כל מי שמתעניין מעט בכדורסל האירופאי יודע שהיורוקאפ מודל 2016/17 מרשים הרבה פחות מאשר גרסאותיו הקודמות. גם בגלל פיצול הליגות בהמשך להתכתשות מול פיב"א, אבל בעיקר לאור מרוץ החימוש של היורוליג, ש"שתה" סגלים שלמים של קבוצות המשנה, שכאילו נעלמו בתוך סגלי הענק של 16 המובחרות. בהערת אגב, כדאי אולי לציין שבניגוד לדעה שמושמעת מדי פעם (בעיקר מצידם של אלו שנוטלים חלק במפעל של פיב"א), היורוקאפ עדיין שני רק ליורוליג ברמתו.
בכל מקרה, דיון בדבר רמתו של היורוקאפ יהפוך רלוונטי רק החל ממשחקה הבא של ירושלים במפעל, אי שם בערבות טיבולי שבלובליאנה. כשהפועל ירושלים מנצחת במשחק הבכורה שלה במפעל את מי שנחשבת כפייבוריטית ללכת עד הסוף, ועוד בחוץ, היא מסמנת לעצמה רף די ברור לגבי המקום שאליו היא יכולה לשאוף ולהגיע העונה. ימים עוד יגידו אם זיכרונות העבר הקרוב של הפסדים מביכים לפלוישט הרומנית, דינמו מסחה וכן הלאה יישארו אכן עמומים בלבד, אבל אחרי ששלטה במרבית המשחק מול ולנסיה וניצחה אותו בצדק, קשה לבטל את הטענה שהפוטנציאל של סגנית האלופה שווה טופ יורוקאפ.
עוד בנושא:
הפתעה בפתיחת העונה: הפועל ירושלים ניצחה 77:81 את ולנסיה בספרד
פיאניג'אני אופטימי: "אנחנו רק באוקטובר, אבל זה ניצחון חשוב ומיוחד"
הרבה מכך, בזכות פיאניג'אני. בעוד הגילדה המקומית סופרת את ימיו בכנען, עושה רושם שהמאמן האיטלקי המעוטר השקיע את מירב זמנו בארץ הקודש בעיקר בעבודה. לא שמענו אותו מתראיין וקובל על מר גורלו נוכח הבעיות המובנות בסגל (שללא ספק קיימות). כן ראינו ורואים גרף שיפור ברור עם אותם חומרי הגלם. ניכר עד כה שפיאניג'אני, אם צריכים לשים את האצבע על נקודה אחת ברורה, מסרב להכיל את הבעיות הקיימות ולהשלים איתן. יותם הלפרין וטראוויס פיטרסון, למשל, ממשיכים להקדיש כמות אנרגיה שאיננה מובנת מאליה לטובת מאמצים הגנתיים. ומצד שני, כשליאור אליהו מחרב הגנתית או התקפית (הפעם עם מסירת הקפצה עצלה בתזמון הלא נכון), הוא חוטף שאגות ונשלח לספסל כדי לחשוב קצת.
אה, וכשהוא מנותק משיקולי מה יגידו או מה ישירו, האיטלקי לא מהסס ללכת בדקות האחרונות עם החמישייה החזקה והנכונה שלו. שבמקרה או שלא נעדרת ישראלים. קבלת ההחלטות של קרטיס ג'רלס לא נראית טובה (בהרבה) מזו שראינו לפני כן, אבל בכדורסל צריכים שחקנים טובים, וג'רלס הוא אחד כזה. ג'רום דייסון, הצלע ההגנתית האיכותית יותר בתאוריה, אמנם סבל מיום הגנתי רע שבו ראה הרבה יותר פעמים את הגב של שחקנים כמו דיו או מרטינס, אבל הוא בדיוק השחקן שיילך עד לטבעת בדקה האחרונה כדי להכריע את המשחק. וטרנס קינסי, לפחות כל עוד מוותר על ניסיונות למהלכי פיק אנד רול בדקות החשובות, יוכל להמשיך ולשמש כצלע המשנית אך המשמעותית בקו האחורי המוכשר שיש העונה להפועל ירושלים.
שתי הערות נוספות: עם 20 דקות ובהן 9 נקודות ו-6 אסיסטים מצד אחד, כשבמקביל רק 2 החטאות ו-0 איבודים מהצד השני, בר טימור מתפתח לנגד עינינו למוביל כדור לגיטימי ואיכותי. לאו דווקא גארד שיכול להיכנס גם לעמדת הרכז, פפי תורג'מן סטייל, אלא אחד שיוכל אולי להיות 1 במשרה מלאה, בין אם זה בקבוצת טופ יורוקאפ ובין אם בקבוצה שמשוריינת ביורוליג. ואמארה סטודמאייר ממשיך להיות תענוג צרוף. אם רק יוכל להחזיק מעמד גופנית לאורך זמן ולבצע במהרה את ההתאמות הנדרשות לאופן שבו שורקים ביבשת היבשה, יהיה שמייח העונה בארנה.
