תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 34:48, מקום רביעי במזרח.
סיימו את העונה: בהפסד 4:0 לקליבלנד בסיבוב השני, לאחר ניצחון 2:4 על בוסטון בסיבוב הראשון.
ולפעמים החגיגה נגמרת. אחרי עונה מדהימה של 60 ניצחונות וגמר איזורי, אטלנטה חזרה מהר מאוד לעולם המוכר של הצמרת הנמוכה. בעצם, החזרה לקרקע החלה כבר במהלך העונה הקודמת, שהסתיימה בטאטוא על ידי חצי קליבלנד שחשפה את חסרונות ההתקפה האטרקטיבית של מייק בודנהולזר. ההתקפה הזו צנחה מהמקום השישי במדד היעילות בעונה שלפני כן למקום ה-18 בעונה הנוכחית. המשחק הקבוצתי המשיך לעבוד ואטלנטה הייתה שנייה רק לגולדן סטייט באחוז הסלים מאסיסטים (66.3), אבל אחוזי השלשות ירדו מ-38 ל-35 (למרות שההתקפה שלה יצרה יותר שלשות חופשיות מכל קבוצה בליגה, ובפער גדול), בעיקר בגלל צניחה של עשרה אחוזים אצל קייל קורבר ובגלל העזיבה של דמארה קארול, שקנת' בייזמור נכנס לנעליו רק באופן חלקי. פול מילסאפ היה מצוין ואל הורפורד יעיל, אבל קואוץ' באד לא קיבל כמעט כלום מהספסל.
בשלב מסוים נדמה היה שאטלנטה מסוגלת לפספס את הפלייאוף, אך סיום חזק הקפיץ אותה למקום הרביעי (בבית הפנימי של מקומות 3-6). מה שאפשר את השינוי היה ההגנה, שהייתה הטובה בליגה מתחילת 2016 ושנייה לספרס בכל העונה. בודנהולזר השתמש בניידות ובחוכמת המשחק של מילסאפ והורפורד ושלח אותם לתקוף באגרסיביות את מובילי הכדור בידיעה שהם יחזרו בזמן לעמדות שלהם. כך אטלנטה הצליחה גם לכפות על היריבות אחוזים נמוכים מכל הטווחים וגם לכפות עליהן איבודים רבים.
בסיבוב הראשון ההגנה המשיכה לעבוד נהדר מול בוסטון, אבל בסיבוב השני חיכתה קליבלנד, שריסקה לחלוטין את הגנת ההוקס עם הנתון המדהים ביותר בפלייאוף הזה: 19.3 שלשות למשחק ב-50.7 אחוזים לאורך ארבעת משחקי הסדרה. ריבוי השלשנים סביב לברון ג'יימס וקיירי אירווינג התברר כהרבה יותר מדי עבור ההגנה התוקפנית של ההוקס, פעמים רבות השלשה הפנויה הגיעה אחרי מסירה אחת ששברה את המלכודת, קווין לאב נהנה במיוחד וסיים את הסדרה עם 4.8 שלשות למשחק. העונה של אטלנטה שוב הסתיימה עם סוויפ מקליבלנד. בשנה שעברה דיוויד בלאט פירק לגורמים את השיטה ההתקפית של בודנהולזר, השנה טיירון לו פירק לגורמים את השיטה ההגנתית.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: דוויט הווארד (חופשי, מיוסטון), טאורין פרינס (רוקי, בחירה 12, בטרייד מיוטה), דיאנדרה במברי (רוקי, בחירה 21), מלקולם דילייני (מלוקומוטיב קובאן), ג'ארט ג'ק (חופשי, מברוקלין), ראיין קלי, וויל ביינום, מאט קוסטלו וריצ'רד סולומון (חוזים לא מובטחים למחנה האימונים).
עזבו: אל הורפורד (חופשי, לבוסטון), ג'ף טיג (בטרייד לאינדיאנה), קירק היינריך (מחכה להצעה), למאר פטרסון (חופשי, לסקרמנטו).
ההתרסקויות מול הקאבס כנראה תרמו להחלטה של בודנהולזר, שפרט למאמן משמש גם כנשיא הקבוצה לענייני כדורסל, ללחוץ על כפתור הריסטרט. סימן השאלה המרכזי בקיץ של אטלנטה היה הורפורד שסיים חוזה, בודנהולזר לא חיכה להחלטה שלו ובימים הראשונים של פתיחת מועד ההעברות החתים את דוויט הווארד על חוזה של 70.5 מיליון דולר לשלוש שנים. אך הוא לא ויתר על הורפורד, ולמשך כמה ימים הייתה אפשרות שאטלנטה תבצע טרייד דווקא על מילסאפ ותשאיר את הורפורד לצד דוויט, כך אטלנטה לא הייתה נפרדת משחקן פנים בכיר מבלי לקבל תמורה. אך הטרייד לא יצא לפועל, ובסופו של דבר הורפורד חתם בבוסטון והשאיר את אטלנטה עם חילוף בעמדת הסנטר.
