על מי אתה באמת כועס? סיכום המשחק וההתפרצות של ערן זהבי

עקבו אחרי יוסיפון גם בפייסבוק

ערן זהבי מבקש שלא ישפטו אותו לפי גולים, אבל הוא זה ששופט את עצמו לפי גולים - יותר מכולם. וזה בסדר. זה מה שהביא אותו למעמד בו הוא נמצא היום. שחקן קצת פחות אכפתי ומודע למספרים של עצמו לא מגיע ל-35 שערי ליגה בישראל ול-20 אלף דולר לגול בסין.

זהבי לא היה גרוע אתמול. הוא היה לא מדויק מול השער - החמיץ מצב של אחד על אחד, בעט למשקוף בהזדמנות אחרת ואפילו וולה קליל עף מפונצ'ר החוצה - אבל לפי מכלול נתוני הכדורגל הוא לא היה גרוע. ביניהם, למשל, שלושה מצבים איכותיים שסידר לחבריו (פעמיים טל בן חיים במחצית הראשונה; הגבהה למצח של חמד במחצית השנייה); באותה מידה שתורגמו לכלום היו יכולים להסתיים ברשת. אבל כן, שופטים אותו לפי גולים, וזה בסדר. לזה הוא הרגיל את כולם. כולל את עצמו.

הבעיה של השופטים לפי גולים היא שהם מסונוורים לחלוטין. הביקורות כלפי זהבי, אחרי ניצחון - חלש ככל שיהיה, על יריבה כמו ליכטנשטיין - חלשה ככל שתהיה, גבלו בפסיכוזה. למשל, באחד האתרים קיבל זהבי את הציון "3". 3! כאילו כל מה שחסר לו אמש היה שער חסר משמעות בדקה ה-78 שיעשה 1:3 מגומגם מול ליכטנשטיין במקום 1:2 מגומגם מול ליכטנשטיין.

זהבי כובש בקבוצה ולא בנבחרת? "הוא לא מצליח נגד הגנות אמיתיות". באזל? פלזן? פרנקפורט? בנפיקה? ליון?

זהבי כובש בסין? "הגנות חלשות". שלום למרטין רכטשטיינר. ב-2012 פרש מכדורגל מקצועני כי חלם להיות שוטר. אחרי שלוש שנים, חזר לכדורגל כחובבן. אתמול פתח בהגנת ליכטנשטיין.

ערן זהבי לא כובש בנבחרת - זו לא בעיה של ערן זהבי. זו בעיה של הנבחרת. ערן זהבי לא כובש בנבחרת ומגיב ככה - זו כבר בעיה של ערן זהבי.

עוד בנושא:

ישראל ניצחה 1:2 את ליכטנשטיין
זהבי נגד הביקורות: "כל העכברים יוצאים מהחורים"
אלישע לוי מגן על הקפטן: "הוא לא התלונן"

כי התגובה שלו אמש - שבכלל היתה בעקבות שאלה שקשורה ליכולת שלו לאחר המעבר לסין ולא לגבי כמות הגולים - לא היתה משוגרת לו אחת משתי ההזדמנויות מול ליכטנשטיין היתה מסתיימת ברשת. הוא יצא עצבני אתמול מחדר ההלבשה רק בגלל שלא כבש. גול - זה ההבדל באיך שהיה נמדד (משחק "חלש" היה הופך להופעה "טובה"), ובעיקר ההבדל באיך שהוא שופט את עצמו.

זכותו לחשוב מה שהוא חושב, זכותו להתעצבן על שאלה ספציפית של עיתונאי ספציפי, אבל הוא לא היה צריך להגיב ככה. בעצם התגובה הראה עד כמה הוא מתוסכל מתפוקתו בנבחרת, עד כמה הוא כן סופר גולים לעצמו. הוא כועס, בגלל שלא כבש, על אנשים שמבקרים אותו כי לא כבש. כקפטן נבחרת, היה צריך להישאר קר רוח. אם מרגיז אותו שכולם מתעסקים אך ורק בו, הוא האחרון שצריך להוביל לכך שאחרי משחק כולם עוסקים אך ורק רק בו. ירצה או לא ירצה, הוא לא הדבר הכי מעניין בנבחרת הזו - הוא הדבר היחיד שמעניין בה, ולכן הוא צריך להתמודד.

הגיע הזמן שזהבי יתמודד עם העובדה שכן אכפת לו מגולים, והרבה; שיודה שגם אם הנבחרת מנצחת אבל הוא לא כובש, הוא לא ממש מרוצה; שיחשוב איך הוא כן מתרגם את ההצלחה האישית שלו בקבוצות גם לנבחרת - וזה כולל אותו, את המאמן שלו ואת שותפיו להרכב; שיגיד, בשלווה ובכנות מלאה: "לא כבשתי, וזה מאכזב גם אותי ברמה האישית כי אני תמיד רוצה לכבוש, בטח בנבחרת, כי גולים בנבחרת זה דבר מאוד חשוב - לי ולמורשת שלי. אבל ניצחנו, ונחשוב איך להשתפר לקראת המשחק הבא".

