוני ווימס, בוגרי האקדמיות לכדורסל של ז'ליקו אוברדוביץ', אטורה מסינה ודימיטריס איטודיס באיסטנבול ובמוסקבה, לא ספרו את המאמן הישראלי מעפולה. וכשהוא העיר להם, ולשחקנים הזרים האחרים, הם הרשו לעצמם לזרוק מילה בחזרה, להתעלם בהפגנתיות או להביע חוסר כבוד. אדלשטיין, מספרים בקבוצה, לא נעמד על רגליו האחוריות. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. בעיקר מי שהיה ער הלילה בשעה 02:27.
בארוחת ערב שנערכה ביום שלישי האחרון, במסעדת בשרים יוקרתית בתל אביב, נועדו השחקנים הזרים של מכבי. פגישת מחתרת, אסיפת חירום - כל כותרת שתינתן להתוועדות הזו לא תהיה שגויה. שמו של אדלשטיין הוזכר שוב ושוב, ואפילו לא פעם אחת בהקשר חיובי. ושם, במודע או שלא, חרצו השחקנים בצהוב את הגורל של מאמנם.
מאיק צירבס היה נסער מכולם, ומצבו הרגשי בלט בצורה ברורה 48 שעות מאוחר יותר מול ריאל. גם הישראלים - שעוד יצטרכו לפגוש בו בקיץ במדי הנבחרת באליפות אירופה בתל אביב - לא ממש מיהרו להביע תמיכה במאמן, לאור האשראי המוגבל שקיבלו. סוני ("אני אהיה לברון של מכבי") ווימס נתן את הצוהר לאחרים כשמתח ביקורת מקצועית על המאמן, והיה הווקאלי מכולם. הוא זה שתפס את המנהיגות ודיבר ללא חשש על הדברים שמפריעים לו, בכל פורום אפשרי, למי שרק רצה להאזין לו. גאודלוק, סילבן לנדסברג ודווין סמית' הסתכלו עליו והלכו בעקבותיו. גם הם לא שמרו על זכות השתיקה.
ביום שישי כבר שוחחו השחקנים עם המנהל המקצועי ניקולה וויצ'יץ' והבהירו את דעתם בנוגע לאדלשטיין. הייתה פגישה קשה בין המאמן לחניכיו, במסגרת ההכנה למשחק הליגה מול הפועל חולון. בשיחות סגורות הוא החל לדבר על תנאי עבודה "בלתי אפשריים", ולצדד במילים הקשות שאמר מורו ורבו פיני גרשון על הנהלת המועדון בשנה שעברה.
אמש, אחרי חצות, צילצל הטלפון הסלולרי של אדלשטיין והוא הוזמן לפגישה בהולה במשרדו של היו"ר שמעון מזרחי. במכבי מתעקשים וטוענים שלא היה כאן פוטש או סבוטאז'. שלא פרץ מרד ממשי. שלא הוצב אולטימטום בנוסח "אנחנו או הוא". לא היה ולא פרץ ולא הוצב? ייתכן. ובכל זאת - "אנחנו" כן, "הוא" לא. השורה התחתונה היא זו שקובעת: הפיטורים המהירים בתולדות מכבי תל אביב התרחשו, ואיש אפילו לא היה מוכן להמתין לשבע בבוקר כדי להודיע על סיום הקשר.
"אני לויאלי למערכת שאני עובד בה והמבין יבין. אני עובד פה, אז אני לויאלי למערכת הזו, ואם אני עובד במערכת אחרת אני נאמן לה. אז אל תביעו פליאה"
(ארז אדלשטיין בעת הצגתו כמאמן מכבי תל אביב, 14 ביוני 2016)
"ארז אדלשטיין הוא גאון כדורסל, אבל..." נוהגים אנשי הענף לפזר את הקלישאה החבוטה ביותר בסביבה. ובמכבי תל אביב, אחרי טראומות השנתיים האחרונות, התעקשו להתעלם מה"אבל". הם העדיפו להאמין שיו"ר האופוזיציה הזה יהפוך לגירסה מתקדמת של גרשון ולא לגירסה חיוורת של אפי בירנבוים. והם התעקשו להיות מופתעים מההתנהלות שממנה הזהירו כולם עוד קודם.