קשה לחשוב על שני שחקנים שונים יותר מהורפורד והווארד. הראשון הוא שחקן קבוצתי ומגוון במיוחד, עם קליעה מבחוץ, יכולת מסירה וניידות בהגנה, השני הוא שחקן עם אופי בעייתי ומפלצת בצבע. דוויט מאוד יעזור לאטלנטה בריבאונד התקפה והליכות לקו העונשין, שני תחומים בהם היא דורגה אחרונה בליגה בעונה החולפת, הבעיה היא שהוא יצטרך גם לזרוק את זריקות העונשין האלה. הוא מוסיף מטרה גדולה בצבע ולמרות שכבר מעבר לשיאו הנוכחות ההגנתית שלו עדיין מאוד משמעותית. בודנהולזר יצטרך לשנות לא מעט כדי להתאים את הקבוצה לסנטר החדש שלה, ארחיב על כך בהמשך.
עוד לפני החלפת הסנטרים, בערב הדראפט, בודנהולזר נפרד מהרכז הפותח של הקבוצה בשנים האחרונות. ג'ף טיג עבר בטרייד משולש לאינדיאנה, כשבתמורה אטלנטה קיבלה את הבחירה ה-12 של יוטה. טיג עצמו ביקש העברה, לאחר שהתקשה לקבל את חלוקת הדקות עם המחליף הגרמני העולה דניס שרודר. שניהם פוינט גארדים עם סגנון די דומה וקליעה לא מספיק טובה מבחוץ, קואוץ' באד נמנע מלתת להם יותר מדי דקות משותפות. הוא היה חייב להכריע בין שני השחקנים שמסיימים חוזה בקיץ הבא, ההעדפה לשרודר נבעה, בין היתר, מכך שהוא יהיה שחקן חופשי מוגבל שלא יוכל לברוח לקבוצה (ויהיה זכאי לחוזה פחות גדול). כך, מהחמישייה שזכתה במשותף בתואר שחקן החודש של ינואר 2015, נשארו רק שתי צלעות שנה וחצי לאחר מכן. קייל קורבר בן ה-35 חווה ירידה חדה ביכולת הקליעה שלו, אך הנוכחות שלו כאיום קבוע לשלשה תמשיך להיות חשובה מאוד להתקפת אטלנטה ולדרוש תשומת לב מלאה מההגנות שמולה. השורד השני, פול מילסאפ, יהפוך השנה רשמית לכוכב הגדול של הקבוצה. מי שהחל את דרכו כשחקן משלים התפתח להיות גו-טו-גאי שיוצר בעיות להרבה מאוד שומרים בעמדת הפאוור פורוורד.
את הבחירה ה-12 שקיבל בטרייד על טיג בודנהולזר ניצל כדי להביא את טאורין פרינס, שחקן כנף שהיתרון הכי גדול שלו הוא הדמיון, במראה ובפוטנציאל, לדמארה קארול. לפרינס יש נתונים להתפתח לרול פלייר איכותי, הוא מגיע יחסית בשל לאחר ארבע עונות במכללות ואמור להרגיש יותר בנוח בתפקיד משני מאשר בתפקיד של שחקן מוביל שנדרש ליזום. הוא בהחלט עשוי להשתלב ברוטציה של בודנהולזר כבר השנה. לאטלנטה נשארה גם הבחירה שלה, ה-21, אותה ניצלה כדי להביא שחקן כנף נוסף. דיאנדרה במברי הוא שחקן ייחודי יותר, עם יכולת הובלת כדור ומסירה, אך עשוי לקחת לו זמן להבין איך להביא לידי ביטוי את היכולות שלו ברמת ה-NBA.
בודנהולזר לא היה פעיל במיוחד בהמשך הקיץ, ובעיקר דאג לסגור את פינת הרכז המחליף. ג'ארט ג'ק הוא השם המוכר יותר שהגיע, אך לאחר ניתוח ב-ACL בגיל 33 לא בטוח שהוא יוכל לחזור לעצמו. לכן, את הדקות בעמדה צפוי לקבל מלקולם דילייני, שעשה לעצמו שם של גארד בכיר באירופה בשנים האחרונות. תרגום היכולות מהיורוליג ל-NBA תמיד נמצא בסימן שאלה, דילייני ינסה להוכיח שהוא מאלה שמסוגלים. בשאר העמדות הספסל של בודנהולזר בנוי לרוחב, עם הרבה מאוד שחקנים שייאבקו על דקות ללא היררכיה ברורה.
מה מי מו
חמישייה: דניס שרודר, קנת' בייזמור, קייל קורבר, פול מילסאפ, דוויט הווארד.
ספסל: ג'ארט ג'ק, מלקולם דילייני, טים הארדווי ג'וניור, דיאנדרה במברי, תאבו ספולושה, טאורין פרינס, מייק סקוט, כריס האמפריז, טיאגו ספליטר, מייק מוסקלה, וולטר טבארס.
מאמן: מייק בודנהולזר (עונה רביעית).
