לא מת בקלות – סיפורו של וולטר פייטון

קשה להיות אוהד של השיקאגו ברס כרגע. ארבעה הפסדים רצופים, שחקנים מושבתים בסיטונות, אבל לא זה מה שבאמת אוכל את אוהדי הדובים. כל יום ראשון שעובר עושה אמית סמית' עוד צעד (גם אם קטן) לעבר שבירת השיא היארדים על הקרקע ששיך לאהובם הנצחי וולטר פייטון.

ככל הנראה ישבור סמית' את השיא השבוע, ולכן רצינו לתת לפייטון כבוד אחרון. שנייה לפני שאמיט לוקח לו את השיא בואו ניזכר רגע באיש, באגדה, במיתוס.

ב-25 ביולי 1954 נולד פייטון כילד השלישי והאחרון למשפחה של פועלים בקולומביה מיסיסיפי. הוא תמיד הגדיר עצמו "כילד של אמא" וחלומו הגדול היה להיות רקדן מקצועי. אף אחד לא חשב אז שהילד הביישן שלמד במגמת מוסיקה ישבור כל שיא אפשרי בבוא מן הימים ויהפוך לגדול הרצים בכל הזמנים.

רק בשנתו הלפני אחרונה בתיכון הוא התחיל לשחק פוטבול, "מכיוון שאף בחורה לא התקרבה לתלמיד במגמת מוסיקה", וכבר בנשיאתו הראשונה כבש ט"ד בריצה של 65 יארד, ובנשיאה השניה כבש בריצה של 75 יארד.

בשנתו האחרונה הוא כבר גויס ע"י כל הקולג'ים המובילים במדינה אך בחר ללכת למכללת ג'קסון סטייט הקטנה שהייתה מכללה לשחורים בלבד. בתקופת המכללה אף קיבל פייטון את כינויו הידוע: "סוויטנס" בזכות הריצה החלקה שלו והדרך שבה לא הניח למגינים לגעת בו (פייטון דווקא אהב את הכינוי ספיידרמן שניתן לו כשהיה ילד).

באותן שנים דשדשה לה שיקגו בליגה לאחר השנים הזוהרות של תחילת המאה עד שנות השישים (האליפות האחרונה הייתה ב-63', לפני עידן הסופרבול), ופיללה שיבוא מושיע. בשנת 75' התפילה נענתה.

מיד לאחר שנבחר רביעי בדראפט הבטיח פייטון: "אם האנשים בשיקגו ייתנו לי קצת זמן אני ייתן להם גייל סיירס חדש". רוב האוהדים ראו את ההצהרה כמופרכת מיסודה. הרי סיירס היה הרץ הדגול של הברס שהביא להם את האליפות האחרונה ב-63. מי יכול להשתוות אליו?

פייטון אכזב מאד בשנתו הראשונה עם 679 יארד בלבד ולמרות שהוביל את הליגה עם ממוצע היארדים הגבוה ביותר בהחזרות כדור, הוא לא הרשים ואוהדי הברס ראו עוד דארפט שהלך לטמיון.

אך שנה אח"כ כבר הגיע פייטון בכושר מלא והוביל את ה-NFC 1390 יארד ו-13 ט"ד נבחר לפרובול הראשון שלו. בשנת 77 הוא כבר קבע את שיא הקריירה שלו עם 1852 יארד ו-16 ט"ד. אוהדי שיקגו כבר התחילו להאמין והאגדה החלה לפרוע את החוב.

בעונת 85-86 הוא הוביל את הברס ל-12 ניצחונות רצופים ומאזן של 15-1 בסוף העונה הסדירה (שיא ליגה), ולראשונה הם אף אירחו משחק פלייאוף. הם הביסו את הג'יינטס והראמס על האפס והתייצבו מול הפטריוטס בסופרבול של שנת 86.

זה היה משחק בלתי נשכח, יותר מכל זכור פייטון דווקא במהלך שלא ביצע באותו משחק. לאחר שפייטון הוביל את הברס עד למרחק יארד אחד מקו השער, העלה מאמנה של הברס מייק דיטקה, במהלך מתוכנן מראש, את וויליאם "המקרר" פרי, שחקן ההגנה ששקל כמעט 150 ק"ג, במקום פייטון, ונתן לו לקפוץ על כל קו ההגנה מעבר לקו השער. אומנם שיקגו כבשו עוד 5 ט"ד במשחק, אך זה היה היחידי בריצה.

שנים אחרי זה אמר דיטקה: "יש דבר אחד שאני מצטער עליו בכל שנותיי וזה שלא נתתי לפייטון את הט"ד הזה". באותו משחק זכתה שיקגו בסופרבול היחיד שלה לאחר ניצחון מוחץ על הפטרויטס 46-10.
שיקגו לא חזרה עוד לסופרבול אך לפחות לפייטון הייתה טבעת.

פייטון פרש בשנת 87 לאחר 13 עונות בליגה שבאמתחתו מספר שיאים שהיה ספק אם אי פעם ישברו:

* 16,726 יארדים על הקרקע בקריירה (עומד להישבר ע"י סמית').
* 21,803 יארדים בקריירה (ריצה, מסירה ותפיסה) – נשבר לפני שבועיים על ידי ג'רי רייס.
* 125 ט"ד – נשבר ע"י סמית' לפני כמה שנים.
* 77 משחקים עם מעל 100 יארד על הקרקע – כרגע עדיין לא נשבר.
* 750 נק' בקריירה – שיא שנשבר רק ע"י בועטים וקווטרבקים.
* 275 יארד על הקרקע במשחק אחד – נשבר ע"י קורי דילון (278 יארד) בשנת 2001.