אדלשטיין תמיד נצמד לתווית האנדרדוג כדי להוריד לחץ מעצמו ומשחקניו, אבל ביצע כל טעות אפשרית בהתנהלות התקשורתית שלו. הוא הודה שלא הספיק לעבוד על שמירה אזורית בסיום ההפסד במילאנו, והלין שוב ושוב על העומס בשיטת היורוליג, כאילו שלא הייתה ידועה מראש וכאילו שהקבוצות היריבות לא נאלצות לחיות עמה בדיוק באותה מידה.
בתחילת שנות השמונים טבע ארל וויליאמס את המשפט האלמותי "נובאדי פאקס" וכו', אבל לפני ארבעה ימים, כשריאל נחתה בתל אביב, מאמן מכבי דיבר עליה כעל "קבוצה מושלמת", כאילו שמועדון עם תקציב של כ-100 מיליון שקלים יכול רק אולי, איכשהו, בתנאים מיוחדים ממש, להפתיע אותה. "זו לא רוח המועדון שלנו", טענו ביד אליהו.
"ישבתי בבית והתפוצצתי מבפנים. זו היתה תקופה קשה. אני רואה את המאמנים בקבוצות הכי טובות באירופה, ויודע שגם אני יכול להיות שם, אבל יש עלי דעות קדומות. הן לא השתנו, וגם לא ישתנו. אנשים ממשיכים לדבר שטויות, לכתוב שטויות. אומרים שאני לא עומד בלחץ. שופטים סימנו אותי. הכל עניין של תדמית, ואני לא דאגתי לתדמית שלי".
(ארז אדלשטיין, 24 במאי 2013)
אבל מהי בעצם אותה רוח מועדון? האם האנשים שאמונים על אותו מועדון עוצרים לרגע וחושבים היכן הם תורמים לשמירה על אותה רוח, ומה חלקם ברושם הבלתי נמנע שהאימפריה הזו בקריסה טוטאלית? מספיק להביט על הנתון הבא כדי להבין הכל: ביום רביעי, מול גלאטסראיי, יעמוד המאמן החמישי של מכבי תל אביב בעשרת משחקי היורוליג האחרונים. לא מן הנמנע שבמהלך השבועות הקרובים יירשם המאמן השישי.
אז עכשיו, אט אט, יופצו הסיפורים על העבודה הבלתי אפשרית עם אדלשטיין. על החרדתיות, על הצלילה לפרטים הכי קטנים, על חוסר היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, על הפראנויה ועל תחושת הרדיפה, על חוסר היכולת להעניק שקט למועדון - מאחרון העובדים ועד ראשון המעסיקים.
אלה מזמורים ישנים ומוכרים, ייתכן שגם חלקם נכונים. אבל הם, כאמור, היו ידועים. צריך להיזהר מלהאמין באופן אוטומטי למי מהצדדים. הספינולוגים עובדים שעות נוספות בעיתות כאלה. כל אחד מנסה לשרת את הנרטיב של עצמו, וכולם מפסידים.
"ב-2005, כשדיוויד בלאט התפטר מנבחרת ישראל ואני הייתי העוזר שלו, הציעו לי לאמן את הנבחרת במקומו, אבל לי היה חשוב להבהיר שאני נגד מה שעשו לו, אז גם אני הלכתי. זאת הייתה טעות קריטית. אם הייתי לוקח את התפקיד, הייתי נכנס ללופ כמאמן נבחרת ומקבל מעמד אחר".
(ארז אדלשטיין, 24 במאי 2013)
אדלשטיין יצא תמיד במפגיע נגד עוזרי מאמנים שלא נותרו נאמנים לבוסים שלהם, ונותרו אחריהם במערכת. עכשיו זה קורה לו: רמי הדר, שלטענת הג'ינג'י הבטיח לו בקיץ כי ילך אחריו אם יפוטר, נשאר והתקדם לעמדת המאמן הראשי. ליאור ליובין ימשיך בתפקיד העוזר, והמקרה שלו מעניין שבעתיים: ליובין הוא עוזרו של אדלשטיין גם בנבחרת ישראל. או שמא יש לומר - בינתיים.