אם כבר סירוב להכיל את הבעיות הקיימות ולהשלים עם קיומם, מעניין מאוד לראות כיצד יבחר ארז אדלשטיין להתמודד הגנתית מול ריאל מדריד. אין ספק שהסגל של מכבי תל אביב מורכב מהרבה יותר מדי שחקנים שמייצרים הרבה יותר מדי בעיות הגנתיות, ברמה האישית והקבוצתית. אין גם ספק שזה מה יש, לפחות נכון לעכשיו, ושעם זה צריכים לנצח. גם קבוצת עילית כמו זו של לאסו.
בבואו לבנות תכנית משחק למשחק הערב ביד אליהו, מעניין עד כמה נתן קואץ' אדלשטיין דעתו להתאמות טקטיות שתפקידן להחביא את החולשות הקיימות. לדוגמא, באיזה טיפול הגנתי יבחר כאשר סרחיו יול קורא את השחקן של מאיק צירבס ותגובותיו הנוראיות לפיק אנד רול? עד כה, לא ניתן היה להתרשם שיש לצירבס מענה סביר ומעלה, אם במצב של יציאה על המכדרר או במצב שבו הוא מחכה באמצע הדרך. איך יבחר המאמן הצהוב לצוות הגנתית את החמישייה הפותחת שלו מול הקו האחורי של הספרדים? בהרכב (שנוסה במשחק הליגה האחרון מול מורסיה בליגה הספרדית) שבו משחקים זה לצד זה יול וג'יי סי קארול, על מי יעדיף לשגר את אוחיון (או מקל) ועל מי את אנדרו גאודלוק? והאם יהיה זה המשחק בו ישיק לראשונה העונה את ההגנה האזורית אליה התייחס אדלשטיין בפוסט המשחק מול מילאנו?
מכבי תל אביב מסוגלת לקלוע הרבה נקודות העונה מול כל יריבה, כולל ריאל מדריד. אם לא ימצאו פתרונות הגנתיים, חדשים או מן הקיים, שיוכלו להקשות על המתנגד לעשות בדיוק את אותו הדבר, יהפכו ניצחונות על קבוצות כמו ריאל מדריד למקריים.
כאשר מאמן פותח עונת משחקים עם רינונים באשר לעתידו ומעמדו, הרי שזהו המקבילה של עולם הכדורסל לאותו אקדח שיירה במערכה השלישית או במחזור השלישי. אל מול מקרים נדירים יחסית כמו זה של דיוויד בלאט ועונת הסינדרלה המופלאה שלו שהסתיימה בהנפה מול ריאל מדריד במאי 2014, ושהגיעה לאחר קיץ שבישר רעות, המציאות לרוב מלמדת שכסא מתנדנד של מאמן בקיץ מביאה להחלפתו בהמשך. גיא גודס למשל, אם נלך להשוואות במכבי תל אביב. עודד קטש למשל, אם נזכור כיצד התחיל וסיים את העונה הקודמת במדי הקבוצה האדומה של תל אביב.
כאשר החליטו האנשים השקולים מפנתינאיקוס לתת את המפתחות לארגיריס פדולאקיס לקראת עונת המשחק הנוכחית, לא היה ירוק סביר אחד בסביבה שנתן לו סיכוי לשרוד אצל ינאקופולוס עונה שלמה. ועם כל הכבוד לראיון המבריק של אהרל'ה ויסברג או אפילו לתבוסה מול השנואים מאולימפיאקוס, העזיבה של פדולאקיס הייתה רק עניין של זמן. בטח בעונה שבה חשים שם שהורכב סגל מספיק חזק ויקר כדי להחזיר את הימים היפים להיכל על שם ניקוס גאליס.
אבל לא רק באתונה שביוון. האנשים הטובים שחישבו לאחור את ימיו של קטש באדום הם אלו שהפכו את שעון החול סביב שרון אברהמי. מזמן. אברהמי אמור היה לפנות את מקומו בסיומה של העונה הקודמת, וסדרת הפלייאוף המצוינת מול ירושלים רק דחתה את התכניות של האנשים שחושבים שתפקידו של המנהל הוא לקבל החלטות, ושהחלטות משמען החלפות. נכון לעכשיו, מסתמן שאברהמי מסרב להעניק לחבורה שמסביבו את התירוץ המיוחל שיוביל להחלטה המיוחלת, גם אם חסר הוא את רביב לימונד, השחקן המרכזי שלו בסגל. כשהוא נעזר בסגל הזרים המוכשר ביותר של הפועל תל אביב בעת המודרנית, אליה מתווסף גבר-גבר כמו תמיר בלאט, מצליח אברהמי למצוא את הדרך לשרוט את דרכו לניצחונות ליגה, בדרך לא דרך.
ולפחות נכון למחזור מספר 2, להצליח להרחיק מעליו את אלו החגים סביבו.
