פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        על קרני השמש, בין ענני צמר גפן, בפסגת ההר, אוהדי מכבי תל אביב מתמוגגים מהדרבי

        מחייכים לזולת. נהנים ממזג האוויר. מפרגנים לדאנדוק. מדי פעם מציצים לנעשה בוולפסון, ומחייכים אפילו יותר. מתפלשים בזיכרון, צוללים לתוכו, כמו בריכת שוקולד. פז חסדאי מסכם את שבוע ה-0:5, עם הערה בונה: אפשר שבפעם הבאה שפילברג יהיה אחראי על התקציר? תודה

        טל בן חיים שחקן מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        החיים הם שיר. בן חיים (צילום: ברני ארדוב)

        1

        לפעמים התת מודע מתבטא בשירים, מחשבות שמתרוצצות במעמקי המוח פורצות לתודעה והופכות לזמזום, אדם מפזם לעצמו ופתאום מגלה למה בחר דווקא בשיר הזה, איך המילים שלו משקפות את הלך הרוח שלו. או בקיצור, דמיינו איש מבוגר ששר לעצמו שירי ילדים שנואים ולא מבין למה, עד שהוא קולט קו משותף לכולם. למשל, "איזה יום שמח לי היום, איזה יום!". או למשל, שירו המצוין והמרגיז של יובל המבולבל "לא לשכוח לשמוח, עוד ועוד ועוד!". או למשל, "שמח, שמח, אני כל כך שמח" מערוץ הופ ילדות, שבדרך כלל מעורר זעם גדול, והפעם מושר בחיוך גדול. כן כן, זהו כוחו של הדרבי, אנשים שרים בקול.

        השמחה הזאת היא פשוטה ונעימה, תמימה מאוד, והסיבה לכך ברורה: קרה משהו טוב. ואנחנו שמחים. סבלניים. מחויכים. מפרגנים. עושים לייקים, בוהן מורמת, נותנים כיפים. זוקפים ראש. חותרים למגע אנושי. אומרים שלום ברחוב גם לכל אלה שביום יום אנחנו מתעלמים מהם. הגוף מתמלא באנרגיה חיובית. זה מתבטא באוויר שממלא את הריאות והחזה, אנחנו באמת זקופים יותר. ובכלל, האוויר נראה נקי יותר. לא? גם היה מזג אוויר ממש נעים השבוע. לא? זה תמיד ככה פה, או שרק השבוע שמתי לב?

        פרדראג ראיקוביץ' שוער מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        זה לא הזמן לרחמים. ראיקוביץ' (צילום: ברני ארדוב)

        2

        אני לא בנאדם אלים, ממש לא. אפילו סולד מאלימות. והנה השמחה הזאת, שמבוססת לא רק על הניצחון אלא גם על תוגת המפסידים, ואין לי שום בעיה איתה. יש בזה משהו אכזרי - לראות את היריב שלך מופל ומובס, סובל מושפל על הקרקע, ולהיווכח שאין בך שום רחמים, שום חמלה, אלא להיפך, רק רצון להמשיך ללעוג לו, להקניט, להעליב, לפגוע, ולהתמוגג מכל שנייה. בחיים האמיתיים אני איש אחר. צער של הזולת מצער גם אותי (לשנייה קצרה, אבל מצער). ופתאום, אחרי הדרבי, אני צוחק בקול כמו ענק מרושע, כמו נבל מסרטי פעולה, חה חה חה, תראו אותם בוכים, הם קיבלו חמש, חה חה חה.

        בכל הזמן הזה אני זוכר ומזכיר - הם היו עושים לך את אותו הדבר, אל תרחם. אל תבלבלו לנו את השכל עם בנפול אויבך אל תשמח. חביבי, זה דרבי. עכשיו זה לא הזמן לאמפתיה, עכשיו זה הזמן לחגוג, להתענג, לנצל את הרגע, להתמוגג מכל שנייה. זכור את שעשה לך עמלק. הם היו עושים לך אותו דבר. אפילו יותר גרוע. זה אויב אכזר ומרושע. הרי חווית את נחת זרועם. אל תחסוך בחזרה. בדיוק בגלל זה אני חורג ממנהגי, ונכנס לידיעות על הפועל. קורא כל מילה. מתעדכן בכל פרט. רואה את הסרטונים מהמחאות ליד מתקן האימונים, שומע את הקולות, מקשיב לקללות, בולע בצמא כל מילה. מה הוא צעק האיש המתוסכל הזה? אתם ביזיון יא שרמוטה? לכו הביתה יא זבלים? חה חה חה. כן, חה חה חה.