אוהדי מכבי תל אביב הפכו בשנים האחרונות ביקורתיים מאוד כלפי הנהלת הקבוצה, וקשה להאשים אותם. בדבר אחד אי אפשר להאשים את ראשי המועדון הצהוב: הם רוצים להצליח, הם לא חוששים לצאת להרפתקאות מקצועיות מדי קיץ, הם משקיעים הרבה כסף. אבל שוב, אחרי כל ההיערכויות והניסיונות, הם נתפסים לא מוכנים.
דווקא בפעם הראשונה שהיורוליג יוצאת לשני משחקים בתוך 48 שעות, מכבי תופיע עם עוזר המאמן על הקווים. בעונה שעברה זה קרה לה עם אבי אבן בבית מול דרושפאקה, ועלה לה בהדחה מהיורוליג; השבוע זה יקרה באותו מקום ומול יריבה טורקית אחרת, גלאטסראיי, כשמיד אחר כך תצא הקבוצה לקובנה ותפגוש את ז'לגיריס של שרונאס יאסיקביצ'יוס.
במועדון אומרים שהדר יקבל הזדמנות ממשית, ושאין דמיון בין הסיטואציה שלו לזו שאליה נקלע אבן אשתקד, כשלמן הרגע הראשון היה ברור שמדובר במינוי זמני עד למציאת מאמן קבוע. אנחנו רק נזכיר שביום שני הבא, אחרי צמד המשחקים ביורוליג ולפני שברצלונה תגיע ליד אליהו, מכבי תצא לדרבי מול הפועל תל אביב בדרייב אין. הזדמנות ממשית? מינוי קבוע? אל תתפלאו אם הכל יתערער בהפסד השני או השלישי.
"אני לא חושב שאפשר לאמן נבחרת וקבוצה במקביל. כשדיוויד בלאט אימן את נבחרת רוסיה, היו דיבורים עליו במכבי, גם אם זה היה ברמה הרכילותית. ובמכבי עוד יש מערכת משומנת, עם מנהל מקצועי, עוזרים, סקאוטינג. אני רואה מה עבר הקיץ על העוזר שלי בנבחרת, ליאור ליובין, שמאמן קבוצה קטנה כמו מכבי אשדוד. כל הזמן היו לו טלפונים, והוא דיבר עם סוכנים, וראה קלטות באמצע הלילה".
אבל אתה דווקא תיכננת לאמן את הפועל תל אביב במקביל לנבחרת.
"האיגוד רצה לחסוך בכסף, ולכן איפשר למאמן הנבחרת לאמן קבוצה. אבל אני לא רואה את עצמי חוזר לארץ ביום חמישי, ובשבת מתחיל אימונים בקבוצה זאת או אחרת".
(ארז אדלשטיין, 5 בספטמבר 2014)
בסופו של דבר, ברמה האנושית הפשוטה ביותר, זהו יום עצוב לאחד ממוחות הכדורסל הקודחים ביותר שידעה ישראל. במשך שנים הוא ציפה וחיכה לצ'אנס הזה, והוא נגמר מהר מדי מבחינתו. הקריירה שלו הזכירה גם כך רכבת הרים, ועכשיו, בגיל 55, היא מגיעה לצומת דרכים קריטי.
מעניין יהיה לראות כיצד יוכל אדלשטיין לשוב ולשתף פעולה בקיץ עם שלושה מעמודי התווך של הנבחרת הלאומית - גל מקל, גיא פניני ויוגב אוחיון - כשגם לנדסברג כבר קיבל איתות ראשון לכך שהוא עשוי להיכלל בסגל ליורובאסקט בישראל.
ומכבי תל אביב? היום לפני 21 שנים, בערב שמחת תורה, החתימו במועדון את טום צ'יימברס על חוזה נוצץ. זה נגמר עם 0 מ-14 מהשדה מול ברצלונה, הפסד היסטורי להפועל ירושלים בגמר הגביע וזכייה באליפות. במושגים של שנות התשעים האפרוריות - כישלון. במושגים של היום - פנטזיה.
