יאן בוסקאמפ נעצר מול תמונה של אמון גת. הוא מספר איך הקצין הנאצי היה נוהג לצלוף באסירים בפלאשוב, ומסנן כמה קללות. הוא נע בכבדות בין החדרים של מוזיאון "יד ושם" בירושלים, והתמונות מדברות אליו יותר מכל. "אתה רואה את הפרצופים וזה תופס אותך. יש תמונות בהן אנשים מחייכים בזמן שהם עולים לרכבת. זה פשוט מדהים". הוא מתעכב על תמונה אחת בה יהודי מנסה לברוח מאנשי אס אס. "כמובן שירו בו", הוא ממשיך את הסטילס.
"בני זונות".
הוא כבר בן 67, והאובססיה למלחמת העולם החלה עוד לפני שהיה בן עשר. עוד לפני שהחל עם הכדורגל. כקשר פיינורד זכה בשלוש אליפויות הולנד ובגביע אופ"א ב-1974, כשחצה את הגבול זכה בדאבל גם עם מולבנק הבלגית; כמאמן גם הרשים, עם שלוש אליפויות רצופות על קווי אנדרלכט, ואליפות גיאורגיה עם דינמו טביליסי (1999).
כיום הוא מתגורר בבריסל. "שם הבנים שלי גרים", הוא אומר, "אבל לא אכפת לי מהבנים שלי. אני גר בבריסל בגלל שבעת הנכדים שלי". ביום-יום הוא מפרשן כדורגל בתוכניות שונות בבלגיה ובהולנד. "כמה ערוצים הציעו חוזים כדי שאהיה רק בתוכנית שלהם, אבל אני רוצה להיות חופשי", הוא מפרט וצוחק. "פנסיה, אז למה לא?".
ועם כל הכבוד לרזומה הכדורגל העשיר, המספרים המדהימים באמת של יאן בוסקאמפ נוגעים למלחמת העולם השנייה. בביתו הוא מחזיק באוסף של יותר מ-15 אלף שעות וידאו של סרטי תעודה על המלחמה הנוראית. בבעלותו יותר מ-65 עותקים מקוריים של עיתונים הולנדיים שהתפרסמו בתקופה המדוברת, והעתקים של עיתונים ממדינות אחרות. הספרייה שלו עולה על גדותיה. "לא קונה רומנים או דברים כאלה, רק ספרים על המלחמה", הוא מציין. ומעל הכול - הוא ביקר כבר בכ-70 מוזיאוני מלחמה ברחבי העולם. "אני רוצה ללכת לכל מקום ולדעת כל פרט", הוא אומר. "אני נמצא בכל מקום בו הנאצים עשו 'את העבודה'. הייתי בגרמניה, בצרפת, בפולין, באיטליה. גם בפרל הארבור", הוא מונה, "אבל כולם אומרים שהמוזיאון הכי חשוב הוא כאן, בישראל".
אז בואו נספר על הביקור הזה.
מדליית זהב: התלוות ליאן בוסקאמפ במהלך ביקורו בישראל
מלווה בצוות שידור של RTL7 ההולנדי, יאן בוסקאמפ הגיע לישראל ליומיים עמוסים מאוד. בשני ביקר בירושלים, בשלישי במוזיאון בלוחמי הגטאות שבגליל המערבי. הביקור בבירה החל בבית הקברות הקתולי שבהר ציון. בוסקאמפ ניגש לחלקתו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. כמובן שהוא יודע בעל פה את קורות חייו של האיש. בזמן ששהה ליד קברו הגיעו למקום צעירים גרמנים.
כששאלתי אותו האם הצליח לעבור הלאה מהכעס כלפי האויב, צחק, וחברי פמלייתו לבשו חיוכים במקביל - הם כבר שמעו רבות את מה שעומד לצאת מפיו. "אימא ואבא לימדו אותי מגיל צעיר שהגרמנים הם האנשים הרעים. גם כשהרמנו דגל לבן הם המשיכו להפגיז אותנו. תמיד הייתי אומר שיום אחד, לפני שאמות, אעבור לגור בגרמניה. למה, אתה שואל? כי אני מעדיף גרמני מת מהולנדי מת - זו תמיד היתה התשובה שלי. אבל כיום, לא", הוא מדגיש. "אני מדבר על הגרמנים ההם ולא על הגרמנים של היום. אי אפשר להאשים את הדור הזה במה שקרה אז".