מועמד לפריצה: דניס שרודר. הפוינט גארד בן ה-23 יקבל את המפתחות לקבוצה השנה. שרודר הוא חודר נהדר עם צעד ראשון קטלני, הוא אחד הטובים בליגה בתחום, ועם הזמן הוא שיפר את ההגנה. הוא יצטרך לשפר גם את ניהול המשחק ובעיקר את העלייה לקליעה מכדרור, כדי למנוע משומרים לעבור מתחת לחסימות, בטח כשהמהלך המרכזי שלו יהיה פיק נ' רול עם דוויט שבעצמו לא אפקטיבי מחוץ לאזור הטבעת. אני חוזר כל שנה להשוואה לטוני פארקר, שהקריירה שלו השתדרגה כשפיתח קליעה איכותית מכדרור מחצי מרחק, שרודר יהיה חייב להפוך לפחות לסביר בתחום כדי להפוך לרכז בכיר בליגה.
מועמד לדעיכה: תאבו ספולושה. קשה להמר כיצד תיראה רוטציית שחקני הכנף של בודנהולזר, אך מאוד יכול להיות שהשוויצרי הוותיק לא יהיה מאלה שמקבלים דקות קבועות. טים הארדווי ג'וניור הראה הבלחות בסוף העונה שעברה, הרוקיז זקוקים לדקות ופרינס עשוי להתברר כמספיק טוב כדי לקבל דקות משמעותיות. בקבוצה הנוכחית בודנהולזר יצטרך כמה שיותר קליעה מבחוץ משחקני הכנף שלו, וזו לא המומחיות של ספולושה.
אקס פקטור: השילוב בין בודנהולזר לדוויט. בודנהולזר פיתח עם השנים שיטת משחק שמתבססת על ריבוי מסירות, תנועה ללא כדור וגבוהים שקולעים מבחוץ ויוצאים גבוה בהגנה. דוויט הווארד הוא שחקן שיש דרך מאוד מסוימת להשתמש בו: כחוסם בפיק נ' רול, כשחקן פוסט וכשומר בצבע שניתן להקיף בארבעה שחקני חוץ. שני המשפטים האלה לא מתיישבים אחד עם השני. האם קואוץ' באד יידע לבנות שיטה שתבצע אינטגרציה בין מאפייני הקבוצה לשחקן הדומיננטי החדש שלו? האם אטלנטה תנסה להתחפש לאורלנדו או יוסטון ולשנות לחלוטין את עורה? או שאולי היא תהפוך לקבוצה שמושכת לשני כיוונים מנוגדים במקביל? דוויט הוא רק הסמן הקיצוני של השינוי שחל בסגל של אטלנטה, גם שרודר אינו מנהל משחק ברמה של טיג ובייזמור אינו נע ללא כדור בתזמון מושלם כמו דמארה. היכולת של בודנהולזר להתאים שיטה לשחקנים החדשים, מבלי לאבד את הזהות שבנה לקבוצה שלו, תכריע האם אטלנטה מסוגלת להמשיך להיות קבוצה יחסית גדולה במזרח. קל זה לא הולך להיות.
ולכדור הבדולח
תסריט אופטימי: אטלנטה הופכת לקבוצה שיודעת לנוע בין סגנונות, דוויט מקבל אנרגיות חדשות בעיר בה נולד ומשפר את ההוקס במקומות החלשים, הפיק נ' רול שלו עם שרודר הוא אחד המהלכים הקטלניים בליגה, מילסאפ מרגיש בנוח בתפקיד הכוכב והסקורר המוביל, פרינס משתלב מהר, ספליטר חוזר לעצמו, דילייני משלים ספסל אפקטיבי. 50 נצחונות, סיבוב שני ותקווה מחודשת.
תסריט פסימי: ההתנגשות בין דוויט לבודנהולזר מתבררת כבלתי נמנעת, הסנטר דורש כדורים בפוסט בזמן שהמאמן דורש שהוא ימסור מדי פעם. משחק הנעת הכדור נעלם לחלוטין, הפיק נ' רול בין דוויט לשרודר לא יעיל כי השומרים של שניהם מחכים בצבע, מילסאפ מבהיר שהוא לא סקורר מוביל, על הספסל אין אף שחקן רוטציה ראוי. באמצע העונה בודנהולזר מבין את הכיוון ומחפש טרייד על מילסאפ כדי לצבור נכסים ולהתקדם בלוטרי.
תחזית: לאטלנטה יש כישרון של קבוצת פלייאוף במזרח, אבל במבט ראשון קשה לראות איך כל החתיכות האלה ייצרו פאזל מוצלח. דוויט לא נראה קשור לקבוצה הזאת ועד ששני הצדדים יבינו איך להסתדר, אם בכלל, העונה יכולה ללכת לאיבוד. מאבקי המיקום לפלייאוף במזרח נראים אכזריים השנה, וכרגע אטלנטה לא פייבוריטית להיכנס אלא להשיג כ-40 ניצחונות ולהישאר בחוץ. במצב כזה, אולי התסריט הפסימי עדיף.