כשנשאל לגבי "קוף על הגב" הגיב: "אין שום קוף על הגב. זה אתם יוצרים עם ה'חייב להבקיע, חייב להבקיע'". אבל יש קוף, גבוה-גבוה, אפילו גורילה. והגורילה שם רק כי הוא הציב אותה שם, והיא תרד רק כשהוא יוריד אותה. כי הוא כן 'חייב להבקיע'. בכל משחק. בגללכם. בגללנו. בעיקר בגלל עצמו.

מקסמיליאן גופל דווקא חייך. הוא בטח לא ידע שאם המשחק הזה היה נערך לפני כמה שנים טובות, ליכטנשטיין אולי היתה מוציאה מטדי נקודה מרשימה ביותר. פעם, כשלא היה יציע דרומי, כדור שני כנראה לא היה נזרק למגרש בדיוק בזמן שהחלוץ פרנץ בורגמאייר מאיים לעשות 2:2 עם הכדור הראשון. אבל יש יציע דרומי וכדור שני אכן נזרק אל הדשא, ולניצחון הישראלי שלום.

"זה חוסר מזל כשמישהו זורק כדור ככה, במצב של 100 אחוז", אמר לי גופל, בלונדי שלעולם לא יתגלח, ביציאה מחדר ההלבשה. "אולי הוא ניסה לעזור לישראל", הוסיף, ואז שוב חייך. בטח שיחייך - הרגע כבש את השער הבינלאומי הראשון שלו. בלם ואדוז בקושי בן 19, אחד משבעה כדורגלנים מקצוענים בהרכב האורחת, וגם הוא ראה את אותה מחצית שנייה שכולנו ראינו. "אחרי השער שלנו הם נכנסו לשוק, שיחקו בלחץ ואיבדו הרבה כדורים", אמר על הקולגות מישראל.

לא. השפלה זו לא היתה - עם כל הכבוד לנבחרת ישראל, היא לא במצב של לצאת מושפלת אחרי ניצחון. אבל שלושה משחקים לתוך הקמפיין של אלישע לוי, ולמרות שש מתשע נקודות, השליליות מטביעה. הבאזז ספוג במדים הכחולים-לבנים, היציעים הצביעו על אדישות ומיאוס, ועוד לא הגענו לדשא. חמישה איומים למסגרת מול ליכטנשטיין, מול ארבעה איומי-מסגרת של האורחים - אחרי 3:7 למקדוניה בקטגוריה, ביום חמישי. גולת הכותרת: אחרי ספיגה מול עשרה שחקני איטליה, נבחרת ישראל הצליחה - פעמיים, מול שתי יריבות חלשות - לגרום לדפיקות לב למרות 0:2 נינוח במחצית. פעמיים. זה חוסר חדות, חוסר פרגון, חוסר משמעת, אבל בגדול - זה אימון. זה אומר שהמאמן של היריבה מצליח למצוא פתרונות - בניגוד לאלישע לוי, שפעמיים מפסיד בגדול את המחצית השנייה. מול מקדוניה וליכטנשטיין.

בעיקר הפריעה העובדה שגם אחרי משחק בינוני מינוס עליו ספגה המון ביקורת, הנבחרת לא התפוצצה על היריבה הכי נוחה. ליכטנשטיין, מקום 182 בדירוג פיפ"א, נבחרת שכבשה את שער החוץ האחרון שלה אי שם ב-2014. רק לבוא, לרמוס ולהתכונן לאלבניה עם קצת יותר כבוד, קלאס וביטחון. אבל שוב, כמו ביום חמישי, ישראל גרמה ליריבה שלה להיראות טובה יותר מאשר על הנייר. אנשי ליכטנשטיין אמרו שלהוציא את חצי השעה הראשונה, זה היה אחד המשחקים הטובים בתולדות הנבחרת. והשער של גופל - לא גול מקרי, לא מזל. התקפה ארוכה, מהשוער, דרך האמצע, לאגף ובום.

שלושה משחקים לתוך הקמפיין של אלישע לוי יש מנהרה בקצה האור, וגם העתיד ברור כמו שהוא אפור: ישראל לא תטפס גבוה יותר מדרג שלישי, ולא תרד נמוך יותר מדרג רביעי. כרגע, הנבחרת בדיוק באותו המצב - נעה בין לא מעניינת למכעיסה ומאכזבת. וזה חרא של מצב להיות בו. באלבניה יהיה הרבה יותר קשה, ושם יהיה הרבה יותר קשה לבנות על כדור תועה מהיציע.

orenjos@walla.co.il