הוא שאל את הגרמנים הצעירים למה הגיעו לקברו של שינדלר, ומה הם חושבים עליו. הצעירים אמרו שאוסקר "עשה את הדברים הנכונים בזמן הנכון". התשובה הרשימה את בוסקאמפ. "בהתחלה הוא עבד בשביל הנאצים, היה חבר מפלגה", אמר, "אבל ידע להשתנות לחלוטין. בגלל זה הוא כאן", הצביע.
בוסקאמפ נולד ברוטרדם ב-1948, וגדל כשהעיר עוד היתה עיי חורבות. כילד, הוא וחבריו היו מפלחים מתכות תמורת כרטיסים לסרט. "כל עוד המשטרה וההורים לא תפסו אותנו, זה היה כיף", אומר. המלחמה היתה בכל מקום בילדות. "כשהייתי אומר לאימא שלי שאני לא רוצה לסיים את האוכל מהצלחת היא היתה כועסת מאוד ומכריחה: 'אתה חייב לאכול גם אם אתה לא רעב'". מהרגע בו למד לקרוא החל לצרוך חומרים אודות המלחמה, דבר שממשיך עד היום.
שאלתי: אתה חובב ענק של היסטוריה או שזה פשוט פטיש? "הדבר השני", הוא אומר. "יש לי אובססיה למלחמה הזו. אני לא מבין איך כל כך הרבה אנשים יכולים היו לעקוב אחרי אידיוט אחד".
הוא ממשיך להלך בין החדרים של "יד ושם". הוא לא פספס שום דבר. הוא לא עובר כדי לעבור. מדי פעם פלט "לא ייאמן", מדי פעם שחרר עוד קללה. הוא הכיר את כל השמות. גת, היינדריך, אייכמן, רודלף הס. "אידיוטים". התמונות והמידע אודות יהודי הולנד ריתקו כמובן במיוחד. גם אזכורי הכדורגל. תמונה של יהודים משחקים בגטו משכה אותו מהצד השני של החדר. "איזה פרופגנגה הם עשו", קילל שוב.
מה היתה החוויה הכי חזקה מכל מה שראית? שאלתי. "אושוויץ", בוסקאמפ ענה. "אתה רואה מה אנשים מעוללים לאנשים אחרים. זה לא נורמאלי. ראיתי שם צעירים ישראלים עטופים בדגל, פשוט מתמוטטים על הרצפה, בוכים. זה היה מרגש. שמחתי כל כך לראות אותם שם, כמו ששמחתי לראות את הצעירים הגרמנים ליד הקבר של שינדלר. זה דבר שגורם לי לחשוב שאולי יש סיכוי לשינוי, בין כל האידיוטים שיש בעולם".
אבל בוסקאמפ לא באמת מאמין. באחד החדרים התיישב, תשוש. שאלתי אותו אם כל הביקורים האלה לא עוזרים לו להתרגל, לפתח מן אדישות למראות ולקולות; האם האובססיה הזו עוזרת לו להבין בצורה יותר טובה את מה שקרה? "אתה לא יכול להתרגל ואתה לא יכול להבין", הוא אומר. "לעולם לא נבין. תראה מה קורה עכשיו בעולם - לא למדנו מזה כלום. פשוט כלום. אנחנו עדיין אידיוטים, תראה מה עשינו אחד לשני. ויש עוד אנשים שאומרים שזה לא קרה. טוב, נו, להם יש בעיה בראש".
הוא אוהב את ישראל, הספיק כבר לבקר כששחקן נבחרת הולנד ב-1970. אז, בינואר, הכתומים ניצחו את הנבחרת בבלומפילד 0:1. המאמן של הולנד היה ג'ורג' קסלר - גרמני, אתם מאמינים? - וזה היה משחק לקראת המונדיאל במקסיקו - בו השתתפה ישראל ולא הולנד, אתם מאמינים? בוסקאמפ, בכל אופן, לא שותף באותו משחק. "הייתי על הספסל", הוא אומר. "תמיד על הספסל", קיטר, ואנשי הפמליה צחקו.
