פנווי פארק הוא מקום לא כל כך הגיוני, מקום בו הזמן עוצר מלכת. בעוד קצת פחות משבועיים, יחגוג האצטדיון הקשיש והמיתולוגי את יום הולדתו ה-105 וביקור בו, מאפשר להביט מקרוב בשלל המוזרויות שלו. הבולט מכולם הוא "המפלצת הירוקה", החומה האגדית שעצרה אלפי הומראנים בטוחים לאורך ההיסטוריה בגלל גובהה המוגזם, שמשגעת שחקנים בכל פעם שכדור פוגע בה וניתז לכיוון אחר ושמקטינה משמעותית את כמות הכיסאות שמכיל האצטדיון בגלל המיקום הלא ברור שלה. 38 אלף ו-41 אוהדים הגיעו למשחק של בוסטון רד סוקס מול בולטימור אוריולס, ופנווי פארק היה מלא עד אפס מקום. אחת הקבוצות הגדולות בארצות הברית, בעיר שהיא עיר של בייסבול לפני הכול, בעיצומה של ריצה לפלייאוף, נאלצת להסתפק בכמות צופים נמוכה כל כך בכל משחק ביתי.
ולמרות זאת, ב-1999, כאשר הרד סוקס הודיעו שהם רוצים להרוס את פנווי פארק ולבנות במקומו רפליקה מדויקת, רק הרבה יותר מודרנית של האצטדיון, קמה בבוסטון זעקה אדירה. "הצילו את פנווי", היה שמה של קבוצת המתנגדים הרעשנית ביותר והיא אכן הצליחה במשימתה וגם היום, האצטדיון הירקרק עומד על תילו. ככה זה בבוסטון. מוכנים לספוג את המגרעות בשביל לקבל את המיתוס ומה שנכון לפנווי פארק, נכון לא פחות לכוכב הכי גדול של הקבוצה, שרחוק בין שבועיים לחודש וחצי (תלוי בהעפלה לפלייאוף) מסיומה של קריירה בלתי נשכחת. דייויד אורטיז עומד לתלות את המחבט, להיפרד ולשחרר את הקבוצה לדרך חדשה. ממש כמו שקרה עם האצטדיון הביתי של "ביג פאפי", אוהדי הרד סוקס לא מוכנים נפשית לשינויים.
לפני הגעתו של אורטיז, אוטוטו בן 41, כשחקן חופשי ממינסוטה ב-2003, בוסטון לא לקחה אליפות במשך 85 שנים. מאז שהוא בעיר השעועית? 14 עונות, שלוש אליפויות, שבע הופעות בפלייאוף, כמעט 2,000 משחקים, יותר מ-2,000 חבטות, קרוב ל-500 הומראנים, למעלה מ-1,500 ריצות שהכניס ויותר מכל אולי, נאום ה"זו הפאקינג עיר שלנו" הבלתי נשכח, מיד לאחר הפיגוע במרתון בוסטון ב-2013. "הפנים של הפרנצ'ייז", כמו שהאמריקאים אוהבים לכנות זאת.
האהבה לאורטיז ברחובות העיר, בעיקר אלה שמובילים לפנווי פארק, בהתאם. ביום המשחק מול האוריולס (ערב שלישי, ה-13.9), מחלקים ל-15 אלף האוהדים הראשונים שנכנסים לאצטדיון טי-שירטים, עליהם כתוב PAPI, בתוספת ציור של השרשרת המפורסמת שלו. ממש מחוץ לשערי הכניסה, לצד כל מיני דוכנים וחנויות בהם מוכרים מרצ'נדייז של הקבוצה, יש גם חנות שנקראת "ביג פאפי" ומוקדשת כל כולה לאורטיז. מישהו זיהה היטב את הפוטנציאל הרווחי של הכוכב הגדול, בעיקר בשנת פרישה. כניסה לחנות הצפופה מוכיחה במהרה שהמהלך השיווקי הזה היה מדויק. אין אחד שלא קונה משהו. חולצה, דגל, כוס, באבל-הד. משהו. אף אחד עוד לא רוצה לומר שלום.