        המתמודדים לנשיאות ארה"ב קלינטון וטראמפ נפגשו לעימות ראשון וסוער (רויטרס)
        איך זה לא עלה לדיון בדיבייט? ה-0:5 (צילום: רויטרס)

        3

        ובכלל, אני לא מבין איך הדבר ירד מסדר היום. איך זה לא עדיין בראש הכותרות, איך זה לא פותח מהדורות. איך אובמה לא הגיב. למה הנושא לא עלה בדיבייט. איך ייתכן שלא כולם כל היום מדברים על הדרבי 0:5. כל הסיפור הזה עם פרס נראה כמו ספין. ואיך בכלל הליגה אמורה להימשך? בשביל מה היה צריך בכלל את הליגה האירופית? איך אנשים מדברים בכלל על מכבי חיפה או בית"ר, כאילו קרה עוד משהו בכדורגל הישראלי? למחרת היה משחק בין חיפה למכבי פתח תקוה, וזה נראה לי מגוחך. אתם עוד ממשיכים לשחק? מה הטעם? העולם לא עצר? האם כל הליגה הזאת, כל המדינה, כל היקום - האם הכל זה לא רק תפאורה צדדית ומשנית לדרבי 0:5? ובאמת, אתם, כל השאר, חיפה, באר שבע, בכיף שיהיה לכם, תצליחו. אנחנו מסודרים. ברמן, תמזוג פה דרינקים לכולם, על חשבוני.

        שחקני מכבי תל אביב מניפים את ברק יצחקי באוויר (ברני ארדוב)
        זה לא הזמן לחפף. זה תקציר שיילך לדורי דורות. ילדיי ונכדיי יצפו בו שוב ושוב. עוד 46 שנה, כשיגיע ה-0:5 הבא וטל בן חיים יוזמן ל?בוקר ספורט? כדי להיזכר, זה מה שינוגן ברקע (צילום: ברני ארדוב)

        4

        מפתיע גם לגלות כמה שעות מהיממה מושקעות בשחזור האירוע. בלהיזכר בגולים, לחפש סרטונים ביוטיוב, פשוט לצפות בשירים ביציעים, בשערים. אותו משחק, אותם גולים, ובכל פעם שמוצאים זווית חדשה זה מרגש. מתחשק לך רק לצלול לתוך הזיכרון, כאילו היה חבית ענקית של שוקולד, פשוט להתפלש במשחק הזה, להישכב בתוכו, להתעטף בו. 0:5.

        לכן בהזדמנות הזאת חשוב להזכיר לבעלי הזכויות הטלוויזיוניות: רבותיי, אחיי, יש לכם אחריות. לחבר'ה שמתקצרים, לעורכי הווידאו, דעו לכם - זו באמת אחריות היסטורית. אל תשימו לנו תקציר של שלוש ארבע דקות ותמשיכו למשימה הבאה. חכו שנייה. תשקיעו מחשבה. זה לא הזמן לחפף. זה תקציר שיילך לדורי דורות. ילדיי ונכדיי יצפו בו שוב ושוב. עוד 46 שנה, כשיגיע ה-0:5 הבא וטל בן חיים יוזמן ל"בוקר ספורט" כדי להיזכר, זה מה שינוגן ברקע. לכן כל החלטת עריכה היא בעלת משמעות. לא שמת את הסינק של הבן חיימים מקפצים על רקע לוח התוצאות? לא שמת את גיא לוזון מסתובב לספסל בסלואו מושן? חבר, פספסת רגע קלאסי. זה משחק שראוי לתקציר מושקע ומפורט, של 20 דקות, בבימויו של ג'ורג' לוקאס. עוד זווית, עוד תגובה, עוד קולות. כמו בסרטי הסופרבול, תשלבו שיחות על הקווים, קריאות של אוהדים, תנו עומק ונפח, הילוכים חוזרים, הילוכים איטיים, יותר צבע, יותר קולות, יותר קלוז אפים. תזהו את הרגע, תבינו אותו. אלוהים יודע שגם אנחנו מעכלים לאט.

        שחקני מכבי תל אביב טל בן חיים, טל בן חיים, אייל גולסה (ברני ארדוב)
        ברמן, תמזוג פה דרינקים לכולם. חגיגה (צילום: ברני ארדוב)

        5

        לא מתבייש להודות, פחדתי לפני הדרבי. עכשיו זה נראה פאתטי, אבל זה לא. ייראת הקודש הזאת מהמשחק היא זו שגורמת ללב להחסיר פעימה לפני, והיא זו שגורמת לו להתפוצץ אחרי. אהדה של קבוצת כדורגל היא סיפור קשה ומורכב, שכולל תמהיל מסוכן מאוד של עליות ונפילות רגשיות, של דכדוך וחיבוטי נפש לעומת רגעים מעטים ונדירים שבהם אוהד ממש מרגיש שהוא פוסע על קרני שמש בין ענני צמר גפן. השבוע אוהדי מכבי תל אביב זכו לחוות את ההתפוצצות הזאת, ששבוע אחרי הם עדיין מרחפים באוויר מההדים שלה. אלה אמורים להיות הרגעים שמחפים על כל השאר. הירידה תגיע, הנפילה קרובה, אבל עכשיו, ברגע השיא של המסע, ממעלה ההר, אנחנו פשוט מביטים מטה, נהנים מהנוף ולא רוצים לחזור הביתה.