הוא עשה זאת ללא קו ההתקפה המפלצתי שאפשר לסמית' להגיע אל השיא (רק 2 שחקני קו התקפה מהברס הגיעו אל הפרובול בתקופתו של פייטון), ובאמצעות סגנון ריצה ייחודי וחינני, על קצות האצבעות כמו בלרינה, שהיה כאמור המקור לכינוי "סוויטנס".

הוא היה חוסם מצטיין, מחזיר בעיטות בין המובילים בליגה, תופס ברמה גבוהה יותר משל רוב התופסים בליגה, בועט בעל רמת דיוק גבוהה ביותר (היה הבועט והפאנטר המחליף של הברס לאורך כל הקריירה), וקווטרבק מעולה (פתח כקווטרבק במשחק בשנת 84, השלים 11 מסירות ל-334 יארד ו-8 ט"ד).

הוא רץ ל-1000 יארד לפחות ב-10 מתוך 13 העונות שלו בליגה והוביל את ה-NFC בריצה 5 פעמים.

הוא נבחר לנבחרת העונה בשנים 76-80 ושוב בשנים 83- 86. הוא גם נבחר פעמיים לשחקן המצטיין (MVP) בשנת 77' ושוב בשנת 85'.

חברו לקבוצה בראין בשכנג'ל אמר פעם: "הוא יכול לשחק בכל עמדה על המגרש מלבד תאקל הגנתי. הוא יכול לקבל כדור, לעשות הטעיה ולמסור יותר טוב מהקווטרבק שלך מסירה של 50 יארד שתנחת לך ישר בידיים. הוא פשוט מושלם".

הוא נבחר 9 פעמים לפרובול וכנס לסגל כל הזמנים בשנת 94 כאשר הליגה חגגה 75 שנים להקמתה. בשנת 93, ברגע שהיה זכאי לכך, נכנס פייטון להיכל התהילה.

מאמנו של פייטון במכללה, בוב היל, תמיד היה אומר לו "שאם אתה חייב למות, אל תיתן להם לקחת אותך בקלות". היל אומנם התכוון לשחקני ההגנה שתמיד חיפשו את פייטון, אך בשנת 98 הביטוי קיבל משמעות חדשה.

בסוף שנת 98 היה ברור שמשהו לא בסדר אצל פייטון. הוא התחיל לאבד במשקל ועיניו הפכו לצהובות. בפבואר 99 הוא הכריז שהוא חולה במחלת כבד נדירה והוא זקוק להשתלה בדחיפות.

אוהדים בכל רחבי העולם קיוו שפייטון שהיה בלתי ניתן לעצירה יקבל השתלה וחייו ינצלו. אך במאי 99 התגלה אצלו גידול סרטני שדחה את כל ההשתלות. פייטון, שתמיד האמין באמירה של מאמנו, והחמיץ רק משחק אחד ב-13 שנותיו בליגה, החליט שהוא יעביר אותה לחיים האמיתיים. את שנותיו האחרונות הוא הקדיש לטיפוח הקהילה ולעזרה לילדים נזקקים. הוא גם הקים את "קרן וולטר פייטון" שפועלת עד היום ועוזרת לילדים עניים חולי סרטן.

האיש שהצליח בכל מעשיו, על מגרש הפוטבול ומחוצה לו, לא הצליח לנצח את המחלה, ובאחד בנובמבר 1999 נפטר פייטון בביתו שבאילינוי.

בשביעי בנובמבר, 6 ימים בלבד לאחר מותו של פייטון, התייצבו שחקני שיקגו למשחק מול היריבה הגדולה ביותר שלהם, גרין ביי פאקרס. שיקגו, שהידרדרה לתחתית הליגה באותם שנים, לא ניצחה את הפאק ב-10 משחקים רצופים. אך השחקנים, שהאמינו שפייטון צופה בהם מלמעלה, לא היו מוכנים להפסיד גם את זה.

שנייה לסיום, כששיקאגו נאחזת ביתרון מזערי 13:14, התייצב ריאן לונגוול מגרין ביי לבעיטה קצרה של 28 יארד. בד"כ הכדור היה נכנס לשער בלי בעיה, אך כאן, אומרים אוהדי שיקגו, נכנס וולטר פייטון למגרש ועזר לקיצוני הגנתי בראין רובינסון לחסום את הבעיטה ולהבטיח לשיקגו ניצחון.

קית' מקינזי, שנמנה על אותה קבוצה של גרין ביי, משחזר: "היו להם שחקנים פותחים שלא היו נכנסים לסגל שלנו. אבל באותו משחק הם היו בלתי ניתנים לעצירה, פשוט לא יכלנו לעשות כלום נגדם".

ופייטון, שנתן את משחקיו הגדולים ביותר נגד הפאקרס, צפה מהשמיים בהנאה וידע שכל עוד ישחקו פוטבול, באמריקה בכלל ובשיקאגו בפרט, שמו לעולם לא יישכח.