כמעט שעה לפני המשחק, אורטיז יושב לבד על הספסל של הקבוצה. כל חבריו ויריביו עדיין עמוק בחדרי ההלבשה והוא כבר שם, סופג את האווירה באצטדיון המתמלא לאיטו. כאשר הכרוז מקריא את סדר החובטים, כל שחקן של הרד סוקס זוכה לתשואות, רמות יותר או פחות. עד שמגיעים לאורטיז ושם, העפר שלמרגלות בסיס הבית רועד מהדציבלים האדירים. תגובה דומה נרשמת בכל פעם שמגיע תורו של מספר 34 לחבוט. כל אוהד ואוהד רוצה לנצל את הרגע הזה עד תום ולנצור אותו.
בייסבול, וזה כנראה לא סוד המדינה הכי גדול, הוא ענף ספורט די מנומנם, בו המסביב, החוויה, האווירה, ההיסטוריה האמריקאית שספוגה במאה וחצי של משחקים, לא פחות ולעיתים הרבה יותר חשובה מהתוצאה. באמצע פנווי פארק, במקום הכי טוב באצטדיון, ממוקמים מעל היציע שלושה מסכי ענק אלקטורניים. כולם מראים אינספור סטטיסטיקות, על המגיש שבדיוק זורק והחובט שבדיוק עולה לחבוט מולו. כמה ההוא נגד ההוא, כמה ההוא נגד הקבוצה הזו, כמה ההוא עשה היום וכו'. אף אחד מאותם מסכים לא מראה את התוצאה. זה עניין הרבה יותר משני בתוך 162 משחקים בכל עונה. כשיגיע הפלייאוף, אם אכן יגיע לבוסטון אחרי שנתיים מסויטות במיוחד ומקום אחרון בבית, אנשים אולי יתחילו להציץ מדי פעם ללוח התוצאות. בינתיים, הדגש הוא על אלמנט הרגש ואורטיז, לאורך רוב העונה, מספק את הסחורה במקרה הזה.
בסוף, אחרי חצי שעה של טקסים ושל עוד ועוד אנשים שעולים לתלולית כדי להצטלם, לזרוק את ההגשה הראשונה, לשיר ומה לא, מתחיל גם המשחק. בולטימור, שבעצמה נמצאת חזק מאוד במרוץ לפלייאוף ורודפת אחרי בוסטון, שוכחת במהרה את התבוסה מהערב הקודם ועולה ל-0:5 מהיר משני הומראנים שדווקא כן מצליחים לכבוש את החומה הירוקה. בוסטון חוזרת לאיטה, עם שלוש ריצות, אבל האוריולס משיגים הומראן שלישי במשחק ואז נכנס לפעולה זאק בריטון, הקלוזר הכי טוב בליגה העונה.
תפקידו של בריטון, שרשם במשחק את השמירה ה-42 שלו העונה, מתוך 42 ניסיונות, הוא להיות מנותק מהרגש, קר רוח, לזכור שקודם כל מדובר במשחק ולסגור עניין עבור הקבוצה שלו. בדיוק הפוך מכל מה שמסמל אורטיז בימים אלה עבור בוסטון. ובאופן סמלי במיוחד, האאוט האחרון במשחק הוא של "ביג פאפי", שנעצר על ידי ההגנה ויורד מתוסכל. "האם החגיגה הבלתי נגמרת סביב אורטיז מכניסה את הקבוצה לקצת לחץ?", נשאל המנג'ר ג'ון פארל במסיבת העיתונאים בסיום, בחדר קטנטן ואפלולי, רחוק שנות אור מהקרנבל שהיה בחוץ עד לפני רגע. נרשמו שישה "לא" חדים ומהירים בתגובה ואז: "הנוכחות שלו כאן היא אך ורק חיובית". גם פארל מבין שמחר יום חדש ועוד משחק קריטי ומה שלא עבד לאורטיז הפעם, יצליח בפעם הבאה. ככה זה עם מיתוסים.