במונדיאל בארגנטינה ב-1978 הוא דווקא שותף במשחק אחד. עוד טורניר שהולנד לא רוצה לזכור - המארחים, ותודה לדיקטטור חורחה וידלה, ניצחו את הכתומים בגמר וזכו בגביע. "היינו חסרי מזל", בוסקאמפ אומר על היום ההוא. "גם אם המשחק הזה היה נמשך עד היום לא היינו מנצחים. זה מונדיאל שאף נבחרת אחרת לא היתה יכולה לזכות בו".
יוהאן קרויף הגדול נעדר מהטורניר הזה, אבל בוסקאמפ נמנה על מכריו ומעריציו. "פעם אחת כששיחקתי מולו נפצעתי, והוא התעקש ללוות אותי לרופא", הוא נזכר. "בנבחרות הצעירות שלנו הוא אף פעם לא שיחק. אני זוכר שהוא תמיד אמר שהוא פצוע. משחק של הבוגרת? כשיר. של הצעירות? כואב לי", יאן צוחק. "בחור טוב. גם ג'ורדי".
כדי להמשיך באילן היוחסין המכביסטי, נספר שבוסקאמפ גם אימן את שוטה ארבלדזה בנבחרת גיאורגיה. "שחקן נהדר", הפרשן מחמיא. "הוא גם מאמן טוב, הוא יצליח. הוא למד המון מלואי ואן חאל - הוא גונב עם העיניים שלו. מה שהוא רואה, הוא לוקח ומשתמש בעצמו, ולדעתי זו הסיבה שג'ורדי העסיק אותו. הפילוסופיה של אייאקס בשילוב ואן חאל".
ויש עוד נקודת השקה. בוסקאמפ פרשן בבלגיה הרי, וכבזמן ארוחת הצהריים שאלתי לדעתו על גיא לוזון - אקס ליאז' - בוסקאמפ דפק עם ידיו על השולחן ופתח במונולוג רועש.
"אההה!", רטן. "הוא היה נורא, נורא! היה בליאז', ואז הלך לאנגליה. ג'יזס! איזה נורא הוא היה. הוא לעולם לא דיבר על כדורגל, אתה יודע? מוטיבציה, מלחמה, פריצות למגרש, רק לא כדורגל. שחקנים שלו צוחקים עליו, ידעת? לא שמעתי ממנו כבר הרבה זמן. איפה הוא היום? ג'יזס...".
בלי קבוצה, עניתי לו, ונכון לאותה שעה גם צדקתי.
יום לפני ביקורו של הפרשן בישראל, פיינורד ניצחה את פ.ס.ו ובוסקאמפ שמח עד הגג. "זה היה ברור", הוא אמר בשחצנות מכוונת. לדעתו, אף אחד לא יעצור את הקבוצה מרוטרדם. "גם את יונייטד ניצחנו", הוסיף. "כמה שנהניתי לראות את זה".
בגלל שרוטרדם בעצמותיו, ביקשתי ממנו שיסביר את ההזדהות של אייאקס עם היהודים ואת ה"שנאה" של אוהדי פיינורד כלפיהם. "תגיד לכל מי שחושב ככה שזו פשוט טעות", הוא מתעקש. "זה לא נכון. אוהדי אייאקס שרים שהם היהודים ושרים על מטוסים שמפגיזים את רוטרדם, ואוהדי פיינורד מגיבים בנאצות כלפי היהודים. הם אידיוטים והם אידיוטים, אבל עובדתית אין קשר".
מפיינורד אתה נהנה, אבל מנבחרת הולנד אתה בטח פחות נהנה, שיניתי נושא. "הם רוצים כדורגל של קרויף", הוא השיב. "אתה יודע מה הבעיה?", שאל. "הם לא שמים לב שכבר אין לנו את השחקנים בשביל הכדורגל הזה".
עם היציאה מהמבנה בוסקאמפ פגש ניצולת שואה, ישראלית-הולנדית שהגיעה למוזיאון במיוחד בשבילו. הוא התרגש בצורה בלתי רגילה. לקראת תום הביקור הפמליה שאלה אודות מסעדה טובה בתל אביב. בוסקאמפ אוהב לאכול. ההמלצות נזרקו לאוויר, ואופציה אחת נבחרה. לשווא. כשההולנדי החביב הגיע למלון Nyx, הוא התרסק בחדרו. בשבע וחצי בערב.
orenjos@walla.co.il
